התערוכה "נקודת מגוז"בוחנת את דרכי ההבניה של נראטיבים לאומיים תוך עיסוק בשאלות של חוויות וזכרונות קולקטיביים ודרכי היווצרותם. בבחינת מנגנונים אלו, מביטים האמנים פנימה – חושפים, בוחנים ומהתלים במנגנוני הייצור שבאמצעותם מבקשות אומות לבסס ולבדל את זהותן, תרבותן וגיבוריהן.
נקודת המוצא של התערוכה היא מספר אירועים מקבילים שהתרחשו במזרח התיכון ובתת-יבשת ההודית בשנים 1948-1947 ובמרכזם סיום השלטון הבריטי. דרך עבודותיהם של אמנים ישראלים, פלשתינים, הודים ופקיסטנים, התערוכה חוקרת את אותם קווי התרחשות מקבילים ששורשיהם בראשית המאה שעברה, ומבקשת לתהות על אודות האפשרויות הטמונות במפגש ביניהם מפרספקטיבה בת זמננו. שמה של התערוכה, שנלקח מעולם הציור, מרמז על האמונה שיש בכוחו של מפגש אמנותי כזה לייצר פרספקטיבה, או אם תרצו – מבט לעומק.
האמנים בתערוכה חוקרים ומשתמשים במגוון כלים ואמצעים תרבותיים המשרתים את עיצובן של היסטוריה וזהות לאומית נבדלת. בין העבודות: עבודת הווידאו של אמיר יציב "איש עם שני זקנים" אשר מבוססת על איורים שמופיעים בספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים; עבודותיו של פריד אבו שקרה עוסקות בסדרות בולים בישראל ובמגוון הסמלים הלאומיים שעולים מהן; עבודתה של נועה גור מתרחשת באגף האמנות הישראלית של מוזיאון תל אביב אל מול אחד מסמליה הקאנוניים של האמנות הישראלית (הציור "מנוחת צהריים" של נחום גוטמן); אימראן צ'אנה בודק את קודי הלבוש והנראות של מייסד והמושל הכללי הראשון של פקיסטן, מוחמד עלי ג'ינה.
התערוכה "נקודת מגוז" היא פרויקט משותף לארטפורט ולגלריה בית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי בחיפה. חלקה הראשון של התערוכה הוצג בבית הגפן בין החודשים דצמבר 2015 לפברואר 2016.
טקסט הקטלוג:
בשנים 1947-1948 התרחשה בשני קצוות שונים ומרוחקים של העולם סדרת אירועים פוליטיים אשר במובנים רבים חולקים לא מעט מן המשותף. ב-14 באוגוסט 1947 הוכרז באופן רשמי על סיום השלטון הבריטי בתת היבשת ההודית. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-29 בנובמבר 1947, התקבלה בארגון האומות המאוחדות החלטה דומה לגבי סיום המנדט הבריטי בפלשתינה. טיבו ומשכו של השלטון הבריטי בכל אחד מהמקרים היה שונה, וכך גם הנסיבות בהן הסתיים. עם זאת, בשני המקרים ההחלטה על סיומו סימנה רגע משמעותי ומכונן בלידתם המתוכננת של ארבע מדינות לאום: הודו, פקיסטן, ישראל ופלסטין.
בעוד תכנית החלוקה של האו"ם הסתיימה במלחמה בין תושביה היהודים והערבים של פלשתינה ובהקמתה בפועל של מדינת לאום אחת, תת היבשת ההודית התפצלה בהתאם לתכנית החלוקה הבריטית, לשתי מדינות לאום חדשות: מדינת רוב הינדי (הודו) ומדינת רוב מוסלמי (פקיסטן). עם זאת, דווקא יישום התכנית במקרה זה הביא עמו תרחישים טרגיים (שכללו כמיליון הרוגים ועקירה חסרת תקדים של כ-18 מיליון בני אדם), אשר מטילים עד עצם היום הזה צל כבד על סיפור היווסדן של שתי המדינות.
