התכנית הישראלית

מדי שנה נבחרים ששה אמנים ישראלים בשלבים שונים של הקריירה האמנותית שלהם לתוכנית רזידנסי שאורכה כשנה. קול קורא לתוכנית יוצא מדי דצמבר, והאמנים נבחרים על ידי ועדת שופטים מקצועית ומגוונת המשתנה מידי שנה.
במהלך שנת הרזידנסי חברי הקבוצה ממשיכים את פעילותם האמנותית האישית תוך השתתפות בפגישות שבועיות, סדנאות וסיורי אמנות. אמני התוכנית מקבלים סטודיו בארטפורט, מלגה חודשית וליווי אוצרותי אישי.
תוכנית הרזידנסי הינה מבוססת תהליך, והאמנים אינם נדרשים לסיים פרויקט במהלך שהותם בתוכנית. הצצה לעבודתם ניתן לראות בתערוכת סוף השנה של כל מחזור "נונפיניטו".

התכנית הבינלאומית

אמנים ואוצרים בינלאומיים מוזמנים לתוכנית הרזידנסי של ארטפורט לתקופה של בין חודש לשלושה חודשים. האמנים הבינלאומיים לוקחים חלק בפעילות הקבוצה בזמן שהותם בתוכנית הרזידנסי של ארטפורט. הם מתגוררים בדירות ביפו, ועובדים בסטודיו לצד שאר אמני התוכנית. האמנים הבינלאומיים מגיעים דרך שיתופי פעולה ותוכניות חילופין עם תוכניות שונות ברחבי העולם, ודרך המלצות מאוצרים ואמנים בינלאומיים אחרים.
כל משתתפי התוכנית עורכים לפחות ארוע אחד הפתוח לקהל.

סדנאות כלים מקצועיים

סדנת כלים מקצועיים מתקיימת בשיתוף עם ארגון Asylum Arts האמריקאי ומטרתה לחזק את קהילת האמנות המקומית על ידי הענקת כלים המאפשרים לאמנים להתנהל טוב יותר בעולם האמנות. הסדנה מתמקדת בבניית הנראטיב האישי דרך נושאים דוגמת דיבור מול קהל, כתיבת תיאורי פרויקטים, תקציבים ועוד. הסדנה היא בהזמנה, אמנים המעוניינים להשתתף בה בעתיד מוזמ

שיתופי פעולה ותוכניות חילופין

רזידנסי בתמונות

ארטפורט מהווה בית לקהילת האמנות, וככזה הוא שואף להיות מקור להשראה, התנסויות, הפריה הדדית וחיבורים בלתי צפויים. האמנים בתוכנית מוזמנים לעבוד בסביבה תומכת ומאפשרת ובסיוע ליווי מקצועי תומך. הגלריה של ארטפורט היא מקום להתנסויות אמנותיות, חשיבה חדשנית וביקורתית, ומתיחת גבולות האמנות. אנחנו רואים בארטפורט מקום מפגש, ומזמינים אמנים ואוצרים להציע פעילויות שיעשירו את הפרקטיקה האמנותית שלהם ואת קהילת האמנות.

קראו עוד
מחזור 2019-2020 close
אמנים ישראלים

חליל בלבין ומרב קמל

מרב קמל' ילידת 1988, וחליל בלבין, יליד 1987, חיים ועובדים בתל אביב. בוגרי האקדמיה לאמנות בצלאל (B.F.A). מרב וחליל פועלים יחד משנת 2012  אך שומרים גם על ערוצי יצירה נפרדים. בעבודתם ביחד ולחוד ניכרים הומור, דמיון פרוע,  רוח שטות מתגרה ועמדה יצרית משתלחת. כל אלה משמשים אותם להארת היבטים אפלים, רגישים, חושפניים וכואבים של החוויה האנושית, האישית והחברתית, על חולשותיה ומגבלותיה. שפתם הרב תחומית מאופיינת בחומריות עשירה ובטכניקות מגוונות כגון פיסול רך, רישום, תחריט ומיצב. העיסוק שלהם מתחלק לשני אופני עבודה –תפירת בובות ומיצבים תלויי-חלל. המיצבים עוסקים בתכנים דוקומנטריים ביוגרפיים שדרכם אנו בוחנים אפשרויות חדשות של ייצוג תיעודי, כיצד ניתן להשיל מהדוקומנטרי את זהותו הקולנועית ולנסות לספר סיפור אנושי בכלים אמנותיים מסורתיים ללא מצלמת וידאו. לעומת זאת, העבודה על הבובות מביאה לידי ביטוי דרך מחשבה אסוציאטיבית יותר, חיבור של איברים שונים שנולדו מקטיעות, הכלאות והרכבות לכדי אובייקט חדש. מוטציות של זימה ופנטזיה בעלות אופי הומוריסטי ואבסורדי, שמערבבותיחד מגוון רחב של סימבולים מוכרים,בליל של גבוה ונמוך, תולדות האמנות והמרחב הישראלי המסוכסך והביזארי. העבודה הזוגית מאפשרת לנוע בחופשיות ולוותר על מה שמזוהה עם כל אחד מהם, לעבור טרנספורמציה דרך האמנות. היא מבטלת את ההבחנה הגברית–נשית של העבודות ומאפשרת זהות מגדרית נזילה יותר, אז נוצרת ישות אנדרוגינית מתעתעת.אפשרות לשחק יותר מדמות אחת. שניהם זוכי פרס אמן צעיר, פרס אלחנני ומלגת אמריקה ישראל. הציגו מספר תערוכות יחיד בארץ ובעולם, ביניהן מוזיאון הרצליה לאמנות, גלריה PM בדיסלדורף, גלריה PRAM בפראג, גלריה עינגע וגלריה הקיבוץ בתל אביב. השתתפו בתערוכות קבוצתיות רבות, בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל, מוזיאון בת ים, יריד UNTITLED  במיאמי, מוזיאון בוכום בגרמניה, מרכז האמנות ברנו בצ'כיה, גלריה CIRCLE 1 בברלין ועוד. עבודותיהם נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים רבים, בהם מוזיאון תל אביב לאמנות, אוסף פילארה, דיסלדורף, מוזיאון ישראל, מוזיאון הרצליה לאמנות, אוסף דובי שיף, אוסף דיסקונט, אוסף שוקן, אוסף בהרב, אוסף אן וארי רוזנבנלט, אוסף דן וקארי ברונר ועוד.
קראו עוד

דור זליכה לוי

דור לוי זליכה, יליד 1990, הוא אמן רב תחומי המתמחה ביצירת מיצבי והקרנה וסאונד, וידאו-ארט ומופעי מולטימדיה. דור חוקר ומתחקה אחר המקורות התרבותיים המקומיים ושוזר אותם יחד לנרטיב אלטרנטיבי ואישי. תהליך העבודה הייחודי שיוצר בשיתוף מוזיקאים הופך את הסאונד ביצירותיו לאלמנט מכונן. מסורות עממיות עתיקות הופכות בעבודותיו לבסיס של התרחשות אודיו-ויזואלית  מקורית. דור הציג מספר תערוכות יחיד, בין השאר במוזיאון תל אביב, בגלריית המדרשה ובגלריה ברוורמן, והשתתף בתערוכות קבוצתיות במוזיאון פתח תקווה, מוזיאון האיסלאם בירושלים, מוזיאון נחום גוטמן ועוד. בנוסף יצר דור אירועים גדולים ששילבו תצוגת יצירות אמנות, מיצגים והופעות חיות תחת הכותרת "שירי המלחמה הבאה "(ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, פסטיבל הקולנוע ירושלים, סאונדארט פסאז'). סרטיו הוקרנו בפסטיבלים ובמוסדות אמנותיים ברחבי העולם, ביניהם פסטיבל Ars electronica, קרן Kadist בסן פרנסיסקו ובפריז, ICA London.  דור הוא זוכה פרס אמן צעיר של משרד התרבות לשנת 2017, וזוכה פרס זום 2016 לאמן ישראלי צעיר. עבודותיו נמצאות באוסף הצילום של מוזיאון ישראל, וכן באוספים פרטיים נוספים בארץ ובעולם.
קראו עוד

יעל פרנק

גוף העבודות של יעל פרנק נשען על קונטקסט מקומי ואמצעים אנלוגיים הומוריסטיים כדי להאיר את הקשר שבין סמכות לאושר. פרנק מנכסת את הפוטנציאל הפרפורמטיבי הטמון ברדי-מיידים איזוטריים, ומקצינה אותו כדי ליצור סוג חדש של מערכת יחסים. בספקטרום שנע בין הנפשת ההמנון הישראלי הלאומי ליצירתה של מכונת מזל רע, היא מחוללת בדיחות שבורות - דימויים טקסטואליים בעלי נוכחות הומוריסטית חזקה, המעוותים עד לנקודה בה הם הופכים ללא מצחיקים. מכיוון שאלה בדיחות משוללות פאנצ׳ליין, הן הופכות מאירוע חד פעמי ללופ הולך ומצטבר של חוסר מנוחה פוליטי ופואטי.   יעל פרנק (1982, תל אביב), היא בעלת תואר ראשון מ Cooper Union Schol of Art בניו יורק ובעלת תואר שני מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודותיה הוצגו בארץ ובחו״ל בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, במוזיאון פתח תקווה, במוזיאון FuturDome במילאנו, ב-Brno House of Art בצ׳כיה, ב- Zachęta הגלריה הלאומית של פולין בוורשה, במוזיאון לאמנות עכשווית בוורוצלב, ובגלריה חזי כהן בתל אביב. פרנק היא זוכת פרס קיפר על שם אינגבורג-בכמן של קרן וולף לשנת 2017.
קראו עוד

