אחת מנקודות המוצא של שמיים משוחררים היא התצלום הריסות רעידת האדמה בסן פרנסיסקו שצילם הממציא, הצלם וחוקר התעופה ג‘ורג‘ ר. לורנס (Lawrence) בשנת 1906, ימים ספורים לאחר שרעידת האדמה המפורסמת החריבה את העיר.

למרות שלא היה הראשון לצלם מהאוויר גספר־פליקס טוּרְנָשוֹן (הידוע בשם ״נאדר״) ,עשה זאת כבר ב־ 1858 בצרפת, תמונתו של לורנס הפכה לאייקונית בין היתר כי היא מסמלת את עידן ״הצילום האווירי האזרחי הפרה־מודרני״. עידן זה התחיל עם המצאת הצילום האווירי והסתיים ב־ 1909 כשצבא צרפת החל לצלם ממטוסים באופן מוסדר, כשהוא נשען על הידע שנצבר אצל חלוצי צילום כמו נאדר ולורנס. מנקודת מבט אזרחית, התצלום מדגים את הפוטנציאל של המבט מלמעלה לספק ידע מקומי ופרקטי שיכול לשרת קהילה ספציפית בזמן משבר ואת המיידיות והאפקטיביות של תצלום כעין זה. לצידו מוצגים שני תצלומים של המצלמה שבנה לורנס (או כפי שהוא קרא לה Captive Airship) ושל שרשרת העפיפונים שהחזיקו אותה באוויר במשך שעות ארוכות. התצלומים הללו מדגישים את השימוש היצירתי והחדשני בטכנולוגיה שאפיין את עבודתו, אלמנט שמשותף לכל העבודות בתערוכה.

נקודת המבט מלמעלה נשארה ״חלל שבשליטת המדינה״ המזוהה עם פיקוח, הסדרה ושליטה לאורך רוב המאה העשרים, במהלכה גויסה גם לארגון המרחב האורבני. רק בראשית שנות השמונים, בזכות טכנולוגיית הלוויין, חזרו אמנים ואקטיביסטים לנסות ולכבוש מחדש את נקודת המבט מלמעלה – הפעם כאזרחים המשתפים פעולה עם אזרחים נוספים למען מטרות אזרחיות. החלוצים בעניין הזה היו ללא ספק חברי קבוצתOcean Earth  הנהגת האמן פיטר פנד (Fend). בראשית שנות השמונים חבר פנד לשורה של מדענים שהתמחו בניתוח מידע לווייני

ואקטיביסטים שעקבו אחר אזורי אסון גיאו־פוליטי ברחבי העולם על מנת לרכוש תצלומי לוויין. הם רכשו את התצלומים מהלוויין של המרכז לחקר החלל EROS בארצות הברית, מוסד ממשלתי המספק גם שירותים מסחריים. מטרתה המוצהרת של הקבוצה הייתה לבצע ניתוח עצמאי ובלתי תלוי של אזורי אסון ולמכור את הממצאים לגופי התקשורת המרכזיים בארצות הברית. למעשה, זו הייתה דרכו של פנד להילחם בגופי התקשורת הממוסדים מבפנים: הוא ביקש למכור להם סיפורים שהצבא והממשלה מסתירים מהם וכך לא להותיר להם ברירה אלא לפרסם מידע בעל ערך עיתונאי רב. בין השאר חשפו פנד והצוות שלו את המשך הדליפה של חומרים רדיואקטיביים מהכור הגרעיני בצ‘רנוביל ב־ 1986 , מידע שהמשטר הסובייטי ביקש לשמור בסוד מאזרחיו, ומהעולם. בנוסף, הציגה הקבוצה את עבודת המחקר העצמאית שלה בתוכנית טלוויזיה ששידרה בערוץ מקומי, כמו גם בחללי אמנות.