מידת ההצלחה (או שמא חוסר ההצלחה) של יישום החלטות החלוקה עודה מלווה את המציאות החברתית והפוליטית המורכבת, הן בתת היבשת ההודית והן בחבל הארץ בין נהר הירדן והים התיכון. היא מתבטאת ביחס האמביוולנטי לתקופת השלטון הקולוניאלי, בסיפורי אלימות ופליטות שעדיין מתקשים למצוא עבורם מקום בנרטיביים הלאומיים, בסכסוכים טריטוריאליים הנמשכים עד היום ובמאמצים מתמשכים לגבש זהות לאומית נפרדת, שאינה מכירה תמיד בלגיטימיות של האחר.
'נקודת מגוז' מבקשת לכנס אליה את אותם קווי התרחשות מרוחקים ומקבילים ששורשיהם במחצית המאה שעברה, ולתהות על אודות האפשרויות הטמונות במפגש ביניהם מפרספקטיבה בת זמננו. היא מפגישה בין אמנים ישראלים ופלסטינים לאמנים מהודו ופקיסטן ומציבה לדיון במסגרת חיבור זה סוגיות היסטוריות ופוליטיות משותפות. כמתבקש משמה, שמקורו בעולם הציור, בפעולת חיבור זו גלומה האמונה שיש בכוחו של המפגש האמנותי לייצר פרספקטיבה, ראייה לעומק.
התערוכה בוחנת את דרכי ההבניה של הנרטיב הלאומי, ומבקשת לאתגר אותו ולומר מתוך הפרט דבר מה אודות הכלל. העבודות בתערוכה עוסקות בשאלות של חוויות וזיכרונות קולקטיביים ודרכי היווצרותם. כחלק מבחינת מנגנונים האמנים מביטים פנימה, אל שורשי הכוחות המניעים את פרקטיקות הבניית הזהות הלאומית. הם חושפים, בוחנים ומהתלים במנגנוני היצור שבאמצעותם מבקשות אומות לבסס ולבדל את זהותן, תרבותן וגיבוריהן, וחלקם אף מבקשים לאמץ את אותו הגיון פנימי על מנת להפוך לשחקנים פעילים וחתרניים בתוכן.
האמנים בתערוכה חוקרים ומשתמשים במגוון כלים ואמצעים תרבותיים המשרתים את עיצובן של היסטוריה וזהות לאומית נבדלת. עבודת הוידאו של אמיר יציב "איש עם שני זקנים" מבוססת על איורים מתוך ספרי לימוד ישראלים ופלסטינים; עבודותיו של פריד אבו שאקרה עוסקות בסדרות בולים בישראל ובמגוון הסמלים הלאומיים שעולים מהם; עבודתה של נועה גור מתרחשת באגף האמנות הישראלית של מוזיאון תל אביב אל מול אחד מסמליה הקאנוניים של האמנות הישראלית (הציור "מנוחת צהריים" של נחום גוטמן) ועבודתם של סכנדר קופטי ורביע בוכארי מתארת שוטטות ברחבי יפו במתכונת של סיורי מורשת.
העבודות אינן עוצרות רק בהצבעה על אותם מנגנונים של עיצוב זהות לאומית כגון ספרי לימוד, מוזיאונים, אנדרטאות, בולים ועוד, אך ממשיכות גם אל עבר חקירתם, הפנמת ההיגיון הפנימי שלהם וביצירת התערבות עצמאית בתוכם. אמיר יציב מוציא את האיורים מתוך ספרי הלימוד ומבקש מקבוצת ילדים ישראלים ופלסטינים להתבונן בהם ולחבר עבורם סיפור חדש; פריד אבו שאקרה משתמש בבולים רשמיים של רשות הדואר, אך ממציא עבורם חותמות משלו ומדביק זו ליד זו סדרות כמו 'מועדים לשמחה' וטנקים או 'עופות מן המקרא' ומטוסי קרב, באופן המדגיש את הערכים המיליטנטיים והבעייתיים לעתים באידיאל התרבותי שהם מבקשים להבנות; נועה גור מגיעה למוזיאון עם קבוצת ילדי מהגרים, מבקשת לעמת אותם עם דמויות הפלסטינים מהמדריך הקולי ולחשוב באמצעות מפגש זה על האופן בו התרבות הישראלית מבנה את ה'אחר'.