גיל יפמן

By deconstructing and transforming canonized familiar myths from varied beliefs and traditions, and creating fantastic realms where characters with elusive gender, sexual and political identities serve as alternative cultural heroes – I try to challenge and undermine the structured definitions and portrayal of the “other”, in order to explore and cherish the intrinsic potential of the extraordinary. Through a manifold spectrum of practices and media, and with a prevalent predilection for the craftswomanship of crochet knitting, I indulge in the therapeutic virtues of knitting as means to dwell on personal and collective traumas, as well as to reflect upon recurrent obsessive patterns in mankind's societies. The act of knitting resembles writing: long, rapid, carefully calculated and monotonous movements, a collection of syllables that create a narrative, the object. The texts and contexts become textures that suggest an alternative examination, reflection and interpretation to dogmatic translations.
Yefman graduated from Bezalel Academy for Art and Design, Jerusalem in 2003, and received a two year fellowship at the Alma program for Jewish culture studies, 2008-2010. He is the Rappaport Prize laureate for young Israeli artist, 2017, and awarded ​"The Young Artist Prize” given by the Israeli Ministry of Culture and Science, 2010. Residencies programs include ​The Aomori Contemporary Art Center, Japan 2015, IDA Schir Residency, Hannover 2014, Fountainhead Residency, Miami 2014, Artist residency, granted by the NRW Kunststiftung and The Bronner Family, Düsseldorf 2011-12. His works are present in several private and public collections, among which: The Jewish Museum, NYC, The Rubell Family Collection, Miami, Tel Aviv Museum of art, Herzliya Museum of art, Shoken Family Collection, Tel Aviv, The Bronner Family Collection, ​Düsseldorf​, and private collections. Selected solo exhibitions include​: “Kibbutz Buchenwald”, Tel Aviv Museum of Art 2018, “Body Of Work”, Haifa museum of art 2017, “The Third Dress”, ​Dana art gallery, Yad Mordechai Kibbutz 2016, ​“To Me You Are Beautiful - Bay Mir Bistu Sheyn”, Ronald Feldman Fine Art, NYC 2014, “H” The Container, Tokyo 2013, "In Return", Dvir Gallery, Tel Aviv 2011. Selected group exhibitions include​: "​ Dread & Delight", Weatherspoon art museum, NC, 2018, “The Queer Biennale - What If Utopia”, L.A. 2018,​ “Violated: Women in Holocaust and Genocide”, Ronald Feldman Gallery, NYC, 2018, ​“Woven and Untangled”, Tel Aviv Museum 2017, "(SIGNAL)", Smack Mellon, Brooklyn, NY 2016, "Kumzitz", KIT museum, Düsseldorf 2016, “​Passage - A Day In Eternity", Aomori Contemporary Art Centre, Aomori, 2015, ​“Otherness - I Is Somebody Else”, Espace Culturel Louis Vuitton, Paris 2013, “About Stupidity” Petach Tikva Museum of Art 2013, “Galicia Mon Amour”, "Body Without Body", Georg Kolbe Museum, Berlin 2011, “Animamix Biennial – Attract and Attack”, MOCA museum, Taipei, 2009.
Gil Yefman is represented by Ronald Feldman Fine Art, NYC.
קראו עוד

אלה ליטביץ

אלה ליטביץ, ילידת 1982, היא אמנית רב תחומית, בוגרת תכנית ה-HISK, גנט, בלגיה (2015) ובעלת תואר ראשון מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים (2009). ליטביץ עובדת סביב נושאים של נוף ולאומיות, ויוצרת מיצבים העוסקים בטריטוריה עם חיבור להיסטוריה, תרבות ופוליטיקה. העבודה שלה מבוססת מחקר ומשלבת שיתופי פעולה עם תחומים מדעיים שונים כגון בוטניקה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה. ליטביץ הציגה בישראל, אירופה וארה"ב בין היתר בתכנית המיוחדת של הביאנלה לאמנות במוסקבה, בביאנלה ה12 באיסטנבול, סלצבורגר קונסטוורהיין, אוסטריה, לה פנרה, ספרד, מוזיאון פתח תקוה, טאלין קונסטהול, אסטוניה, CCA, תל אביב ומוזיאון הרצליה. ליטביץ קיבלה מענק תמיכה של ארטיס, 2019, פרס קרן גוגנהיים, שוויץ, 2018; מענק אאוטסט סטודיומייקרס, 2018 מענק מפעל הפיס, 2018 ו - 2017; פרס האמן המבטיח ע"ש יגאל אהובי, 2013; פרס קרן בוטין, סנטנדר, ספרד, 2013; מלגת מחייה של קרן קונסטפונד, בון, גרמניה, 2012; פרס מיטשל פרסר שמוענק על ידי בצלאל, 2009 ומלגת קרן אמריקה ישראל 2008-9.
קראו עוד

רות פתיר

רות פתיר, ילידת 1984, עובדת עם וידאו, ניו-מדיה ופרפורמנס ברצפים הנעים בין האישי לציבורי. בעבודותיה היא חושבת מחדש נרטיבים היסטוריים, פרדיגמות מגדריות ובוחנת אסתטיקה של כח. תערוכת היחיד האחרונה שלה ״מכתבי אהבה לרות״ אשר הוצגה בגלריה המדרשה הירקון 19עסקה בניכוס וגניבה של נראטיבים לאומיים ושילובם באוטוביוגרפיה האישית של האמנית, תוך שימוש בטכנולוגיות תלת-מימד. סרטה "החולמים" אשר זכה בפרס הראשון בתחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני בפסטיבל הסרטים בירושלים  (2017) הוצג ביום ההשבעה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ בחלל האמנות דאנספייס שבניו יורק. עבודותיה הוצגו בין היתר במרכז לאמנות עכשווית, מוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק MOMA, במוזיאון פתח תקוה לאמנות, בקולנוע אונטולוגי פילם ארקיבס, בגלריה העירונית קו 16 והקולקטיב פלוקס פקטורי בניו יורק. לפתיר תואר ראשון באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (2011) ותואר שני מאוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק (2015).
קראו עוד
אמנים בינלאומיים
מחזור 2018-2019 close
אמנים בינלאומיים

רודולף סמוהייל

Rudolf Samohejl (b.1987, České Budějovice, Czechoslovakia) is a visual artist living and working between Prague, the Czech Republic and Brussels, Belgium. He graduated from the Academy of Art Architecture and Design in Prague. Samohejl classifies his works as “sculptural situations.” As opposed to installations, his works are moreso experiences than presentations, drawing their strength from an active audience and oftentimes incorporating audience interaction. Samohejl’s work is not restricted to any one medium or material – instead the medium and material are specific to the concept and space he is working with. In the past, Samohejl has worked with concrete, found materials, and 3D-printed objects, among others. He has worked in a wide variety of disciplines, including video, performance, and drawing. Samohejl frequently draws processes and aesthetics from design and architecture. He is concerned with the present and future, particularly dealing with issues of technology, urbanism, and mass consumption. He is most interested in the physical and mental impact of these systems on the individual. Samohejl’s works reveal to us what goes unseen. They reveal what we take for granted: the systems that shape our lives, and yet are too large and complex to question. His situations disrupt our habits, thus illuminating and creating space to question them. In recent years, Samohejl has created “natural virtual realities,” using low-tech materials to speak about problems in high-tech. He often employs humor as a method of disruption. The unexpected size and construction of his works may undermine the context that a viewer might rely on to understand the work, thus liberating their relationship to it. The core of Samohejl’s current work can be found in the human obsession with an abstract future and the obsessive desire to project itself onto this imagined existence. Samohejl’s work has been exhibited in the Czech Republic and abroad since 2010. He received the Jan Naaijkens Prize 2015 in the Netherlands and was a finalist of ESSL Art Award in 2013. Samohejl has completed residencies at such institutions as AIR Sandnes (Norway), Flow East Art Hub Prague, INI Project Prague, Space Called Place (Krakow, Poland) and Egon Schiele Art Center (Český Krumlov).
קראו עוד

