בתערוכת היחיד "ישראל היום" מציג תומר דקל סדרת ציורים, שצוירה על גבי גליונות של עיתוני "הארץ" ו"ישראל היום". מילה, תמונה או רעיון הנמצאים על גבי דף העיתון, גדלים ומשתלטים על הכפולה, והופכים לציור עז, שמסתיר ומוחק את רוב מה שהיה שם לפניו. חלק מהציורים ניצבים על פלטות עץ, שמשמשות ברגיל לשינוע סחורות, והופכות תחת ידיו של דקל למעין יצורי פרא – ספק פסלים פגאנים, ספק מתלים לעבודות.

שלא כמו "ידיעות אחרונות" או "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ" הם לא רק עיתונים בעלי זהות פוליטית מובהקת, שמייצגים את שני קצוות הקשת הישראלית הפוליטית בלי להתנצל ובלי להסוות; גם השמות שלהם אינם מתייחסים אל עולם העיתונות, אלא למקום, למדינה, לחלום אודותיה ולתחושת הבעלות עליה. בעוד עיתון השם ״הארץ״ מתחבר אל התשוקה לחזון האוטופי לארץ המובטחת, אליה מכוונים וחולמים מימי אברהם אבינו דורות של יהודים, השם ״ישראל היום״ מבקש לדבוק, להנכיח ולהכיר במציאות הקיימת. האם האג'נדה הנוכחת כבר בכותרת העיתון עוברת גם לקוראים שלהם? בתקופה בה רבים מדברים על תחושת התפרקות והתפלגות, דקל בודק איזה רגעים ודימויים – דוכיפת, אגמון החולה – גורמים לו להרגיש בבית.

ההחלטה של דקל לצייר אך ורק על גבי ניירות עיתון יומיים מערערת על מושג ה"דף החלק". המפגש עם קנבס לבן ונקי שמגיע מוכן מהמפעל מרגיש עבורו כמו אשליה – ניסיון מנותק לייצר יש מאין. בניגוד למסורת האירופאית של מתיחת בד נקי על מסגרת עץ, דקל פועל בתוך מרחב מקומי נטול היסטוריה ציורית, אבל רווי בהיסטוריה פוליטית, בזיכרון ובאקטואליה בוערת. העיתון המודפס מאפשר לו לצלול ישירות אל תוך חומר חי – להפוך את הטקסט החדשותי למצע ולמקור התרחשות ציורי בו-זמנית.

בדומה, גם הפסלים, יצורי הפרא, שבנה דקל להצבת הציורים עשויים מחומרים בעלי עבר, פלטות שנמצאו ברחוב. הפלטות, המשמשות למשא של משקלים כבדים, מכונות גם רפסודות – כלי שיט שנבנים בדרך מאולתרת ומזוהים עם הברחת פליטים. דקל מפרק אותם ומקפיד להשתמש רק בחומר הגלם היוצא מהם. לפי המקום ממנו נאספה הפלטה, צורת העצים ומצבם, או מתוך תחושה פנימית, הוא משדך בין פלטה אחת לציור אחד בלבד. בתערוכה הן מתפרקות ונעמדות בעצמן, מוכנות לצאת למלחמת היומיום של המרחב הישראלי. כמו בציור "ימית 2000", המתאר את מלחמת כיסאות הפלסטיק הלבנים במתחמי אירוח, הייעוד של החומר משתנה בידי מי שמחזיק אותו, בידי מי שמחליט לפרק אותו או לספר איתו סיפור אחר.