אירועים

כנורו של רוטשילד

5.9.19

במהלך התערוכה גבי קריכלי לא מאמין יתקיימו מיצגים בהם יתארח המוסיקאי כנורו של רוטשילד, אשר לקח חלק בעבודת הוידאו שתוצג בתערוכה.

תאריכים:
יום שבת 21.9 בשעה 21:00
יום שבת 12.10 בשעה 21:00
יום שבת 2.11 בשעה 21:00

להמשך קריאה

עדכונים

ברכות לאניסה טואטי!

האוצרת אניסה טואטי, ששהתה בתוכנית הרזידנסי של ארטפורט בקיץ 2018 מונתה למנהלת האמנותית של יריד האמנות העכשווי Contemporary Istanbul, אשר פועל מזה 14 שנה.

היריד יתקיים השנה בתאריכים 12.9-15.9, בהם טואטי, מצפה לבנות שיתופי פעולה אסטרטגיים נוספים וכן ליצור קשרים עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, וכך להעצים את הישגי היריד.

להמשך קריאה
ברכות לאניסה טואטי!

ברכות לג'ואו לאיה!

האוצר ג'ואו לאיה, ששהה בתוכנית הרזידנסי של ארטפורט בקיץ 2018 מונה לאוצר הראשי של מוזיאון קיאסמה לאמנות עכשווית בהלסינקי, פינלנד.

לאיה מתחיל את תפקידו בימים אלו ולדבריו הוא מקווה להביא למוזיאון אמנות מאתגר, נסיונית ופואטית, ולעבוד עם קהל המבקרים הגדול והמגוון שמגיע למקום.

להמשך קריאה
ברכות לג'ואו לאיה!

חגיגות פתיחת הבנין החדש

13.6.2019

שמחנו לחלוק איתכם את רגע הפתיחה של בניין ארטפורט החדש! הנה הצצה לערב פתיחת התערוכה 'בחזרה לארטפורט'.

להמשך קריאה

האמנים שלנו

מחזור 2016-2017
גילי אבישר

גילי אבישר

גילי אבישר הוא אמן רב תחומי, יליד 1980, חיפה, אשר חי ועובד בתל אביב. אבישר תואר ראשון ושני באמנות, מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ומאז סיום לימודיו יוצר מיצבי ענק מטקסטיל ווידאו.  הפרקטיקה של אבישר נעה בין ייצור אובייקטים למיצג. התהליך כולל חקירה מעמיקה של חומרים ותנועה, כאשר הם הופכים כל עבודה מבפנים החוצה ומארגנים מחדש לכדי קומפוזיציות אינטנסיביות שופעות צבע. פיסול, מיצב, ומיצגי וידאו הם הכלים העיקריים לחשיפת "הבשר" בעבודות.  העבודות של אבישר מתייחסות למרחב התערוכה כגבול זמני, ופועלות במצב נוודי- קיומי שמהווה פרקטיקה בסיסית ליצירת סביבה פרגמאטית, אותה תופס אבישר ככר פורה   לבניה, להשתכנות ולשינוי צורה.   עבודתו של אבישר בסטודיו מדמה מפעל של איש אחד העוסק בייצור המוני, אליו נאספות שאריות של בד, נייר, עץ, קרטון, וחומרים פלסטיים ברי השגה. החומרים נתפרים ומתכנסים לכדי צורות ודימויים שהופכים מאוחר יותר לאובייקטים. פעולות אלו גובלות ביצירה כפייתית שמונעת מן החרדה של אבישר להתרוקן כליל. המוטיבציה של העבודות פועלת אם כן,  לא רק כתהליך מתמשך, אלא כמהות בפני עצמה. אבישר הציג במספר תערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות בארץ ובחו"ל ביניהן: גלריה קוסטקה, פראג (2018); MEWO Kunsthalle, Memmingen Germany (2018)  גלריה קואל, ברלין (2017); מוזיאון נחום גוטמן, תל אביב (2015).עבודותיו גם הוצגו בתערוכות קבוצתיות רבות ובהקרנות וידאו ביניהן: Artist's Television Access, סן פרנסיסקו (2018); Mana Contemporary, שיקגו (2017);( KARST contemporary art venue, z Plymoutz '; Flux Factory, ניו יורק (2015); מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב (2014); מוזיאון הפלאות Glaskasten מרל, מרל, גרמניה (2013).אבישר הוא זוכה פרס משרד התרבות והספורט לאמן צעיר (2012); פרס קרן רבינוביץ',(2012, 2010) ופרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמן ישראלי (2010). עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים כגון מוזיאון תל אביב לאמנות, Sammlung PHILARA, דיסלדורף; ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
קראו עוד
פיליפ פגובסקי