סוואנה גורטון

סוואנה גורטון (1972, סנטה מוניקה) היא אוצרת אמריקאית מניו יורק, אשר חיה ועובדת בקופנהגן משנת 2014. גורטון היא בוגרת MA בתכנית האוצרות לאמנות עכשווית מטעם הרויאל קולג' והטייט מודרן לונדון (2004). זה למעלה מ 25 שנה שגורטון אוצרת, מסמיכה, ומלווה תערוכות, מיצגים, תכניות ציבוריות, ספרי אמן, פרסומים ומהדורות מוגבלות. בנוסף, הכשירה גורטון במלכ"רים שונים, ביניהם ביאנלת SITE בסנטה פה, גלריית Whitechapel ו Creative Time. כמו כן עבדה ב Kitchen, ביריד ספרי האמנות Printed Matter בניו יורק (NYABF) ובמועצת התרבות של מנהטן תחתית. כיום היא שותפה בניהול ואוצרות של חברת Forever & Today- ארגון ללא מטרות רווח אותו הקימה בשנת 2008 עם האוצרת אינגריד צ'ו. במקום הוצגו תערוכות ותוכניות ציבוריות בחזית החנות שלהן בצ'יינה טאון, Lower East Side, ניו יורק. בנוסף, Forever & Today שיתפו פעולה וחברו למספר גופים ביניהם: המרכז לאמנויות של Abrons , ART2 פלטפורמה בינלאומית לאמנות עכשווית; ארט באזל מיאמי ביץ', מכון גתה ניו יורק ועוד. בשנת 2018 הפכה Forever & Today למשרד אוצרות נייד שבסיסו נע בין קופנהגן, הונג קונג וניו יורק. בשנת 2014 חברה גורטון לעורכת והמו"ל וונסה אדלר וייסדה עמה אתKunstverein” "Friends with Books- יריד ספרי אמנות בברלין וארגון ללא מטרות רווח. היריד מתארח מדי שנה ב Hamburger Bahnhof – Museum für Gegenwart  - ברלין, ומוצגים בו מעל למאתיים אמנים ומו"לים בינלאומיים לצד תכנים, מיצגים ומיצבים אמנותיים הנוגעים לספרים ביריד ופתוחים לקהל הרחב.
קראו עוד

אסתר קלאס

אסתר קלאס, אמנית ילידת גרמניה, פיתחה שפה ויזואלית מובהקת ששבה למסורות הפיסוליות המרכזיות של המאה העשרים, כגון מינימליזם ומופשט שלאחר המלחמה. באותה הנשימה מאתגרת קלס נורמות פיסוליות עכשוויות. היא עובדת עם חומרים סתגלנים המעובדים ביד כגון מלט, חומר, טיח, קלקר ושרף, ובכך מבססת תהליך המשמר את הקשר הפיזי, האינטימי והפיסולי עם עבודותיה. קלס מתעניינת בדינאמיקה של פסלים קבוצתיים, ויוצרת הרכבים פיסוליים בקנה מידה אנושי, שנדמים כנשלטים על ידי הגיון פנימי וחיצוני להם. פרקטיקת העבודה שלה מתייחסת לקיפאון ולתנועה, ופסליה מעוררים אצל הצופים תנודות, ומחוות ספציפיות. קלס קשובה לחוויה הפנימית, כמו גם למציאות החיצונית, ופסליה ועבודותיה על נייר נראים בעת ובעונה אחת כנוכחים בחלל וכהקרנות מסתוריות של דמיון פואטי. קני מידה יחסיים, א-סימטריות, וניגודיות בין בהיר לכהה, ממלאים גם הם תפקיד מרכזי ביצירתה. אסתר קלאס (1981, מיינץ, גרמניה) חיה ועובדת בברצלונה. היא השתתפה בתערוכות רבות ברחבי העולם ביניהן  ola /wave, Proyecto AMIL בלימה, פרו(2017-2018)  ; Fondazione Brodbeck, Catania (2015-2016), Kunsthalle Bielefeld בגרמניה (2015), במוזיאון מרינו מריני בפירנצה, איטליה (2014) וב MoMA PS1 בניו יורק, ארצות הברית (2012).
קראו עוד

דיאנה טאמאן

נולדה בריגה, לטביה בשנת 1986. כיום חיה ועובדת בטארטו, אסטוניה. טאמאן עובדת בעיקר עם צילום ווידאו תוך שימוש באלמנטים אוטוביוגרפיים כגון זיכרון, שגרות יומיומיות וחוויות אישיות. היא נעה בדרכים ארוכות ממזרח למערב אירופה, תוך תנועות זעירות ומחוות גמלוניות. לרוב היא גם מציבה את בני משפחתה כדמויות ראשיות בעבודתה. אף שעבודתה של טאמאן עלולה להיתפס כמשוגה המתרכזת במיקרו-קוסמי בלבד, היא חושפת סוגיות מאקרו-קוסמיות רחבות יותר דרך שימוש בפן האישי ובגרעין המשפחתי: תמורות היסטוריות ופוליטיות, חיי מעמד הפועלים, שינויים בייצור ובצריכה העולמית, סביבות ותנאי עבודה. אלו מרמזים דרך סיפור אנתרופוצנטרי ואישי, על תנועות משמעותיות שהתרחשו לאחר מה שמכונה 'סוף ההיסטוריה'. טאמאן בוגרת BA במכללה לאמנות של טארטו, ובית הספר לאמנויות Sint-Lukas בבריסל (MA). בשנים 2015–2016 למדה בתוכנית פוסט-אקדמית של HIS בגנט, בלגיה. עבודתה של טאמאן הוצגה במקומות רבים בעולם ביניהם ב Fotomuseum Winterthur שוויץ, הביאנלה הראשונה הבינלאומית לאמנות של ריגה ,לטביה, גלריה ג'נטיל קריוקה (ריו דה ז'ניירו, ברזיל), CCI Fabrika מוסקבה, רוסיה, הביאנלה לצילום של ריגה, לטביה, גלריית טריומף מוסקבה, רוסיה, טרימניאל קטמנדו (נפאל), S.M.A.K. (גנט, בלגיה), מוזיאון האמנות של טרטו (אסטוניה) ועוד. בנוסף, זכתה טאמאן במספר מלגות ופרסים ביניהם: פרס תכנית שהות בריגה, לטביה (2019), פרס הביאנלה לצילום ריגה, לטביה (2018), הקרן לרכישה Outset אסטוניה, יריד אמנות צילומית אסטונית, אסטוניה (2017), מענק פיתוח מהממשלה הפלמית, משרד התרבות, בלגיה (2017), ידידי פרס S.M.A.K, גנט, בלגיה (2016) ועוד.
קראו עוד
מחזור 2017-2018 close
אמנים בינלאומיים

דרק פורדג׳ור

הדימויים של דרק פורדג'ור שאובים ממקורות מגוונים ביניהם צילומי ספורט, משחקי לוח וקלפים ומוטיבים של קרנבל וקרקס במטרה לבחון רעיונות של פגיעות. הוא משתמש בהשלכות הכלכליות, הפוליטיות והפסיכוסוציאליות של המשחקים בכדי לדון במבני הכוח שקיימים סביב תגמולים וסנקציות וזכות ועונש, הן עבור השחקן שבמשחק והן כאלגוריה לחוויה האנושית. דינמיקות צוותיות מעוררות את המתח של האינדיבידואל המשתתף במאמץ קולקטיבי, ומעבירות את התחושה המפתה של סיכונים ותגמולים הטמונים בדרמת המשחקים והחיים כאחד. פורדג'ור נולד בממפיס, טנסי להורים ממוצא גנאי. עבודותיו הוצגו במספר מקומות בעולם ביניהם גלריית S2 של סות'ביס בניו יורק, גלריית רוברטס וטילטון בלוס אנג'לס, וגלריה Monica De Cardenas בשוויץ. הוא זכה בשנת 2016 בתוכנית שהות אמן במוזיאון שוגרהיל, ובשנת 2017 זכה מטעם C2 בפרס Emerging Artist, ובתוכנית הסטודיו Sharpe Walentas בניו יורק. פורדג'ור הוא בוגר מכללת Morehouse באטלנטה ג'ורג'יה, ובוגר MA בחינוך לאמנות מאוניברסיטת הרווארד וMA בציור ממכללת האנטר.
קראו עוד