בשמיים משוחררים מציג פנד סדרה של קולאז‘ים המורכבים מתצלומי לוויין, רישומים, תצלומים, מסמכים וטקסטים בכתב ידו, המתבססים על בחינת הקשר בין אמנות ומידע, עם דגש מיוחד על הפוטנציאל של קריאת דימויים אבסטרקטים בהבנת נתונים גולמיים (raw data). הקולאז‘ים הללו, שנוצרו במיוחד עבור התערוכה, מציעים פתרונות אוטופיים לחלוטין, אבל גם ישימים מאוד, לאזורי משבר במזרח התיכון ובעולם כולו. ברוח תנועת אמנות האדמה(Land Art ) של שנות השבעים של המאה העשרים, מציע פנד שורה של “עבודות אדמה (Earthworks) כפתרונות המשלבים אקולוגיה, פוליטיקה ודיפלומטיה, תוך שהוא מעניק לנו הצצה אל הפוליטיקה שעומדת מאחורי פיתוח והצגת הפרויקטים שלו.

נקודת המגוז הנגוזה (2014) היא מסה קולנועית פואטית החוקרת כיצד השפה הוויזואלית הקיימת במערכות מיפוי דיגיטליות כמו Google Street View ו־ Google Earth מעצבת מחדש את תפיסת הזמן והמרחב שלנו, כמו גם מבנים של נרטיב וייצוג. בסרט מתעדים האמנים אפי ואמיר את מערכת היחסים שלהם עם עץ זית אשר נשתל בגינת הפרלמנט האירופאי בבריסל. השילוב בין קטעי הווידאו שצילמו האמנים, ההיגיון החזותי של המיפוי הדיגיטלי והשימוש בטקסט אישי, מספק תובנות חדשות על הטבע המנכר של המבט מלמעלה ומאפשר להם לנכס אותו באופן יצירתי. חוויית ההגירה של השניים, כמו גם הסיפור שעומד מאחורי העץ, ממקמים את האופי המהורהר והפילוסופי של נקודת המגוז הנגוזה בהקשר חברתי ופוליטי מקומי.

בעוד חלק מהפרויקטים בתערוכה נשענים בעיקר על דימויים אשר הופקו והופצו באופן ממוסד (בין אם ממשלתי או מסחרי), סדנאות המיפוי האזרחי שמארגנת החוקרת והאקטיביסטית חגית קיסר (בשיתוף המעבדה הציבורית בירושלים) מסמנות מגמה הפוכה של יצירה, ניתוח והפצה של תצלומי אוויר באופן עצמאי, ופיתוח של מבט־העל האזרחי (מאז 2011). קיסר פועלת עם ילדים ומבוגרים תושבי מזרח ומערב ירושלים על מנת ליצור תצלומי אוויר המאפשרים להם למפות את הסביבה בה הם חיים, באופן שמבטא מצד אחד את נקודת מבטם על המרחב, ומצד שני עוקף את האיסור על איסוף מידע במקום שבו חופש התנועה והנגישות לידע חסומים (כמו לדוגמה בשכונת סילוואן).

סדנאות ופעולות אלו מבוססות על ארגז הכלים ליצירת תצלום אוויר עצמאי שפותח על ידי ה־ Public Lab, קהילה פתוחה של אנשי טכנולוגיה, חוקרות, אקטיביסטיות, אמנים ומומחים אחרים העוסקים בפיתוח של כלים ושיטות למחקר סביבתי, חברתי ופוליטי (PublicLab.org). הוא מבוסס על חומרה פתוחה (open hardware)  ועל שיטות ״עשי זאת בעצמך״, ומורכב מחומרים יומיומיים כמו עפיפון, בלון, גומיות או בקבוק פלסטיק.

תוכנה מבוססת רשת (mapknitter.org) מאפשרת ״לתפור״ את התמונות יחד כדי ליצור מפה, ולהוסיף עליה שכבות מידע כך שתשרת את יוצריה בצורה הטובה ביותר. פרקטיקה זו לא רק מייצרת ידע גיאוגרפי מקומי אוטונומי ומאפשרת לחשוף את האופן שבו מאורגנים יחסי הכוח המרחביים המעצבים את חיי המצולמים, אלא גם מחזירה את בני האדם אל הצילום האווירי בכך שהיא מעניקה להם את השליטה על אופן ייצור הדימוי, על

קריאתו ועל השימוש בו.