פיליפ פגובסקי

פיליפ פגובסקי נולד והתחנך בפולין. הוא למד ציור,עיצוב ואיור באקדמיה לאמנויות יפות בוורשה. בין 1980 ל -2010 חי ועבד בעיר ניו יורק. בראשית דרכו יצר פגובסקי עבודות איור עצמאיות לעטיפות ספרים, כתבי-עת ועיתונים, ועיצב תפאורות ואביזרים לשוק המתהווה החדש: וידאו- קליפים למוסיקה. בשנת 1992 החל בשיתוף פעולה ארוך טווח עם "הניו יורקר" באיור, איות ועיצוב לוגו עבור מדורים שונים במגזין. באותה עת הפיק גם פרסומות עבור חנות הכל-בו "ברניס" בניו יורק ועבד בעריכה ובפרסום עבור לקוחות צרפתיים כגון העיתון היומי "לה מונד". משנת 1999 עובד פגובסקי על פרויקטים מגוונים עבור בית האופנה היפני Comme des Garçons; עלונים, פרסומות, לוגואים, והדפסים לבגדי גברים ונשים. עבודתו עם החברה היפנית הניבה שיתופי פעולה רבים עם לקוחות אסייתיים בתחום האמנות והעיצוב בערים טייפה, הונג קונג, בייג'ינג וטוקיו. בשנת 2016 פנה אליו המוזיקאי דרייק בכדי שיעצב את העטיפה, הלוגואים ושלטי החוצות לסינגל ששבר את מצעדי הפזמונים, ובהמשך גם הפך לאלבום עטור פרסים. מאז 2010 פגובסקי מתגורר בוורשה, פולין.
קראו עוד
דרור דאום

דרור דאום

דרור דאום יליד, 1970, יפו, הוא אמן חזותי שחי ועובד בתל אביב. הוא יוצר מיצבים צילומיים   שעוסקים בחרדה הקיומית אשר דבקה בתרבות המערב. מבחינת הפרקטיקה שלו, ניתן לומר שהיא "ניזונה מצילומים". היא נובעת ממגוון אספקטים צילומיים כגון הפורמט וההדפסה, אך אינה מייחסת לצילום המסורתי את המרדף אחר דימויים משמעותיים ומעוררי השראה. דאום יוצר מן הצילום אובייקט, ומסתמך על החוויה הפיזית של העבודה כאובייקט נוכח בחלל, ולא על הדימוי בלבד. עבודותיו של דאום נתונות לדרמה האנושית בחיים המודרניים, ואינן מספקות מידע קונקרטי, אלא מתקיימות על מפתנה של חרדה מוגברת. בנוסף, הן עוסקות באספקטים של סכנה והרס, אשר דאום מזהה בחוויות רוטיניות שחולקת כלל הקהילה המודרנית בעולם המערבי.  בסדרה שלו DTSA – Don't Trust Security Arrangement ( אין לסמוך על סידורי בטחון) הבריח דאום פצצות צבע שאינן חוקיות וספריי, צלח את אבטחת שדה התעופה והשתמש בהם, בנוסף לגופו, בכדי ליצור סצנה צילומית ביעד בו נחת.  דאום הציג תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים (2012); גלריה נגה לאמנות עכשווית, תל אביב (2007, 2004); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2003); גלריה אלון שגב, תל אביב (2002); גלריה ג'ולי מ', תל אביב (2013) ועוד.  בנוסף, הציג בתערוכות קבוצתיות נבחרות: ART תל אביב, הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית בתל אביב (2009); מוזיאון Kuandu of Fine Art, טיפיי (2009); והביאנלה לארכיטקטורה של ונציה (2004).  דאום זכה בפרסים מטעם משרד התרבות הישראלי בשנים 2014 ו -2005, ומטעם תוכנית ה MFA של האקדמיה לאמנות ועיצוב בבצלאל בשנת 2008. דאום ממלא תפקידי הוראה משנת 2001 באקדמיות המובילות לאמנות בישראל, וכיום מלמד במכללת המדרשה לאמנות בית ברל, ובמחלקה לצילום של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים.
קראו עוד
פאטמה שנאן