טונג׳ה סובאשי

טונג'ה סובאשי הוא בוגר הפקולטה לאמנויות יפות באוניברסיטת Mimar Sinan. דרך פרקטיקות מגוונת בציור,רישום ,פיסול ,מיצב, וידאו ומיצג, מרכיב טונג'ה עולם שנבדל מזיכרון היסטורי, זהות תרבותית ועובדות פוליטיות. סוגיות מרכזיות בעבודתו עוסקות בסובלימציה היסטורית ומבנים אידיאולוגיים של אירועים חברתיים ופוליטיים. הוא חוקר את השכבות המונומנטליות שנעות בין היסטוריות רשמיות לסיפורים אישיים, ואת תופעת העדות שמעבר לתיעודי. בשנת 2005, במהלך הביאנלה התשיעית באיסטנבול וכחלק ממיצג שכותרתו "בית צף בשכונת עוני", שהה טונג'ה שבוע שלם יחד עם גווידו קאסרטו בבית צף מט לנפול, אותו בנו יחדיו על קרן הזהב ותיעדו את התהליך כולו. טונג'ה השתתף במספר תערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובמוסדות אמנות ביניהם: הביאנלה הבינלאומית הרביעית של Çanakkale ,גלריית Kuad, מוזיאון Elgiz, מוזיאון Baksı, וגלריית האמנות של Siemens. בשנת 2014 הוכשר טונג'ה בקולינריה לקראת תערוכת היחיד שלו "תשוקה" באיסטנבול. מאז הוא ממשיך ומקיים סדרות של הופעות העוסקות בגסטרונומיה, היסטוריה ופוליטיקה. עבודותיו של טונג'ה הוצגו לאחרונה בגלריה Kasa באוניברסיטת Sabancı באיסטנבול (2016), בתערוכה משותפת עם הרה ביוקטאסצ'יאן "כל האור שאיננו יכולים לראות" בגלריה Galerist, איסטנבול (2017), ובחלל הפרוייקטים Corridor באמסטרדם (2017) בשיתוף עם Superflex. בשנת 2017 השתתף בתכנית שהות ב- Cité des Arts בפריס והציג תערוכת יחיד שנקראה "Terra Amata" ב Galerist. טונג'ה השתתף בתכנית השהות של  ארטפורט תל אביב עד מרץ 2018, בה הציג גם את פרויקט ה"תשוקה" שלו בתערוכת האמנות העכשווית של האירוע "נימוסי השולחן: חגיגה של אמנות חזותית, תיאטרון וקולינריה". טונג'ה גם הציג חווית בישול ספציפית מותאמת חלל, הנוגעת ליצירותיו.
קראו עוד

מרלין שטיין ואנג׳לס מירלדה

מרלין שטיין היא מפיקה של חוויות מוטמעות מבוססות מיצב. חוויות אלו מטפחות ציפייה לעולמה הפנטסטי,המובנה והבלתי נדלה. האיקונוגרפיה המובהקת בה משתמשת שטיין בעבודותיה, קורמת עור וגידים דרך ערעורם של רעיונות מבוססים שסובבים סביב תמות של תיאוריה פסיכואנליטית, נרטיבים היסטוריים של אמנות, וסממנים עממיים השאולים מתרבות עכשווית. שטיין, מיומנת בבחירת הפרטים, סוקרת אובייקטים מוכרים ליצירת מוטיבים זרים באמצעות חזרתיות, ושילובים בלתי צפויים. דרך עוגנים כגון הדמות האנדרוגינית, הביצה המטוגנת, וחבלי שיער קלועים, מעצימה שטיין את השפה הויזואלית הסימבולית שהפכה לאבן יסוד ביצירתה. שטיין נולדה ב 1989 בקייפטאון, דרום אפריקה, שם היא חיה ועובדת עד היום. ב 2014 סיימה MFA של ה Royal College of Art בלונדון. מאז הציגה מספר תערוכות יחיד שזכו לשבחים, ביניהן בגלריה Cabin, לונדון, 2014; ב Lychee One לונדון וקייפטאון, 2015; גלריית SMAC, קייפטאון, 2016; גלריה SMAC יוהנסבורג, דרום אפריקה, 2017, וכן ב- Galerie DYS בבריסל, בלגיה, 2018. שטיין השתתפה בתכנית שהות שיתופית בת חודשיים בגלריה קו 16, ובתכנית השהות בארטפורט תל אביב. אנגלס מירלדה (נולדה ב -1990, פרינסטון, ניו ג'רזי) היא סופרת ואוצרת עצמאית החיה בברצלונה. עבודתה של מירלדה מתמקדת בחומריות של הפקת אמנות כמטאפורה לייצור בקנה מידה תעשייתי עכשווי, מלאכות היסטוריות עממיות, יחסים אקולוגיים, ונופים ומיתולוגיות טבעיות. בספטמבר 2018 אצרה מירלדה את "פסטיבל האמנויות החזותיות" הגדול ביותר באזור הבלטי - Survival Kit 10, שהתקיים במרכז לאטביה לאמנות עכשווית בריגה. ממאי 2019 משתתפת מירלדה בפרויקט אוצרות למהדורה השנייה של BIENALSUR בבואנוס איירס ארגנטינה, ויימשך עד אוקטובר 2019. מירלדה גם השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות ביניהן בערים: פראג, זאגרב, סנטיאגו דה צ'ילה, ברלין, לונדון, ברצלונה, בוקרשט ואוסלו. ביקורות האמנות של מירלדה פורסמו במגזינים שונים ברחבי העולם: Blok, Revista Art Rotunda, Collecteurs, AQNB, We Are Collected, Contemporary Art Stavanger. טקסטים קטלוגיים וטקסטים מבוססי מחקר שלה הופקו על ידי מספר גופים ביניהם: מרכז פומפידו (פריז), Royal College of Art מגזין Humanities (לונדון), Jerwood Space (לונדון) ועוד. השתתפותה בתכניות שהות של אוצרות אליהם הוזמנה על ידי מוסדות שונים, אפשרה לה להרחיב את השכלתה בנושא פרקטיקות של אמנות עכשווית בינלאומית. בין המוסדות נכללים גם: Molten Capital (סנטיאגו דה צ'ילה),  ARC (בוקרשט), אוסף משפחת Servais (בריסל), ODD (בוקרשט), וארטפורט תל אביב.
קראו עוד

שורוק רייש

שורוק רייש היא אמנית ממוצא מרוקאי, העובדת עם רישומים דו מימדיים מונוכרומטיים או בשחור לבן, מיצבים, וידאו ופוטו- מונטאז'. ברישומיה מופיעים אלמנטים מזוהים של מקומות ממשיים, אך אלו אינם מבוססי מציאות אמפירית. האופי הסוריאליסטי של הדימויים מקיים אינטראקציה עם מושגים של מיפוי, ניידות, ובדיות חברתיות, ועם השאלה כיצד בני האדם יכולים לכונן פתרונות לחיים בעולם העכשווי, בכפיפה אחת עם האקולוגיה והאדריכלות. רבים מרישומיה מוקדשים לעיר פריז ולמוטציית הנוף הסובב את קונסטרוקציות החשמליות. עבודותיה של רייש הוצגו במספר מקומות בעולם ביניהם: Mamco, ז'נבה, שוויץ; הביאנלה השמינית של שנחאי; הביאנלה התשיעית של מרקש; Kunstnernes Hus, אוסלו; המוזיאון לאמנות עכשווית, מרסיי, ועוד. רייש נולדה בבורג-אן-ברס בשנת 1977 וחיה ועובדת במרסיי. היא מלמדת רישום בבית הספר הגבוה לאמנות במרסיי ומיוצגת על ידי גלריה  Anne-sarahBénichou בפריז, צרפת ועל ידי גלריה Atelier21 בקזבלנקה, מרוקו.
קראו עוד

תרזה ינדרובה

טרזה ג'ינדרובה (נולדה ב -1988 בפראג, צ'כיה) היא מבקרת אמנות ואוצרת שחיה ועובדת בפראג. ג'ינדרובה יוצרת 'מסגרות' אוצרותיות במטרה לרבד אינטראקציות שונות בין אמנים, יצירות אמנות והקהל הרחב. היא מתמקדת בנושאים כגון: היבטים רציונליים ואי-רציונליים של ריפוי, אמונות ומגיה נטולי הגיון, וסטריאוטיפים מגדריים בהקשר של יצירתיות אמנותית. כיום היא אוצרת ומנהלת את התוכניות הציבוריות של קבוצת Jindrich Chalupecky. ומשתפת פעולה עם המחלקה החינוכית של הגלריה הלאומית בפראג, עם הפלטפורמה המקוונת Artyčok.TV ועם הרדיו הצ'כי. מאז 2014 היא אוצרת שותפה של גלריית Entrance בפראג, וחברה בהנהלת חברת Skutek- עמותה צ'כית המקשרת בין אמנים ומפיקים תרבותיים, תוך הדגשת פוליטיקה מוסדית ותנאי הפקה אמנותיים. בעברה עבדה גם כעורכת אמנות עבור כתב-עת A2, עבור המהדורה הצ'כית והסלובקית של כתב-עת Flash Art, ועבור הביאנלה והמרכז לאמנות מודרנית בפראג. ג'ינדרובה למדה תולדות האמנות באוניברסיטת Charles, ותיאוריה והיסטוריה של עיצוב וניו מדיה ב"אקדמיה לאומנויות ארכיטקטורה ועיצוב" בפראג. היא זכתה בפרס Vera Jirousovas (2013) עבור כתיבת ביקורות אמנות לסופרים צעירים. בשנתיים האחרונות עסקה ג'ינדרובה באוצרות משותפת בפרויקט Healing במרכז הצ'כי בברלין; פרויקט מיצג של ברברה קליינהמפלובה ב-Art in General בניו-יורק; פרויקט האנקי-פאנקי בפסטיבל Fotopubבנובומסטו; אפאראטוס עבור Utopian Image עבור Efa Project Space בניו-יורק, מונומנט – בי"ס למחוות עבור גלריית CCCבביג'ינג ו-Girlfriend בגלריה הלאומית בפראג.
קראו עוד

