תערוכות

גלרית ארטפורט פועלת שלא למטרות רווח כחלק מהשאיפה לייצר סביבת עבודה תומכת ומאפשרת לאמנים. בגלריה מוצגות תערוכות של אוצרים עצמאיים, תערוכות של אמני ובוגרי הרזידנסי ופרויקטים אמנותיים יחודיים.

טעויות העתיד וכיבוד קל

תערוכת יחיד לגיא גולדשטיין

24.3.22 - 28.5.22
כוס נושקת לכוס, עין פוגשת בעין, ידיים מושטות ללחיצה. ב"טעויות העתיד וכיבוד קל" מפגיש גיא גולדשטיין שני אירועים שונים – היריד העולמי רב המשתתפים וקוקטייל ביתי קטן ואינטימי. מהשקת כוסות יין להשקת גשר הזהב בסן פרנסיסקו, משיחה בארבע עינים למערכת כריזת חוצות, מהדרישה שלא להתקהל לכמיהה להיות חלק מהקהל, התערוכה מתבוננת על הצורך הבסיסי במפגש אנושי ועל המקומות בהם הוא מתכופף ומתאים את עצמו לצורך האנושי בארגון, פיקוח ושמירה על הנורמות – הצורך לדעת את כל מה שקרה, קורה, ואמור לקרות. ירידי העולם, שהחלו באמצע המאה ה 19, היו חגיגת ענק של תיירות ומסחר – חוד החנית של ההמצאות והחידושים המדעיים, המסחריים, הטכנולוגיים והאמנותיים. קרנבל ענק שמקפל בתוכו ארכיטקטורה מונומנטלית יחד עם שיקולים פוליטיים וכלכליים, מתובלים בחלומות וסקרנות על עתיד האנושות. ההמצאות הגדולות – משידור הטלוויזיה ועד לקטשופ, מצילומי הרנטגן ועד גביע הגלידה הוצגו לראשונה ביריד. ערים התקשטו ומבנים דוגמת מגדל אייפל בפריז, הספייס נידל בסיאטל והקריסטל פאלאס בלונדון נבנו במיוחד. הערים התקשטו לאירוע החגיגי - מבנים פאליים הורמו ופעמים רבות גם הוסרו כהרף עין, העולם הרגיש, ולו לרגע קט, טוב יותר. באפריל 1939 נפתח היריד העולמי בניו יורק תחת הכותרת "עולם המחר" (World of Tomorrow). בין מבנים מונומנטליים לספינות אויר מרחפות הסתובבו המוני המבקרים עם סיכות הקוראות "ראיתי את העתיד" (I Have Seen the Future), שהשתלבו היטב עם הבטחתם של הירידים לפניו ואחריו להציץ לשחר של יום חדש. העתיד ההוא, שדמיינו לאורך רוב המאה העשרים, נמצא עכשיו כאן. אנחנו מכירים אותו היטב מסרטים וספרים: מכוניות מעופפות, חדרי בקרה מלאי מסכים, תלבושות כסופות והתעתקות. נראה שרק עם התחלפות המילניום והתובנה שהעתיד ההוא שצפינו בו שנים ארוכות במשדרי שחור לבן נראה קצת אחרת, ויתרנו עליו. ויתור שרק הלך והתחזק בשנתיים האחרונות בהם הובהר סופית כי המציאות עולה על כל סרט מדע בדיוני. ועדיין – התפיסה של העתיד כפי שהתקבעה לאורך ירידי העולם הנוצצים נותרה איתנו: מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. מתי הפסקנו לדמיין את העתיד? מתי השתנה המבט האופטימי שלנו ולצד השיח על שחר של יום חדש התחלנו לדבר על שקיעתה של האנושות? מתי הפסקנו לעקוב בהתפעלות אחרי חידושי הטכנולוגיה והתחלנו לפחד שהיא זו שעוקבת אחרינו? מתוך שאריות תעשייה שנאספו ממפעלים שנסגרו גיא גולדשטיין בורא מרחב קיום חלופי ללא זמן או מקום ברורים, מרחב של עתיד מדומיין לעבר מדומיין לא פחות, רגע אוטופי בהווה דיסטופי - אפשרות לתיקון בתוך רצף בלתי פוסק של טעויות.
להמשך קריאה

עוד תערוכות