פאטמה שנאן

פאטמה שנאן, ילידת 1986, היא ציירת שחיה ועובדת בג'וליס, כפר דרוזי בצפון הארץ. היא בוגרת מכללת אורנים.  השטיח הינו מוטיב חוזר בעבודותיה של שנאן. בציוריה, הוא ממוקם לעיתים קרובות באוויר הפתוח, שם הוא משרת את מה שפוקו מכנה "אזור הטרוטופי",קרי, לא אובייקט, אלא חלל שהותק. שטיחיה של שנאן שואבים השראה מההיסטוריה של שטיחים באמנות, החל מתקופת הרנסנס ואילך, ומציעים אלטרנטיבה למושגים הסטריאוטיפיים שהשתרשו באמנות המערבית ומקשרים בין שטיחים - נשים והמזרח.  עבודתה של שנאן מציפה וחוקרת מגבלות שמונהגות על נשים, במידה רבה מגבלות פיזיות וויסראליות, כמו גם רגשיות, מבניות וחברתיות. השטיח המצויר מתפקד אם כן כהצהרה של הגוף הנשי, ובהרחבה, גם של הנפשי. שנאן מתעניינת במיוחד ביחסים שמבנים את עבודותיה: השטיח וגופה, השטיח והמרחב הפיזי בו הוא ממוקם, גופה ומיקומו במרחב הפיזי. ציוריה חוקרים את מערכות היחסים הללו גם מבחינה פיזית ומנטאלית, וגם כחזיונות על מגוון אפשרויותיהם .  ציוריה המאוחרים של שנאן מציעים מקום ש"הוסט ממקומו" כשדה שבו גוף ואמנות יכולים להתקיים. שנאן זכתה בפרס "חיים שיף" לאמנות ריאליסטית-פיגורטיבית לשנת 2016. הפרס הוענק על ידי מוזיאון תל אביב בו הציגה תערוכת יחיד בקיץ של שנת 2017. בנוסף, הציגה תערוכת יחיד בגלריה DITTRICH & SCHLECHTRIEM בברלין (2019) והציגה בתערוכת ארמורי בניו יורק (2019). עבודתה של שנאן נכללה בתערוכות קבוצתיות כגון: מוזיאון ישראל, ירושלים (2019); מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב (2019); המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים (2018); וביריד האמנות הבינלאומי דיסלדורף (2018). שנאן זכתה במספר פרסים ומלגות ביניהם: ארטיס (2016); משרד התרבות והספורט הישראלי (2014,2017); ומועצת הפיס לתרבות של ישראל (2013, 2014, 2016). שנאן גם השתתפה בתכניות שהות ביניהן: Residency Unlimited, ניו יורק (2018); קרן פלה, קליפורניה (2017-2018); וארטפורט תל אביב (2016-2017).
קראו עוד
יערה צח

יערה צח

יערה צח, ילידת 1984, חיה ועובדת בתל אביב. צח בעלת תואר ראשון ושני מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. כיום היא מרצה במכללת שנקר להנדסה לאמנות, רמת גן. צח עובדת עם רדימייד וחומרים תעשייתיים, משנה וטוענת אותם בנוכחות גופנית. בעבודותיה נוכחים שרידיו של האובייקט המקורי ויחסיו הפיזיים עם הגוף האנושי, ואלו ניתנים לזיהוי כאשר האובייקט מוצג בהקשר חדש. צח מתעניינת במתח שמתעורר בשילוב הזהויות המקוריות והמומרות של אובייקטים תעשייתיים אלו.  התהליך של צח הינו אספקט מכריע בעבודת האמנות. כשהיא יוצרת את עבודותיה, היא עובדת לחילופין עם ונגד החומר, מובילה וגם מובלת על ידו.  עבודותיה של צח שוכנות בין קטגוריות: בין תלת מימד וציור, ובין דו ממד ופיסול. הן מתעלות מעל בינאריות מגדרית באמצעות שילוב אלמנטים ויזואליים שבאופן מסורתי נחשבים גבריים ,יחד עם אלמנטים שבאופן מסורתי נחשבים נשיים. צח עובדת בממד ויזואלי חופשי מאילוצים קטגוריים הנכפים על המגדר באמצעות השפה.  עבודותיה של צח נכללו בתערוכות יחיד וקבוצתיות שונות, במוזיאונים ישראליים ובינלאומיים ביניהם: מוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון תל אביב לאמנות; הביאנלה הבינלאומית של מוסקבה לאמנות צעירה; מוזיאון אוסף באראדו, ליסבון; גלריה גבעון פורום לאמנות, תל אביב; גלריה גבעון לאמנות, תל אביב; גלריה רו ארט, תל אביב; מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד; מוזיאון אשדוד לאמנות; מוזיאון חיפה לאמנות; מוזיאון פתח תקווה לאמנות.  צח זכתה בפרסים בזכות עבודתה מטעמן של קרנות ומוסדות שונים, הן בישראל והן בחו"ל,  כולל פרסי הצטיינות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב (2009, 2010); קרן רבינוביץ', עם מענק פרויקט מיוחד של עיריית תל אביב (2013, 2015); מענק מטעם מועצת הפיס לתרבות ולאמנות (2017); תכנית שהות עם Outset StudioMakers, תל אביב (2018); מענק פרויקט Artis (2017); וכן מענק מ Asylum Arts (2017); היא השלימה את שהותה בארטפורט בשנת 2017 ובשנת 2018 קיבלה את תמיכת הבוגרים בארגון. 
קראו עוד
פטרה הודקובה