מתוך פעולות אלה, הממחישות את הנזילות והפונקציונאליות של אותם אמצעים ביד היוצר, התערוכה מבקשת לדון גם במערכת היחסים שמקיימים מנגנוני הבניית הזהות בין פעולות של מחיקה, שימור ודימיון. בעבודת הווידאו "האמת" של קופטי ובוכארי, השניים מבקשים לייחס חשיבות היסטורית לאתרי מורשת בדיוניים, ובכך מעלים תהיות אודות האופן בו נרטיבים בעלי חשיבות פוליטית מונחלים כאמת היסטורית ובמידת הצורך גם נמחקים או מומצאים. גם העבודה "מצאו את ג'ינה האמיתי" של אימראן צ'אנה, תצלום מטופל בו מציג האמן שבעה גברים עטויים תלבושות וסממנים תרבותיים ודתיים שונים ישובים זה לצד זה, עוסקת בשאלות של ניכוס היסטוריות ומערכת היחסים שבין צו השעה הפוליטי וכתיבת ההיסטוריה .ברטוריקה של חידות מאויירות, הצופים מתבקשים "למצוא את ג'ינה האמיתי", כשלמעשה כל שבעת הגברים- מהמערבי המודרני ועד המוסלמי המסורתי הם אותה דמות מסתורית ורבת רבדים: מוחמד עלי ג'ינה, המושל הראשון ואביה המייסד של פקיסטן.
שאלות של שימור ומחיקה שבות ועולות גם בעבודתה של טג'אל שאה "אני אוהב/ת את הודו שלי". שאה מבקשת לברר מה חושב הציבור המקומי על המצב בהודו בסמוך לאירועים האלימים שהתרחשו בגוג'ראט מספר חודשים קודם לכן. אך במקום אמירות ביקורתיות אודות הסכסוכים הדתיים בהודו או על רדיפת מיעוטים, היא נתקלת שוב ושוב באותה תשובה קלישאתית "הודו היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם" ונאלצת לסכם: "לפעמים, לא לראות משהו היא פעולה פוליטית ממש כמו לראות אותו".
*
בהמשך למשולש היחסים שבין שימור, מחיקה ודמיון, מעניין לחשוב גם על האופן בו מרחבים מחוקים ומדומיינים משמשים לא רק כמצע נוח לביקורת אודות ההווה, אלא גם כאמצעי המאפשר חשיבה על אודות מציאות אלטרנטיבית. כך למשל, בסרטה של טליה הופמן "שמה"" , העוסק בחוויית פליטות בדיונית, העתיד מהווה מרחב מדומיין ממנו ניתן להגות במגוון תרחישי המשך קטסטרופליים מחד, אך גם אופטימיים מאידךבמובנים רבים, עבודה זו הניצבת בסופה של התערוכה, מהווה מעין מתווה דרך לקראת היציאה חזרה אל המציאות המורכבת בה פרויקט זה מתקיים. בדומה לתהליך שהתערוכה כולה שואפת לייצר, היא מזמנת מפגש שבנקודת הזמן הנוכחית נראה חיצוני למציאות חייהם המיידית של הצופים. זוהי סיטואציה שבה מסיבה לא ידועה, מוצאים עצמם יהודים וערבים נפלטים מתוך הארץ שבעת הקרבות והסכסוכים שבעבר חלקו אל עבר יעד ועתיד לא ידוע. המשתתפים אינם נראים במנוסה ולא ברור מדוע הם עוזבים ומה הם מותירים מאחור. עם זאת, נדמה שדווקא אותה סיטואציית משבר מגלה את ההרגלים, הזיכרונות והגעגועים המשותפים, וההמתנה הדרוכה והמתמשכת הופכת אט אט למצב חיים ולאפשרות של היות יחד. במצב זה היכולת לדון בכל אחת מההתרחשויות, הקטסטרופלית והאידיאלית גם יחד, נעשות פשוטות יותר כשהן עוברות הזרה ומתקיימות בעולם בדיוני ומקביל.