יאן שיפוץ

יאן שיפוץ עובד עם זיכרון וזיכרונות. מקורות ההשראה שלו שאולים מזיכרונותיו ומחוויותיו האישיות. למרות גישתו לאישי, פורט שיפוץ בתוצריו על זיכרון קולקטיבי, זיכרונותיהם של דורות שלמים ואומות. שיפוץ עובד לרוב עם מטאפורות, כאשר האובייקטים המצולמים מיועדים לרפרר לאובייקטים אחרים, או שהאובייקטים המצולמים הם נשאים של זיכרון כלשהו. לכל צופה זכרונו הוא, ומופע זה בו זיכרונות אישיים גוברים על הקולקטיביים, הוא לב עניינו של שיפוץ. שיפוץ עובד עם צילום קלאסי. הקומפוזיציה שלו מוקפדת, ועדשת המצלמה תרה אחר קומפוזיציה "נקייה" המכילה אך ורק את ששיפוץ שואף להציג. עקרונות אלו משתקפים בסדרות כגון "טראומות ילדות", "דרכים הביתה", "מושאי עניין" או "מזכרות".  ברובד אחר של עבודתו, הוא מתייחס לצילום כאל יסודות בניין ותמונות שכבר צולמו משמשות בסיס לעבודתו. הוא משתמש לרוב בשקופיות ישנות ומתמרן אותן באופן מכני; מוחק את האמולסיה, משחיר את מה שאינו חפץ להראות או להיפך, מדגיש את מה שכן. הוא יוצר קומפוזיציות חדשות ומשנה את תכנן, תוך הוספת שכבות חדשות של משמעות לקומפוזיציות שכבר הורכבו, ובכך מניע אותן לתחום האמנות המושגית. נטיות מושגיות אלו מתאזנות באמצעות חוויה ויזואלית חזקה ויוצרות דיאלוג עדין בין צילום אמנותי לקונספטואלי.
קראו עוד
מחזור 2016-2017 close
אמנים ישראלים

יערה צח

יערה צח, ילידת 1984, חיה ועובדת בתל אביב. צח בעלת תואר ראשון ושני מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. כיום היא מרצה במכללת שנקר להנדסה לאמנות, רמת גן. צח עובדת עם רדימייד וחומרים תעשייתיים, משנה וטוענת אותם בנוכחות גופנית. בעבודותיה נוכחים שרידיו של האובייקט המקורי ויחסיו הפיזיים עם הגוף האנושי, ואלו ניתנים לזיהוי כאשר האובייקט מוצג בהקשר חדש. צח מתעניינת במתח שמתעורר בשילוב הזהויות המקוריות והמומרות של אובייקטים תעשייתיים אלו.  התהליך של צח הינו אספקט מכריע בעבודת האמנות. כשהיא יוצרת את עבודותיה, היא עובדת לחילופין עם ונגד החומר, מובילה וגם מובלת על ידו.  עבודותיה של צח שוכנות בין קטגוריות: בין תלת מימד וציור, ובין דו ממד ופיסול. הן מתעלות מעל בינאריות מגדרית באמצעות שילוב אלמנטים ויזואליים שבאופן מסורתי נחשבים גבריים ,יחד עם אלמנטים שבאופן מסורתי נחשבים נשיים. צח עובדת בממד ויזואלי חופשי מאילוצים קטגוריים הנכפים על המגדר באמצעות השפה.  עבודותיה של צח נכללו בתערוכות יחיד וקבוצתיות שונות, במוזיאונים ישראליים ובינלאומיים ביניהם: מוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון תל אביב לאמנות; הביאנלה הבינלאומית של מוסקבה לאמנות צעירה; מוזיאון אוסף באראדו, ליסבון; גלריה גבעון פורום לאמנות, תל אביב; גלריה גבעון לאמנות, תל אביב; גלריה רו ארט, תל אביב; מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד; מוזיאון אשדוד לאמנות; מוזיאון חיפה לאמנות; מוזיאון פתח תקווה לאמנות.  צח זכתה בפרסים בזכות עבודתה מטעמן של קרנות ומוסדות שונים, הן בישראל והן בחו"ל,  כולל פרסי הצטיינות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב (2009, 2010); קרן רבינוביץ', עם מענק פרויקט מיוחד של עיריית תל אביב (2013, 2015); מענק מטעם מועצת הפיס לתרבות ולאמנות (2017); תכנית שהות עם Outset StudioMakers, תל אביב (2018); מענק פרויקט Artis (2017); וכן מענק מ Asylum Arts (2017); היא השלימה את שהותה בארטפורט בשנת 2017 ובשנת 2018 קיבלה את תמיכת הבוגרים בארגון. 
קראו עוד

פאטמה שנאן

פאטמה שנאן, ילידת 1986, היא ציירת שחיה ועובדת בג'וליס, כפר דרוזי בצפון הארץ. היא בוגרת מכללת אורנים.  השטיח הינו מוטיב חוזר בעבודותיה של שנאן. בציוריה, הוא ממוקם לעיתים קרובות באוויר הפתוח, שם הוא משרת את מה שפוקו מכנה "אזור הטרוטופי",קרי, לא אובייקט, אלא חלל שהותק. שטיחיה של שנאן שואבים השראה מההיסטוריה של שטיחים באמנות, החל מתקופת הרנסנס ואילך, ומציעים אלטרנטיבה למושגים הסטריאוטיפיים שהשתרשו באמנות המערבית ומקשרים בין שטיחים - נשים והמזרח.  עבודתה של שנאן מציפה וחוקרת מגבלות שמונהגות על נשים, במידה רבה מגבלות פיזיות וויסראליות, כמו גם רגשיות, מבניות וחברתיות. השטיח המצויר מתפקד אם כן כהצהרה של הגוף הנשי, ובהרחבה, גם של הנפשי. שנאן מתעניינת במיוחד ביחסים שמבנים את עבודותיה: השטיח וגופה, השטיח והמרחב הפיזי בו הוא ממוקם, גופה ומיקומו במרחב הפיזי. ציוריה חוקרים את מערכות היחסים הללו גם מבחינה פיזית ומנטאלית, וגם כחזיונות על מגוון אפשרויותיהם .  ציוריה המאוחרים של שנאן מציעים מקום ש"הוסט ממקומו" כשדה שבו גוף ואמנות יכולים להתקיים. שנאן זכתה בפרס "חיים שיף" לאמנות ריאליסטית-פיגורטיבית לשנת 2016. הפרס הוענק על ידי מוזיאון תל אביב בו הציגה תערוכת יחיד בקיץ של שנת 2017. בנוסף, הציגה תערוכת יחיד בגלריה DITTRICH & SCHLECHTRIEM בברלין (2019) והציגה בתערוכת ארמורי בניו יורק (2019). עבודתה של שנאן נכללה בתערוכות קבוצתיות כגון: מוזיאון ישראל, ירושלים (2019); מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב (2019); המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים (2018); וביריד האמנות הבינלאומי דיסלדורף (2018). שנאן זכתה במספר פרסים ומלגות ביניהם: ארטיס (2016); משרד התרבות והספורט הישראלי (2014,2017); ומועצת הפיס לתרבות של ישראל (2013, 2014, 2016). שנאן גם השתתפה בתכניות שהות ביניהן: Residency Unlimited, ניו יורק (2018); קרן פלה, קליפורניה (2017-2018); וארטפורט תל אביב (2016-2017).
קראו עוד

גילי אבישר

גילי אבישר הוא אמן רב תחומי, יליד 1980, חיפה, אשר חי ועובד בתל אביב. אבישר תואר ראשון ושני באמנות, מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ומאז סיום לימודיו יוצר מיצבי ענק מטקסטיל ווידאו.  הפרקטיקה של אבישר נעה בין ייצור אובייקטים למיצג. התהליך כולל חקירה מעמיקה של חומרים ותנועה, כאשר הם הופכים כל עבודה מבפנים החוצה ומארגנים מחדש לכדי קומפוזיציות אינטנסיביות שופעות צבע. פיסול, מיצב, ומיצגי וידאו הם הכלים העיקריים לחשיפת "הבשר" בעבודות.  העבודות של אבישר מתייחסות למרחב התערוכה כגבול זמני, ופועלות במצב נוודי- קיומי שמהווה פרקטיקה בסיסית ליצירת סביבה פרגמאטית, אותה תופס אבישר ככר פורה   לבניה, להשתכנות ולשינוי צורה.   עבודתו של אבישר בסטודיו מדמה מפעל של איש אחד העוסק בייצור המוני, אליו נאספות שאריות של בד, נייר, עץ, קרטון, וחומרים פלסטיים ברי השגה. החומרים נתפרים ומתכנסים לכדי צורות ודימויים שהופכים מאוחר יותר לאובייקטים. פעולות אלו גובלות ביצירה כפייתית שמונעת מן החרדה של אבישר להתרוקן כליל. המוטיבציה של העבודות פועלת אם כן,  לא רק כתהליך מתמשך, אלא כמהות בפני עצמה. אבישר הציג במספר תערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות בארץ ובחו"ל ביניהן: גלריה קוסטקה, פראג (2018); MEWO Kunsthalle, Memmingen Germany (2018)  גלריה קואל, ברלין (2017); מוזיאון נחום גוטמן, תל אביב (2015).עבודותיו גם הוצגו בתערוכות קבוצתיות רבות ובהקרנות וידאו ביניהן: Artist's Television Access, סן פרנסיסקו (2018); Mana Contemporary, שיקגו (2017);( KARST contemporary art venue, z Plymoutz '; Flux Factory, ניו יורק (2015); מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב (2014); מוזיאון הפלאות Glaskasten מרל, מרל, גרמניה (2013).אבישר הוא זוכה פרס משרד התרבות והספורט לאמן צעיר (2012); פרס קרן רבינוביץ',(2012, 2010) ופרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמן ישראלי (2010). עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים כגון מוזיאון תל אביב לאמנות, Sammlung PHILARA, דיסלדורף; ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
קראו עוד

