תערוכות

גלרית ארטפורט פועלת שלא למטרות רווח כחלק מהשאיפה לייצר סביבת עבודה תומכת ומאפשרת לאמנים. בגלריה מוצגות תערוכות של אוצרים עצמאיים, תערוכות של אמני ובוגרי הרזידנסי ופרויקטים אמנותיים יחודיים.

נונפיניטו 2020

תערוכת אמני תוכנית הרזידנסי של ארטפורט

21.8.20-17.10.20 ללא אירוע פתיחה
קיץ 2019 החל בהתרגשות גדולה. לאחר מסע חיפושים ארוך נפתח הבניין החדש של ארטפורט וחדרי הסטודיו התמלאו באמני תוכנית הרזידנסי. הממ"ד הוסב לסדנת הדפס, שולחן הישיבות לשולחן פינג פונג והקירות התמלאו בעבודות אמנות. רגע אחרי שהתחילה תוכנית משכן האמן השנתית הציגו כל חברי המחזור החדש בתערוכה הקבוצתית "אמא בשלי לי מיץ גנבים". 12 חודשים וחיים שלמים לאחר מכן, הם שבים ומציגים זה לצד זה עבודות שנוצרו בין כותלי הבניין. במהלך השנה רבת התהפוכות גלריית ארטפורט, כמו שאר העולם, נסגרה למספר חודשים, אבל תוכנית הרזידנסי המשיכה לפעול. דווקא המגפה שהתדפקה על דלתות הבניין שבה וחידדה את מהותו של ארטפורט - מקום שנותן לאמנים חלל וזמן שקט לחשוב וליצור, לרעיונות לפרוח, לחלומות להפוך למציאות. "נונפיניטו" מטבעה אינה תערוכת גמר או תערוכת סיכום. מוצגות בה עבודות חדשות של אמני התוכנית שנוצרו בחודשים האחרונים ומשקפות את שהעסיק אותם בשנה האחרונה. מוקדם מדי להבין כיצד השפיעה המגיפה על האמנות ובלתי אפשרי לדעת לאן עוד היא עתידה להוביל אותנו, אבל גם אי אפשר להתנתק מהכבדות שמלווה את הימים האלו והשלכותיה על איך שאנחנו יוצרים וחווים אמנות. המהירות בה העין שלנו התרגלה לכתמי טורקיז שמעטרים את הפנים ברחוב, למודדי חום שמופנים אלינו כאקדחים או לבקבוקי אלכוג'ל שעומדים ליד הדלפק, גורמת לנו לפקפק ברגישותה ובהסתגלותה של העין הזו. מה עוד היא רואה? מה היא הפסיקה לראות? ומה קורה לאותה עין נסערת כשהיא שבה ומביטה על יצירת האמנות? יעל פרנק מציגה מחוץ לבניין ארטפורט עבודה שניתן לראות רק מהרחובות הסובבים את הבניין. מגג המבנה נופל עץ דקל קוקוס שאיבד את כוחו להמשיך ולעמוד זקוף, כמו קורס תחת נטל הפנטזיה והמשמעות שהפלנו עליו, מתמוטט ונותר תלוי הפוך על קירות הבניין. מרב קמל וחליל בלבין מציגים גוף עבודות חדש, ובו פסלים מעץ המציגים דמויות סוריאליסטיות ונעים בין טקס דת פולחני, תחילתה של מהפכה או סתם שיעור באמנות שמתערבבים אלו באלו. הם מוצגים כחלק ממיצב ציורי ענק, המורכב מעשרות עבודות המתחברות ומשתלבות זו בזו לסצנה אינסופית אחת, המאתגרת את הצופה ונקודת המבט שלו. גיל יפמן חוזר אל שחרור מחנה הריכוז בוכנוולד, עת זומנו תושבי העיר הסמוכה וייאמר לצפות בזוועות שקרו במחנה. אל מול קעקועי לבד, שמשחזרים את הקעקועים שהוסרו מגופות אסירים ושומרו בפורמלין, הוא מציב מראה בה בבואתנו משתקפת דרך פרצופי התושבים המזועזעים. בעבודת הוידאו "רצח במוזיאון תל אביב", שתי הדמויות בד רנרוא ופנלופה זולגות מהתערוכה "קיבוץ בוכנוולד" ובעודן משוטטות ברחבי המוזיאון, אפידמיה מסתורית פורצת. אלה ליטביץ מתייחסת לעבודת הקיר האיקונית של דני קרוון במשכנה של הדמוקרטיה הישראלית - בניין הכנסת. ליטביץ מחליפה את אבן הגיר ביציקת בזלת - אבן שמקורה בהתפרצות החומר המצוי מתחת לפני השטח. דור זליכה לוי הופך את הממ״ד לתיבת נגינה מדיטטיבית, כשהוא מציב בתוכו פסל סאונד רובוטי שמנסה לנשום בכוחות עצמו. אל מול תחושת חנק הולכת וגוברת מבחוץ מתמקד זליכה לוי בפעולת הנשימה, שעל אף היותה לכאורה הבסיסית ביותר אנו עוסקים בה בימים אלו בלי סוף. רות פתיר מתבוננת במתרחש בחדר ההמתנה של מרפאת הפוריות בבית החולים בפתח-תקווה בו יושבות צלמיות פיריון כנעניות עשויות חרס בנות 3000 שנה. הצלמיות הממתינות, אשר מקורן באוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, הוחזרו לחיים למציאות של אוגוסט 2020. בעודן ממתינות לבדיקה ותוהות באשר לשחרורן, חיות בר פולשות לערים הגדולות ומתחילות לעשות בהן כשלהן.
להמשך קריאה

עוד תערוכות