פטרה הודקובה

פטרה הודקובה מתעניינת בעיצוב התפיסה שלנו על ידי מנגנוני כוח של ארכיטקטורה, אורבניזם ועבודות אמנות במרחבים ציבוריים. היא נמשכת לתופעות אידיאולוגיות שמשקפות חלומות כושלים, תוך ניסיון לתמרן את התפיסה והפגיעות האנושית. בשנים האחרונות הושפעו יצירותיה מארכיטקטורה, אורבניזם ויצירות אמנות בחללים ציבוריים מתקופת המודרניזם, במיוחד במקומות כגון קזבלנקה (מרוקו), דקר (סנגל) וצ'אנדיגר (הודו). מקומות אלו הם דוגמא חיה למודרניזם המאופיין ב- "תרגום  תרבותי" לכדי מצבים פוליטיים, חברתיים, טכנולוגיים וכלכליים שונים לחלוטין, ומציגים את שאיפתו הכושלת של המודרניזם לשינוי חברתי. הודקובה בודקת האם ניתן להכניע נרטיב נתון, באיזה היקף קיימת תופעה זו  ועד כמה יכול הפרט להכיל במטרה ליצור פרספקטיבה או סיפור משל עצמו. הודקובה חוקרת את הנושא באמצעות רישום ואיסוף חומר צילומי והתוצאות נעות בין מיצבים, קולאז', צילומים והקרנות אור או וידאו. היא משתמשת בצורות גיאומטריות וקומפוזיציות המתייחסות לאידיאלים שאינם אובייקטיביים, בשאיפה לעורר משהו נשגב בהקשר האידיאולוגי.
קראו עוד
ליהי תורג׳מן

ליהי תורג׳מן

ליהי תורג'מן, ילידת 1985, היא אמנית חזותית אשר חיה ועובדת בתל אביב. היא בעלת תואר ראשון (2010) ותואר שני (2014) באמנות, מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. היא גם התארחה כסטודנטית ב  École National Supérieure des Beaux-Artsבפריז בין השנים 2008-2009.  תורג'מן יוצרת מיצבים גדולי ממדים תוך שימוש בחומרים קשים. בדומה למסורת "ציור הפעולה", התהליך הפיזי שלה נוכח והכרחי להבנה מלאה של עבודתה. עבודותיה של תורג'מן הן בעת ובעונה אחת עצומות וספציפיות להפליא - היא מעניקה תשומת לב כמעט מיקרוסקופית לפרטי המשטח של עבודותיה, לשינויים הקלים במונוכרומאטיות שלהם, ולמגוון הטקסטורות שמדמות עור, קרקע, או משהו אחר לחלוטין. השילוב בין אמות המידה השונות הוא נדיב, מזמין אינטראקציה עם הקהל, ומשפיע על האינטימיות ביחסים בין העבודה לצופה.  המיצבים של תורג'מן הם תלויי חלל; היא לעיתים תכופות שואבת השראה מחלל התערוכה, מההיסטוריה המקומית, ומנושאים הנוגעים לה. חלל התערוכה ומיקומו, לצד החומרים שאיתם היא עובדת, מכתיבים תדיר את תכני עבודותיה. היא מעוררת סוגיות פוליטיות מבלי להיות דידקטית או מוסרנית ותחת זאת, מתעדפת כנות ומיידיות. בנוסף, היא בוחנת ומטילה ספק בתפיסה של גבולות; הגבולות שמתוארים על ידה משתנים מן הקונקרטי (מפות לדוגמא) למטפורי. היא מתעניינת בסמלים ובשפה וביכולתם להכפיף ולאפשר יצירה.  עבודותיה הנוכחיות של תורג'מן מאופיינות במבט פרספקטיבי של מעוף הציפור- זו ההישנות האחרונה ביותר של חקירתה, וחשיבה מחודשת של היחסים המרחביים והקונספטואליים בין העבודות לקהל שלה, או לעצמה.  תורג'מן זכתה במספר פרסים ותכניות שהות ביניהם: סטודיו בינלאומי & תכנית אוצרותית (ISCP) , ניו יורק, 2018; קרן NARS, ניו יורק, 2018; Fondazione Spinola Banna per l’arte, איטליה, 2017;  Cite International des-art, פריז, 2015; היא זכתה בפרס האמן הצעיר לאמן מטעם משרד התרבות הישראלי (2015), פרס הצטיינות בתכנית ה MFA של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב (2013), פרס מישל ולורן פרסר למצוינות בציור (2010) ועוד. תורג'מן הציגה מספר תערוכות יחיד במוסדות בארץ ובעולם:   EDIT Turinאיטליה;  גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב ; מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע; Le Corridor, Cité International des Arts, Site du Marais, פריז; גלריה ג'ולי .מ., תל אביב. היא הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות בפריז, בברלין, בניו יורק, ובמוזיאונים ומוסדות משמעותיים רבים בישראל.
קראו עוד
גבי קריכלי