ליהי תורג׳מן

ליהי תורג'מן, ילידת 1985, היא אמנית חזותית אשר חיה ועובדת בתל אביב. היא בעלת תואר ראשון (2010) ותואר שני (2014) באמנות, מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. היא גם התארחה כסטודנטית ב  École National Supérieure des Beaux-Artsבפריז בין השנים 2008-2009.  תורג'מן יוצרת מיצבים גדולי ממדים תוך שימוש בחומרים קשים. בדומה למסורת "ציור הפעולה", התהליך הפיזי שלה נוכח והכרחי להבנה מלאה של עבודתה. עבודותיה של תורג'מן הן בעת ובעונה אחת עצומות וספציפיות להפליא - היא מעניקה תשומת לב כמעט מיקרוסקופית לפרטי המשטח של עבודותיה, לשינויים הקלים במונוכרומאטיות שלהם, ולמגוון הטקסטורות שמדמות עור, קרקע, או משהו אחר לחלוטין. השילוב בין אמות המידה השונות הוא נדיב, מזמין אינטראקציה עם הקהל, ומשפיע על האינטימיות ביחסים בין העבודה לצופה.  המיצבים של תורג'מן הם תלויי חלל; היא לעיתים תכופות שואבת השראה מחלל התערוכה, מההיסטוריה המקומית, ומנושאים הנוגעים לה. חלל התערוכה ומיקומו, לצד החומרים שאיתם היא עובדת, מכתיבים תדיר את תכני עבודותיה. היא מעוררת סוגיות פוליטיות מבלי להיות דידקטית או מוסרנית ותחת זאת, מתעדפת כנות ומיידיות. בנוסף, היא בוחנת ומטילה ספק בתפיסה של גבולות; הגבולות שמתוארים על ידה משתנים מן הקונקרטי (מפות לדוגמא) למטפורי. היא מתעניינת בסמלים ובשפה וביכולתם להכפיף ולאפשר יצירה.  עבודותיה הנוכחיות של תורג'מן מאופיינות במבט פרספקטיבי של מעוף הציפור- זו ההישנות האחרונה ביותר של חקירתה, וחשיבה מחודשת של היחסים המרחביים והקונספטואליים בין העבודות לקהל שלה, או לעצמה.  תורג'מן זכתה במספר פרסים ותכניות שהות ביניהם: סטודיו בינלאומי & תכנית אוצרותית (ISCP) , ניו יורק, 2018; קרן NARS, ניו יורק, 2018; Fondazione Spinola Banna per l’arte, איטליה, 2017;  Cite International des-art, פריז, 2015; היא זכתה בפרס האמן הצעיר לאמן מטעם משרד התרבות הישראלי (2015), פרס הצטיינות בתכנית ה MFA של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב (2013), פרס מישל ולורן פרסר למצוינות בציור (2010) ועוד. תורג'מן הציגה מספר תערוכות יחיד במוסדות בארץ ובעולם:   EDIT Turinאיטליה;  גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב ; מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע; Le Corridor, Cité International des Arts, Site du Marais, פריז; גלריה ג'ולי .מ., תל אביב. היא הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות בפריז, בברלין, בניו יורק, ובמוזיאונים ומוסדות משמעותיים רבים בישראל.
קראו עוד

גבי קריכלי

גבריאל (גבי) קריכלי, יליד 1979, הוא אמן רב תחומי שחי ועובד בתל אביב. הוא בעל תואר ראשון באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים. לצד הפרקטיקה החזותית שלו, קריכלי הוא מוסיקאי ומעצב תפאורות לתיאטרון פרינג' ומחול. בימים אלו הוא מלמד אמנות ועיצוב בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמכללת שנקר.  קריכלי יוצר פסלים ומיצבים תוך שימוש במגוון של חומרים. אלו נבחרים על פי הקונספט והחלל שבהם הוא עובד, ונעים בין עצים ושתילי טבק ועד לקרמיקה ובטון. קריכלי ניגש לכל פרויקט כאל אירוע יחידני אך במקביל, קיימת עקביות המאפיינת את עבודותיו: התהליכים הם לרוב ידניים, ויכולים להיות כרוכים במאמץ פיזי. השפעתם על הצופה היא מיידית וישירה. מבחינה קונספטואלית, עבודותיו של קריכלי הן חתרניות, ועושות שימוש בהומור ורמייה על מנת להאיר נושאים פוליטיים וחברתיים. קריכלי משתמש ברמייה בכדי לחשוף את הפער שבין יומרנות למציאות, ואת המגבלות של כל נקודת מבט.  קריכלי הציג מספר רב של תערוכות יחיד ברחבי הארץ ביניהן: מוזיאון בית הגפן, חיפה,  וגלריית סדנאות האמנים, תל אביב. הפרויקט שלו Promise Trilogy הוצג בשלוש תערוכות יחיד: בגלריה  G39, תל אביב;  בחלל לאמנות יפו23, ירושלים; וכמיצב חוץ בתל אביב. קריכלי הציג גם בתערוכות קבוצתיות בברלין, בניו יורק ובגלריות ובמוסדות אמנות רבים בישראל, ביניהם מוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית האמנים ירושלים, מוזיאון פתח תקווה לאמנות ועוד. קריכלי זכה בפרסים ומלגות ביניהם: קרן יהושע רבינוביץ' לאמנות ועיריית תל אביב לפרויקטים מיוחדים (2010, 2013); מענק מפעל הפיס לתרבות לתערוכת יחיד (2011), ופרס משרד התרבות לאמן צעיר (2010). קריכלי סיים את שהותו בארטפורט בשנת 2017. 
קראו עוד

דרור דאום

דרור דאום יליד, 1970, יפו, הוא אמן חזותי שחי ועובד בתל אביב. הוא יוצר מיצבים צילומיים   שעוסקים בחרדה הקיומית אשר דבקה בתרבות המערב. מבחינת הפרקטיקה שלו, ניתן לומר שהיא "ניזונה מצילומים". היא נובעת ממגוון אספקטים צילומיים כגון הפורמט וההדפסה, אך אינה מייחסת לצילום המסורתי את המרדף אחר דימויים משמעותיים ומעוררי השראה. דאום יוצר מן הצילום אובייקט, ומסתמך על החוויה הפיזית של העבודה כאובייקט נוכח בחלל, ולא על הדימוי בלבד. עבודותיו של דאום נתונות לדרמה האנושית בחיים המודרניים, ואינן מספקות מידע קונקרטי, אלא מתקיימות על מפתנה של חרדה מוגברת. בנוסף, הן עוסקות באספקטים של סכנה והרס, אשר דאום מזהה בחוויות רוטיניות שחולקת כלל הקהילה המודרנית בעולם המערבי.  בסדרה שלו DTSA – Don't Trust Security Arrangement ( אין לסמוך על סידורי בטחון) הבריח דאום פצצות צבע שאינן חוקיות וספריי, צלח את אבטחת שדה התעופה והשתמש בהם, בנוסף לגופו, בכדי ליצור סצנה צילומית ביעד בו נחת.  דאום הציג תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים (2012); גלריה נגה לאמנות עכשווית, תל אביב (2007, 2004); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2003); גלריה אלון שגב, תל אביב (2002); גלריה ג'ולי מ', תל אביב (2013) ועוד.  בנוסף, הציג בתערוכות קבוצתיות נבחרות: ART תל אביב, הביאנלה השנייה לאמנות עכשווית בתל אביב (2009); מוזיאון Kuandu of Fine Art, טיפיי (2009); והביאנלה לארכיטקטורה של ונציה (2004).  דאום זכה בפרסים מטעם משרד התרבות הישראלי בשנים 2014 ו -2005, ומטעם תוכנית ה MFA של האקדמיה לאמנות ועיצוב בבצלאל בשנת 2008. דאום ממלא תפקידי הוראה משנת 2001 באקדמיות המובילות לאמנות בישראל, וכיום מלמד במכללת המדרשה לאמנות בית ברל, ובמחלקה לצילום של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים.
קראו עוד
אמנים בינלאומיים