הממד השיתופי של איסוף והפצת ידע המאפיין עבודות נוספות בתערוכה, מופיע גם בפרויקט כטב“מים: מדריך הישרדות (מאז 2013) של המעצב הגרפי רובן פטר (Pater). המדריך, שנשען על האסתטיקה ואופני הקיטלוג של מגדירי ציפורים, מוצג כפוסטר, ונוצר בתגובה לשימוש הצבאי המוגבר במזל“טים ומל“טים למטרות ריגול והתקפה. הוא מבוסס על מחקר ארוך שביצע פטר ומציג את סוגי כלי הטייס הבלתי מאוישים השונים הנמצאים בשימוש כיום ומציין היכן הם מיוצרים ולאיזו מטרה. צדו השני של הפוסטר מפרט טקטיקות הסתתרות שונות מחיישני המעקב של המזל“טים, שאחת מהן היא שימוש בחומרים מחזירי אור, כמו הנייר המיוחד שעליו מודפס המדריך עצמו. כך הופך המדריך/פוסטר מאמצעי להעברת ידע לאובייקט שימושי. פטר מעודד אנשים מכל העולם לשלוח לו תרגומים של המדריך לשפתם המקומית ומאפשר הדפסה ביתית שלו בכל שפה בה הוא קיים דרך האינטרנט  (www.dronesurvivalguide.org).

עבור הגרסה המקומית של שמיים משוחררים הכין האמן מדריך בעברית וערבית המציג כלי טיס בלתי מאוישים המיוצרים בישראל או נמצאים בשימוש במזרח התיכון. כטב“מים: מדריך הישרדות בגרסאותיו השונות נועד להעלות את המודעות לתפקיד המרכזי שממלאים מזל“טים ומל“טים במציאות הגלובלית, כמו גם לשקף, באופן ממשי ומטאפורי כאחד, את יכולת הפעולה של האזרחים ותושבים חסרי אזרחות אל מול שינויים טכנולוגיים המעצבים את חייהם.

בפרויקט סיכול ממוקד (2010) מאמץ האמן מיקי קרצמן את הנראות שמפיקות המצלמות המותקנות על כלי טיס בלתי מאוישים ומחיל אותה על נקודת המבט האנושית. קרצמן מתקין על המצלמה שלו עדשות מהסוג שמפעיל הצבא הישראלי בכלי הטיס העוסקים באיסוף מידע ותקיפה, ומצלם בעזרתן את חיי היומיום בכפרים הפלסטינים המקיפים את הר הצופים בירושלים. ה״אובייקטיביות״ שמאפיינת את המבט הצבאי מלמעלה, אובייקטיביות שמוחקת מתוכה את האנושי ובכך נותנת לגיטימציה לאלימות, מתגלה כעניין אופטי. עצם ההופעה בפריים המתווך על ידי עדשות כאלו, מציע קרצמן, הופכת את המופיעים בו לחשודים, ללא קשר למעשיהם או להקשר בו צולמה התמונה. החשדנות והעוינות המיידים נסמכים בין היתר על הזיכרון הקולקטיבי הישראלי המזהה את שפת הדימוי עם שפת התיעוד הצבאי של פעולות ״חיסול ממוקד״, כלומר, כדימוי שמכשיר הוצאה להורג ללא משפט. הבחירה של קרצמן לצלם מהר הצופים – אתר אסטרטגי מנקודת מבט ישראלית־צבאית ובעל היסטוריה ארוכה של מלחמות, אבל גם משכנו של בית הספר לאמנות ״בצלאל״ – טוענת את הניכוס שהוא מבצע לנקודת המבט מגבוה, על שלל משמעויותיה, ברבדים נוספים הקושרים בין פרקטיקות של אלימות מטעם המדינה לבין פרקטיקות של ייצור הדימוי.