האמניות והאמנים המציגים בתערוכה הם בני הדורות שלא חוו על בשרם את אירועי 1947-1948. למרות שאין ספק כי להתרחשויות של אותן שנים ולהשלכותיהן הייתה השפעה מכרעת על עשייתם ועל המרחב בו הם פועלים, העבודות שמוצגות כאן אינן מתיימרות לבקר אירועים אלה, לשחזר את הטראומות הגלומות בהם או לשפוט את מי שנטלו בהם חלק. זאת, לא מכיוון שיש בפרויקט זה משום כוונה להתעלם מהיסטוריות מורכבות אלו, כי אם מתוך השאיפה של האמנים להתמקד בחשיפתם, בחינתם והבנייתם מחדש של המנגנונים שבשמם אירועים אלה התרחשו ועודם מתרחשים. העבודות המוצגות שואפות לאפשר לצופים בהן נקודות חיבור והתבוננות מרובות, להכיל דיאלוג ויתרה מכך, להניע אותו. הן שואפות לאפשר לצופים לחזות בסיפור שהן מספרות, ולמצוא את הנקודות בהן הסיפורים הללו (גם אם לא ידעו עליהם דבר קודם לכן) פוגשים את מטען החוויות והזיכרונות האישיים שלהם.
*
"נקודת מגוז" היא תערוכה בת שני חלקים. בחלקה הראשון, אשר נפתח בחודש דצמבר 2015 בבית הגפן בחיפה, נידונו שני נושאים שנפרשו בהתאמה על שתי קומות הגלריה. בראשון, פוליטיקות של חלוקה, הוצגו עבודות העוסקות בשאלות של מתיחת גבולות וסכסוכים טריטוריאליים, כמו גם בבחינה של המערכות הפוליטיות, האידיאולוגיות והכלכליות שנוצרות בעקבות גבולות אלה ומסייעות בשימורם. הנושא השני על גבולות הארכיב, הוקדש לעבודות העוסקות באוכלוסיות ובהתרחשויות המגיעות הן מן השוליים החברתיים והן משוליו של הקאנון ההיסטורי, והאופן בו סיפוריהן עשויים לאתגר ולהאיר מחדש את הנרטיבים הלאומיים המקובלים.
נושאים אלו, לצד הדגשים בחלקה השני של התערוכה סביב בחינת מנגנונים ומחיקה/שימור/דמיון, הם רק ארבעה שערי גישה אופציונליים למגוון החיבורים והסוגיות אשר עולות בנקודת המפגש שתערוכה זו מבקשת לייצר. הם מציעים התבוננות בתהליכים פוסט-קולוניאליים של כינון אומות ותוהים האם יש בכוחם של תהליכים מקבילים אלה לסייע האחד בניסוחו של השני. ההתבוננות באחר המוצעת דרכם שונה מחוויית החיפוש אחר האקזוטי, הצבעוני ומשולח הרסן, כפי שנוטים לעתים לדמיין את הודו. היא גם אינה חוויית המציצנות אל הפונדמנטליסטי, הקיצוני והמושתק, כפי שרוצים אולי לחשוב על פקיסטן. הן אינן נבנות או מתפרקות מכוח ההשוואה ואינן ממתינות להתגלות, לזכות באישור או להתחרות אלה באלה בשאלות של עוול ומוסר.
נרטיבים מכוננים נוטים להדגיש את הייחודיות והחשיבות של ההיסטוריה המקומית-לאומית ולעגן אותן בזיקה גיאוגרפית. דווקא מתוך הבנה זו, מנסה התערוכה לייצר תהליך הפוך ולשאול אם פרישתם כמניפה המצביעה על דפוסים חוזרים והיגיון פנימי משותף, עשויה להעלות תובנות חדשות אודות הנרטיב העצמי או לשפוך אור על דיונים שנדמה כי מוצו עד תום. היא מטילה ספק במונחים כגון היסטוריה, נרטיב וזיכרון, ושואפת להגדיר מחדש את האמצעים דרכם אלה נבנים ומוטמעים בקרבנו כאמיתות ואידיאולוגיות ואת כוחנו כיחידים בתוך אותן מערכות.
Vanishing Point from Artport on Vimeo.