גבי קריכלי

גבריאל (גבי) קריכלי, יליד 1979, הוא אמן רב תחומי שחי ועובד בתל אביב. הוא בעל תואר ראשון באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים. לצד הפרקטיקה החזותית שלו, קריכלי הוא מוסיקאי ומעצב תפאורות לתיאטרון פרינג' ומחול. בימים אלו הוא מלמד אמנות ועיצוב בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמכללת שנקר.  קריכלי יוצר פסלים ומיצבים תוך שימוש במגוון של חומרים. אלו נבחרים על פי הקונספט והחלל שבהם הוא עובד, ונעים בין עצים ושתילי טבק ועד לקרמיקה ובטון. קריכלי ניגש לכל פרויקט כאל אירוע יחידני אך במקביל, קיימת עקביות המאפיינת את עבודותיו: התהליכים הם לרוב ידניים, ויכולים להיות כרוכים במאמץ פיזי. השפעתם על הצופה היא מיידית וישירה. מבחינה קונספטואלית, עבודותיו של קריכלי הן חתרניות, ועושות שימוש בהומור ורמייה על מנת להאיר נושאים פוליטיים וחברתיים. קריכלי משתמש ברמייה בכדי לחשוף את הפער שבין יומרנות למציאות, ואת המגבלות של כל נקודת מבט.  קריכלי הציג מספר רב של תערוכות יחיד ברחבי הארץ ביניהן: מוזיאון בית הגפן, חיפה,  וגלריית סדנאות האמנים, תל אביב. הפרויקט שלו Promise Trilogy הוצג בשלוש תערוכות יחיד: בגלריה  G39, תל אביב;  בחלל לאמנות יפו23, ירושלים; וכמיצב חוץ בתל אביב. קריכלי הציג גם בתערוכות קבוצתיות בברלין, בניו יורק ובגלריות ובמוסדות אמנות רבים בישראל, ביניהם מוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית האמנים ירושלים, מוזיאון פתח תקווה לאמנות ועוד. קריכלי זכה בפרסים ומלגות ביניהם: קרן יהושע רבינוביץ' לאמנות ועיריית תל אביב לפרויקטים מיוחדים (2010, 2013); מענק מפעל הפיס לתרבות לתערוכת יחיד (2011), ופרס משרד התרבות לאמן צעיר (2010). קריכלי סיים את שהותו בארטפורט בשנת 2017. 
קראו עוד
מחזור 2015-2016
הילה טוני נבוק

הילה טוני נבוק

הילה טוני נבוק, ילידת 1974, תל אביב, חיה ועובדת בתל אביב. היא בוגרת תואר ראשון בעיצוב ממכללת ויצ"ו לאמנות ועיצוב חיפה (1995) ותואר שני באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. כיום, מלמדת בתכנית ה-BA בבצלאל, ירושלים.  נבוק מאתרת צורות בסיסיות של מודרניזם גבוה והפשטה במוצרי צריכה פופולאריים. היא מזוהה עם שימוש פיסולי משעשע בחומרים מקומיים, וחוקרת את עצם הרעיון של התצוגה. נבוק מצליחה לעמת את הצרכן ומוצרים תעשייתיים על ידי הפשטה, הטלת ספק וסרבול הפונקציות המיוחסות להם.  גישתה של נבוק לחומרים פיסוליים מוגדרת על ידי דואליות: היא ביקורתית ואמפתית, נמשכת ונדחית, שובבה ומלנכולית, אנליטית ואינטואיטיבית. עבודותיה מגלמות בין היתר את הסתירות הללו: הן מונומנטאליות אך שבריריות, פרפורמטיביות ופיסוליות, דו ממדיות ותלת ממדיות.  נבוק משתמשת בשפה העיצובית כדי לערער על המצב הקיומי שלנו ביחס לצריכה, לסדר, ולגוף שלנו. נבוק הציגה תערוכות יחיד ב: אטליה שמי, קיבוץ כברי (2018), גלריה KM ברלין (2017), גלריה Klubovna, ברנו, צ'כיה (2017); גלריה HIT, ברטיסלבה (2016); המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, (2015); גלריה Circle1, ברלין (2015); גלריה נגה, תל אביב (2013);Art Cologne, 2010;Lokal_30, ורשה (2010); מוזיאון לאמנות חיפה (2010); בנוסף, נבוק הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ביניהן: גלריות מכללת פרובידנס, (נקבע ל 2019); גלריה Gdańsk City (2018); בית הנסן, ירושלים (2018); מוזיאון אשדוד לאמנות (2017); קרן אליזבת לאמנויות, ניו יורק (2016); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2016); ארט באזל מיאמי, סקטור קולנוע (2015);Meet Factory, פראג (2015); מוזיאון פתח תקווה לאמנות עכשווית (2015). נבוק זכתה בפרס Beatrice Kolliner לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון ישראל (2018); קרן יהושע לאמנויות תל אביב, מענק לספר (2018); פרס מפעל הפיס לתרבות ולאמנות, מענק לספר (2015, 2017);קרן משפחת אוסטרובסקי (2015); פרס סמואל גבעון, מוזיאון תל אביב לאמנות (2011). היא סיימה את שהותה בארטפורט בשנת 2015. 
קראו עוד
אלה מרדר