פטרה הודקובה

פטרה הודקובה מתעניינת בעיצוב התפיסה שלנו על ידי מנגנוני כוח של ארכיטקטורה, אורבניזם ועבודות אמנות במרחבים ציבוריים. היא נמשכת לתופעות אידיאולוגיות שמשקפות חלומות כושלים, תוך ניסיון לתמרן את התפיסה והפגיעות האנושית. בשנים האחרונות הושפעו יצירותיה מארכיטקטורה, אורבניזם ויצירות אמנות בחללים ציבוריים מתקופת המודרניזם, במיוחד במקומות כגון קזבלנקה (מרוקו), דקר (סנגל) וצ'אנדיגר (הודו). מקומות אלו הם דוגמא חיה למודרניזם המאופיין ב- "תרגום  תרבותי" לכדי מצבים פוליטיים, חברתיים, טכנולוגיים וכלכליים שונים לחלוטין, ומציגים את שאיפתו הכושלת של המודרניזם לשינוי חברתי. הודקובה בודקת האם ניתן להכניע נרטיב נתון, באיזה היקף קיימת תופעה זו  ועד כמה יכול הפרט להכיל במטרה ליצור פרספקטיבה או סיפור משל עצמו. הודקובה חוקרת את הנושא באמצעות רישום ואיסוף חומר צילומי והתוצאות נעות בין מיצבים, קולאז', צילומים והקרנות אור או וידאו. היא משתמשת בצורות גיאומטריות וקומפוזיציות המתייחסות לאידיאלים שאינם אובייקטיביים, בשאיפה לעורר משהו נשגב בהקשר האידיאולוגי.
קראו עוד

פיליפ פגובסקי

פיליפ פגובסקי נולד והתחנך בפולין. הוא למד ציור,עיצוב ואיור באקדמיה לאמנויות יפות בוורשה. בין 1980 ל -2010 חי ועבד בעיר ניו יורק. בראשית דרכו יצר פגובסקי עבודות איור עצמאיות לעטיפות ספרים, כתבי-עת ועיתונים, ועיצב תפאורות ואביזרים לשוק המתהווה החדש: וידאו- קליפים למוסיקה. בשנת 1992 החל בשיתוף פעולה ארוך טווח עם "הניו יורקר" באיור, איות ועיצוב לוגו עבור מדורים שונים במגזין. באותה עת הפיק גם פרסומות עבור חנות הכל-בו "ברניס" בניו יורק ועבד בעריכה ובפרסום עבור לקוחות צרפתיים כגון העיתון היומי "לה מונד". משנת 1999 עובד פגובסקי על פרויקטים מגוונים עבור בית האופנה היפני Comme des Garçons; עלונים, פרסומות, לוגואים, והדפסים לבגדי גברים ונשים. עבודתו עם החברה היפנית הניבה שיתופי פעולה רבים עם לקוחות אסייתיים בתחום האמנות והעיצוב בערים טייפה, הונג קונג, בייג'ינג וטוקיו. בשנת 2016 פנה אליו המוזיקאי דרייק בכדי שיעצב את העטיפה, הלוגואים ושלטי החוצות לסינגל ששבר את מצעדי הפזמונים, ובהמשך גם הפך לאלבום עטור פרסים. מאז 2010 פגובסקי מתגורר בוורשה, פולין.
קראו עוד
מחזור 2015-2016 close
אמנים ישראלים

מיכל בראור

מיכל בראור, ילידת 1984, היא אמנית חזותית אשר חיה ועובדת בתל אביב. היא בעלת תואר ראשון באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים ותואר ראשון מהרויאל קולג' לאמנות, לונדון.  עבודותיה של בר אור חושפות ומשתמשות בכוח הטמון בהפיכת אובייקטים לידע. באמצעות חקירה של מערכות המידע, האובייקטים והמוסדות הקיימים, היא חושפת את היסודות המשמשים להבניית ההיסטוריה והזהויות שלנו. היא נמשכת למערכות, מוסדות, ומקומות שהוקמו במטרה להשליט סדר בכאוס של ההיסטוריה והזהויות שלנו על ידי פעולות של קטלוג, סיווג  וארגון, ורבות מעבודותיה מתייחסות למוסדות ספציפיים. הן מאתגרות את הארגון והסיווג של המקום ממנו הן נוצרו ושבו הן מוצגות. בעבודתה הופכת בראור את הפעולה הצילומית הקונוונציונלית ב180 מעלות. במקום לצאת אל העולם התלת ממדי ולחלץ ממנו פרגמנטים לצילומים דו ממדיים, היא משתמשת בפרגמנטים קיימים של צילומים במצבם המקוטע והשטוח, ומתמרנת וממזגת אותם עם טקסט ואובייקטים אחרים ליצירת מיצב ארכיבי-צילומי, ובכך הופכת אותם שוב לחלקים מוחשיים וטקטיליים בעולם. התוצאה היא שדה צילומי מורחב; חווית צפייה פנומנאלית שבה ניכוס, תיעוד, תצפית, חקירה ואינטרפרטציה מתקיימים בו כל העת ביחסי גומלין.  בראור הציגה תערוכות יחד בארץ ובעולם, במקומות כגון: Tenerife Espacio de las Artes, ספרד (2018); המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב (2017); קיבוץ יד מרדכי (2016); ובמוזיאון פתח תקווה לאמנות (2015).  היא הציגה את "נהר", פרויקט זוגי בשיתוף עם אבשלום סולימן בגלריה הקיבוצית היהודית, בקיבוץ כברי (2018), והשתתפה בתערוכות קבוצתיות ב: מוזיאון תל אביב לאמנות (2018); Galeria Labirynt, לובלין, פולין (2018); NURTUREart, ניו יורק (2016); ובבית האמנים בירושלים (2016).  בשנת 2018 סיימה בראור את שהותה בת שלושת החודשים ב- MeetFectory בפראג. היא זכתה בפרס האמן הצעיר, שהוענק על ידי משרד התרבות הישראלי בשנת 2015 וסיימה את שהותה בארטפורט בשנת 2016.
קראו עוד

תמיר צדוק

תמיר צדוק, יליד 1979, חולון, בוגר המדרשה לאמנות במדרשה והתואר השני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. יצירתו הרעננה של תמיר צדוק משקפת את הזן הצעיר של האמנות הפוליטית בישראל. ברוח ביקורתית נוקבת הוא חותר תחת מוסכמות ייצוג וסטריאוטיפים המקובעים סביב זהויות בתרבות הפופולארית המקומית. בחריפות אירונית ובהומור שנון, הוא מאמץ סוגות צילום שונות – צילום חובבני, צילום עיתונאי, צילום מלחמה, או צילום סטודיו – ומפעיל אותם כדי להתבונן דרכן בעוולות ובקונפליקטים הבוערים של החברה הישראלית סביב סוגיות של זהות פוליטית, מגדרית ותרבותית ובעיקר בנושאים הקשורים בגבריות, צבא, לאומיות, ערביות ומזרחיות. בדרכו הייחודית הוא כמו נטפל לז'אנרים מוכרים, כדוגמת סרטי בורקס, תצלומי מלחמה, או תצלומי תיירות, לרוב שותל את דמותו באלה, וזאת על מנת להדגיש את מופרכותן של אותן זהויות פרובלמטיות. הציג תערוכות יחיד ברחבי העולם, ביניהן תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, ובגלריה של MS MOCA. השתתף בשלל תערוכות קבוצתיות, ביניהן ב Tate London, רזו טורינו, bilbau הביאנלה בלטביה וhiap הלסינקי.
קראו עוד

הילה טוני נבוק

הילה טוני נבוק, ילידת 1974, תל אביב, חיה ועובדת בתל אביב. היא בוגרת תואר ראשון בעיצוב ממכללת ויצ"ו לאמנות ועיצוב חיפה (1995) ותואר שני באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. כיום, מלמדת בתכנית ה-BA בבצלאל, ירושלים.  נבוק מאתרת צורות בסיסיות של מודרניזם גבוה והפשטה במוצרי צריכה פופולאריים. היא מזוהה עם שימוש פיסולי משעשע בחומרים מקומיים, וחוקרת את עצם הרעיון של התצוגה. נבוק מצליחה לעמת את הצרכן ומוצרים תעשייתיים על ידי הפשטה, הטלת ספק וסרבול הפונקציות המיוחסות להם.  גישתה של נבוק לחומרים פיסוליים מוגדרת על ידי דואליות: היא ביקורתית ואמפתית, נמשכת ונדחית, שובבה ומלנכולית, אנליטית ואינטואיטיבית. עבודותיה מגלמות בין היתר את הסתירות הללו: הן מונומנטאליות אך שבריריות, פרפורמטיביות ופיסוליות, דו ממדיות ותלת ממדיות.  נבוק משתמשת בשפה העיצובית כדי לערער על המצב הקיומי שלנו ביחס לצריכה, לסדר, ולגוף שלנו. נבוק הציגה תערוכות יחיד ב: אטליה שמי, קיבוץ כברי (2018), גלריה KM ברלין (2017), גלריה Klubovna, ברנו, צ'כיה (2017); גלריה HIT, ברטיסלבה (2016); המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, (2015); גלריה Circle1, ברלין (2015); גלריה נגה, תל אביב (2013);Art Cologne, 2010;Lokal_30, ורשה (2010); מוזיאון לאמנות חיפה (2010); בנוסף, נבוק הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ביניהן: גלריות מכללת פרובידנס, (נקבע ל 2019); גלריה Gdańsk City (2018); בית הנסן, ירושלים (2018); מוזיאון אשדוד לאמנות (2017); קרן אליזבת לאמנויות, ניו יורק (2016); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2016); ארט באזל מיאמי, סקטור קולנוע (2015);Meet Factory, פראג (2015); מוזיאון פתח תקווה לאמנות עכשווית (2015). נבוק זכתה בפרס Beatrice Kolliner לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון ישראל (2018); קרן יהושע לאמנויות תל אביב, מענק לספר (2018); פרס מפעל הפיס לתרבות ולאמנות, מענק לספר (2015, 2017);קרן משפחת אוסטרובסקי (2015); פרס סמואל גבעון, מוזיאון תל אביב לאמנות (2011). היא סיימה את שהותה בארטפורט בשנת 2015. 
קראו עוד