אלה מרדר

אלה מרדר היא אוצרת ויועצת לאסטרטגיה יצירתית צרפתית-אמריקאית. היא מומחית ליצירה ופיתוח של שותפויות תרבותיות ותכנות, ועובדת בסמיכות לארגונים ואמנים מגוונים בארצות הברית ובאירופה. מרדר בוגרת MA כפול; מהמחלקה לתולדות האמנות, ומהמחלקה לספרות וקולנוע מודרני באוניברסיטת Jussieu בפריז. בנוסף, שימשה כנספחת תרבות במחלקה לאמנות חזותית ואמנויות הבמה בשגרירות צרפת בניו יורק, שם טיפחה וקידמה חילופי אמנים צרפתים-אמריקאיים. מאוחר יותר ייסדה וניהלה את התכנית לעבודות חלוציות במרכז לאמנות וחדשנות. כמנהלת הראשונה של המרכז, היוותה מרדר חלק בלתי נפרד מעיצוב התערוכות לעבודות אלו, תוך הענקת סיוע, חינוך ותכניות שהות. כאוצרת ויועצת, מרדר משתפת פעולה באופן הדוק עם ארגונים ואמנים בכל תחומי הלימוד. היא מנהלת את מערך התכניות התרבותי של NeueHouse- קולקטיב יצירתי פרטי המשמש סביבת עבודה ליזמים מובילים וצוותי יצירה. הקולקטיב NeueHouse הוא בית עולמי לחדשנות בתחום הקולנוע, העיצוב, האופנה, המיתוג, האדריכלות והאמנויות והוא ממוקם בניו יורק, לוס אנג'לס ובקרוב גם בלונדון.
קראו עוד
דוד עדיקא

דוד עדיקא

דוד עדיקא, יליד 1970, ירושלים, חי ועובד בתל אביב-יפו. הוא בעל תואר ראשון באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ועומד כיום בראש המחלקה לצילום באקדמיה. במשך יותר משני עשורים עדיקא מאמץ את הצילום ככלי רב עוצמה ל"ספר סיפור", ולחשוב באופן ביקורתי באמצעות פרקטיקת העבודה שלו והוראתו. בעוד הוא לוכד פורטרטים של אנשים וחפצים דרך מבט ביקורתי ובוחן, הצילום של עדיקא משדר חושניות אבסולוטית. הוא מצלם חפצים שקושרים את המציאות הפוליטית, האישית והחברתית שלו: קרמיקה ישראלית, פריטי נחושת מזרח תיכוניים וחפצי אומנות נוספים, כולם קישוטים שחוגגים יופי ופיתוי. יופיים, הוא אינו תוצר של אנאלוגיה היררכית בין האובייקט לבין מהותו, אלא, וכפי שמתממש על פני השטח, מין סוג של יופי אקראי, שגרתי. באמצעות פעולת הצילום עדיקא מנסה ליצוק יופי בכל, אך מותיר את השיפוט הערכי לצופה. מבטו של עדיקא כלפי הסובייקטים שלו בורא יחסים חדשים בין אובייקט, דימוי, סימן, וערך. הרטוריקה הויזואלית של צילומיו, עובדת במטרה להתעמת עם מגוון קונוטציות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות של האובייקטים. מבטו יוצר כלכלה חדשה הנמצאת מעבר לאינסטרומנטליזציה ולהחפצה, ויכולה לסמן תשוקות לא רק לגבי בעלות או חזקה. בדרך זו, עדיקא מבקש לחשוף את הקשר בין חיזיון לתשוקה, בין כלי אומנות ואמנות. בצילומיו, הפער  הזה מעורר הדהוד שבמקביל הוא נוכח ונעדר, אמיתי ומדומיין, נחבא וחשוף לעיני כל.  עדיקא הציג תערוכות יחד במוסדות כגון: מוזיאון פתח תקווה לאמנות (נקבע ל 2020); גלריה Dietrich and Schleimer, ברלין (נקבע ל 2020); גלריה ברוורמן, תל אביב (2019, 2013); גלריה  Klubovna, ברנו, צ'כיה (2017);מוזיאון MAMBO, Morandi, בולוניה, איטליה (2016); המוזיאון הפתוח לצילום, תל-חי (2015); המוזיאון הלאומי, לטביה, ריגה (2014); וגלריה ,The Open Lens at The Gershman Y פילדלפיה (2012). עדיקא זכה במספר פרסים מטעם משרד התרבות, פרס Jack Nailor  לסינמטוגרפיה מפסטיבל חיפה ועוד. בנוסף, השתתף במספר תכניות שהות בינלאומיות ביניהן: הסטודיו הבינלאומי ותכנית אוצרות (ISCP), ניו יורק; Cite Internationale Des Arts Arts, פריז; תכנית שהות HANGAR, ברצלונה; תכנית השהות Ricolette, פריז; עדיקא השתתף בתכנית השהות בארטפורט בין השנים 2015-2016.
קראו עוד
תמיר צדוק

תמיר צדוק

תמיר צדוק, יליד 1979, חולון, בוגר המדרשה לאמנות במדרשה והתואר השני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. יצירתו הרעננה של תמיר צדוק משקפת את הזן הצעיר של האמנות הפוליטית בישראל. ברוח ביקורתית נוקבת הוא חותר תחת מוסכמות ייצוג וסטריאוטיפים המקובעים סביב זהויות בתרבות הפופולארית המקומית. בחריפות אירונית ובהומור שנון, הוא מאמץ סוגות צילום שונות – צילום חובבני, צילום עיתונאי, צילום מלחמה, או צילום סטודיו – ומפעיל אותם כדי להתבונן דרכן בעוולות ובקונפליקטים הבוערים של החברה הישראלית סביב סוגיות של זהות פוליטית, מגדרית ותרבותית ובעיקר בנושאים הקשורים בגבריות, צבא, לאומיות, ערביות ומזרחיות. בדרכו הייחודית הוא כמו נטפל לז'אנרים מוכרים, כדוגמת סרטי בורקס, תצלומי מלחמה, או תצלומי תיירות, לרוב שותל את דמותו באלה, וזאת על מנת להדגיש את מופרכותן של אותן זהויות פרובלמטיות. הציג תערוכות יחיד ברחבי העולם, ביניהן תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, ובגלריה של MS MOCA. השתתף בשלל תערוכות קבוצתיות, ביניהן ב Tate London, רזו טורינו, bilbau הביאנלה בלטביה וhiap הלסינקי.
קראו עוד
נתניה ואן דייק

נתניה ואן דייק

נתניה ואן דייק (נולדה ב 1984) היא מנהלת ומייסדת שותפה של "A Tale of a Tub"- חלל תערוכות ברוטרדם, הולנד. "A Tale of a Tub" מעודד ותומך בחידושים באמנות עכשווית וחוקר את השפעתם על החברה. לואן דייק רקע אקדמי בתולדות האמנות ובפילוסופיה, והיא שואפת ליצור חיבורים בין אמנות, פילוסופיה וחברה בפעילויותיה. בין השנים 2012-2015 ניהלה ואן דייק את  קרן Frankendael לאמנות עכשווית ו"לשכת האוצרות", הממוקמת באחוזה מן המאה ה-18 באמסטרדם. משנת 2009 היא פועלת גם כאוצרת עצמאית של פרויקטים ותערוכות ביניהם; פרויקט המחקר הבינתחומי "מעשי אוריינטציה" שנעשה בשיתוף עם קרן Schering ואוניברסיטת Humboldt  (ברלין), והתערוכה Hemelbestormers ב Garage Rotterdam בהשתתפות o.a. מרינוסבוזם, אליצ'הקוואדה, ג'ולייטה ארנדה, לורן גרסו ותומאס רוף. ואן דייק אצרה גם את תוכנית הסרטים הנודדים The Migrant (Moving) Image בתגובה למשבר ההגירה הגדול ביותר שחוותה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה (רוטרדם, אמסטרדם, מרקש, ברלין, מיאמי, ניו יורק). בשיתוף עם קרולין ה.דרייק, עובדת ואן דייק גם כאוצרת ויועצת של אוסף האמנות של Robeco  ואוסף NautaDutilh לאמנות של רוטרדם.
קראו עוד
שריל פופ

שריל פופ

  שריל פופ היא אמנית ויזואלית העוסקת בעיקר בפיסול, מיצב ומיצג. עבודתה חוקרת ומגיבה לנושאים של זהות הפרט והקהילה ביחס לגזע, מגדר,מעמד,והיסטוריה של כוח ומקום. הפרקטיקה שלה נובעת מן האקט ומהפוליטיקה של ההקשבה. הפרויקט שלה JUST YELL מתמקד בחומריות ובהתגלמות של השפה, הפוליטיקה של ההקשבה, וקהילה מחברת, ובוחן את הדקויות שנוכחות בשירה, מיצג, פיסול וחוויה ציבורית. האסטרטגיות בהן נוקטת פופ מאתגרות ויוצרות מצבים שמופעלים ע"י הציבור, ומתוכם מתעורר דיאלוג עם מספר רב של נקודות התייחסות וחוויות. הסיטואציה מציעה את ההזדמנות לבלתי נראה להיהפך לנראה, באופן שבו הוא נחווה. פופ היא בוגרת BFA ו MA בעיצוב מטעם School of the Art Institute שיקגו, שם היא גם מלמדת כיום במחלקה לאופנה. היא מיוצגת על ידי גלריה Monique Meloche בשיקגו, גלריה  Bianconi במילאנו, ו Spinello Projects במיאמי. פופ למדה עם האמן ניק קייב במשך כ 12 שנים, שימשה כאמנית מורה במוזיאון לאמנות עכשווית במשך כ-7 שנים, ועבדה במגוון קהילות מבוססות ארגונים ברחבי שיקגו משנת 2003. עבודתה הוצגה לאחרונה בקרן לשירה, הבית הלבן, המרכז לתרבות בשיקגו, ב Kunsthalle Osnabrueck ובשנת 2015 זכתה ב 3Arts.
קראו עוד
מיכל בראור

מיכל בראור

מיכל בראור, ילידת 1984, היא אמנית חזותית אשר חיה ועובדת בתל אביב. היא בעלת תואר ראשון באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים ותואר ראשון מהרויאל קולג' לאמנות, לונדון.  עבודותיה של בר אור חושפות ומשתמשות בכוח הטמון בהפיכת אובייקטים לידע. באמצעות חקירה של מערכות המידע, האובייקטים והמוסדות הקיימים, היא חושפת את היסודות המשמשים להבניית ההיסטוריה והזהויות שלנו. היא נמשכת למערכות, מוסדות, ומקומות שהוקמו במטרה להשליט סדר בכאוס של ההיסטוריה והזהויות שלנו על ידי פעולות של קטלוג, סיווג  וארגון, ורבות מעבודותיה מתייחסות למוסדות ספציפיים. הן מאתגרות את הארגון והסיווג של המקום ממנו הן נוצרו ושבו הן מוצגות. בעבודתה הופכת בראור את הפעולה הצילומית הקונוונציונלית ב180 מעלות. במקום לצאת אל העולם התלת ממדי ולחלץ ממנו פרגמנטים לצילומים דו ממדיים, היא משתמשת בפרגמנטים קיימים של צילומים במצבם המקוטע והשטוח, ומתמרנת וממזגת אותם עם טקסט ואובייקטים אחרים ליצירת מיצב ארכיבי-צילומי, ובכך הופכת אותם שוב לחלקים מוחשיים וטקטיליים בעולם. התוצאה היא שדה צילומי מורחב; חווית צפייה פנומנאלית שבה ניכוס, תיעוד, תצפית, חקירה ואינטרפרטציה מתקיימים בו כל העת ביחסי גומלין.  בראור הציגה תערוכות יחד בארץ ובעולם, במקומות כגון: Tenerife Espacio de las Artes, ספרד (2018); המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב (2017); קיבוץ יד מרדכי (2016); ובמוזיאון פתח תקווה לאמנות (2015).  היא הציגה את "נהר", פרויקט זוגי בשיתוף עם אבשלום סולימן בגלריה הקיבוצית היהודית, בקיבוץ כברי (2018), והשתתפה בתערוכות קבוצתיות ב: מוזיאון תל אביב לאמנות (2018); Galeria Labirynt, לובלין, פולין (2018); NURTUREart, ניו יורק (2016); ובבית האמנים בירושלים (2016).  בשנת 2018 סיימה בראור את שהותה בת שלושת החודשים ב- MeetFectory בפראג. היא זכתה בפרס האמן הצעיר, שהוענק על ידי משרד התרבות הישראלי בשנת 2015 וסיימה את שהותה בארטפורט בשנת 2016.
קראו עוד