דוד עדיקא

דוד עדיקא, יליד 1970, ירושלים, חי ועובד בתל אביב-יפו. הוא בעל תואר ראשון באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ועומד כיום בראש המחלקה לצילום באקדמיה. במשך יותר משני עשורים עדיקא מאמץ את הצילום ככלי רב עוצמה ל"ספר סיפור", ולחשוב באופן ביקורתי באמצעות פרקטיקת העבודה שלו והוראתו. בעוד הוא לוכד פורטרטים של אנשים וחפצים דרך מבט ביקורתי ובוחן, הצילום של עדיקא משדר חושניות אבסולוטית. הוא מצלם חפצים שקושרים את המציאות הפוליטית, האישית והחברתית שלו: קרמיקה ישראלית, פריטי נחושת מזרח תיכוניים וחפצי אומנות נוספים, כולם קישוטים שחוגגים יופי ופיתוי. יופיים, הוא אינו תוצר של אנאלוגיה היררכית בין האובייקט לבין מהותו, אלא, וכפי שמתממש על פני השטח, מין סוג של יופי אקראי, שגרתי. באמצעות פעולת הצילום עדיקא מנסה ליצוק יופי בכל, אך מותיר את השיפוט הערכי לצופה. מבטו של עדיקא כלפי הסובייקטים שלו בורא יחסים חדשים בין אובייקט, דימוי, סימן, וערך. הרטוריקה הויזואלית של צילומיו, עובדת במטרה להתעמת עם מגוון קונוטציות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות של האובייקטים. מבטו יוצר כלכלה חדשה הנמצאת מעבר לאינסטרומנטליזציה ולהחפצה, ויכולה לסמן תשוקות לא רק לגבי בעלות או חזקה. בדרך זו, עדיקא מבקש לחשוף את הקשר בין חיזיון לתשוקה, בין כלי אומנות ואמנות. בצילומיו, הפער  הזה מעורר הדהוד שבמקביל הוא נוכח ונעדר, אמיתי ומדומיין, נחבא וחשוף לעיני כל.  עדיקא הציג תערוכות יחד במוסדות כגון: מוזיאון פתח תקווה לאמנות (נקבע ל 2020); גלריה Dietrich and Schleimer, ברלין (נקבע ל 2020); גלריה ברוורמן, תל אביב (2019, 2013); גלריה  Klubovna, ברנו, צ'כיה (2017);מוזיאון MAMBO, Morandi, בולוניה, איטליה (2016); המוזיאון הפתוח לצילום, תל-חי (2015); המוזיאון הלאומי, לטביה, ריגה (2014); וגלריה ,The Open Lens at The Gershman Y פילדלפיה (2012). עדיקא זכה במספר פרסים מטעם משרד התרבות, פרס Jack Nailor  לסינמטוגרפיה מפסטיבל חיפה ועוד. בנוסף, השתתף במספר תכניות שהות בינלאומיות ביניהן: הסטודיו הבינלאומי ותכנית אוצרות (ISCP), ניו יורק; Cite Internationale Des Arts Arts, פריז; תכנית שהות HANGAR, ברצלונה; תכנית השהות Ricolette, פריז; עדיקא השתתף בתכנית השהות בארטפורט בין השנים 2015-2016.
קראו עוד
אמנים בינלאומיים

שריל פופ

  שריל פופ היא אמנית ויזואלית העוסקת בעיקר בפיסול, מיצב ומיצג. עבודתה חוקרת ומגיבה לנושאים של זהות הפרט והקהילה ביחס לגזע, מגדר,מעמד,והיסטוריה של כוח ומקום. הפרקטיקה שלה נובעת מן האקט ומהפוליטיקה של ההקשבה. הפרויקט שלה JUST YELL מתמקד בחומריות ובהתגלמות של השפה, הפוליטיקה של ההקשבה, וקהילה מחברת, ובוחן את הדקויות שנוכחות בשירה, מיצג, פיסול וחוויה ציבורית. האסטרטגיות בהן נוקטת פופ מאתגרות ויוצרות מצבים שמופעלים ע"י הציבור, ומתוכם מתעורר דיאלוג עם מספר רב של נקודות התייחסות וחוויות. הסיטואציה מציעה את ההזדמנות לבלתי נראה להיהפך לנראה, באופן שבו הוא נחווה. פופ היא בוגרת BFA ו MA בעיצוב מטעם School of the Art Institute שיקגו, שם היא גם מלמדת כיום במחלקה לאופנה. היא מיוצגת על ידי גלריה Monique Meloche בשיקגו, גלריה  Bianconi במילאנו, ו Spinello Projects במיאמי. פופ למדה עם האמן ניק קייב במשך כ 12 שנים, שימשה כאמנית מורה במוזיאון לאמנות עכשווית במשך כ-7 שנים, ועבדה במגוון קהילות מבוססות ארגונים ברחבי שיקגו משנת 2003. עבודתה הוצגה לאחרונה בקרן לשירה, הבית הלבן, המרכז לתרבות בשיקגו, ב Kunsthalle Osnabrueck ובשנת 2015 זכתה ב 3Arts.
קראו עוד

נתניה ואן דייק

נתניה ואן דייק (נולדה ב 1984) היא מנהלת ומייסדת שותפה של "A Tale of a Tub"- חלל תערוכות ברוטרדם, הולנד. "A Tale of a Tub" מעודד ותומך בחידושים באמנות עכשווית וחוקר את השפעתם על החברה. לואן דייק רקע אקדמי בתולדות האמנות ובפילוסופיה, והיא שואפת ליצור חיבורים בין אמנות, פילוסופיה וחברה בפעילויותיה. בין השנים 2012-2015 ניהלה ואן דייק את  קרן Frankendael לאמנות עכשווית ו"לשכת האוצרות", הממוקמת באחוזה מן המאה ה-18 באמסטרדם. משנת 2009 היא פועלת גם כאוצרת עצמאית של פרויקטים ותערוכות ביניהם; פרויקט המחקר הבינתחומי "מעשי אוריינטציה" שנעשה בשיתוף עם קרן Schering ואוניברסיטת Humboldt  (ברלין), והתערוכה Hemelbestormers ב Garage Rotterdam בהשתתפות o.a. מרינוסבוזם, אליצ'הקוואדה, ג'ולייטה ארנדה, לורן גרסו ותומאס רוף. ואן דייק אצרה גם את תוכנית הסרטים הנודדים The Migrant (Moving) Image בתגובה למשבר ההגירה הגדול ביותר שחוותה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה (רוטרדם, אמסטרדם, מרקש, ברלין, מיאמי, ניו יורק). בשיתוף עם קרולין ה.דרייק, עובדת ואן דייק גם כאוצרת ויועצת של אוסף האמנות של Robeco  ואוסף NautaDutilh לאמנות של רוטרדם.
קראו עוד

אלה מרדר

אלה מרדר היא אוצרת ויועצת לאסטרטגיה יצירתית צרפתית-אמריקאית. היא מומחית ליצירה ופיתוח של שותפויות תרבותיות ותכנות, ועובדת בסמיכות לארגונים ואמנים מגוונים בארצות הברית ובאירופה. מרדר בוגרת MA כפול; מהמחלקה לתולדות האמנות, ומהמחלקה לספרות וקולנוע מודרני באוניברסיטת Jussieu בפריז. בנוסף, שימשה כנספחת תרבות במחלקה לאמנות חזותית ואמנויות הבמה בשגרירות צרפת בניו יורק, שם טיפחה וקידמה חילופי אמנים צרפתים-אמריקאיים. מאוחר יותר ייסדה וניהלה את התכנית לעבודות חלוציות במרכז לאמנות וחדשנות. כמנהלת הראשונה של המרכז, היוותה מרדר חלק בלתי נפרד מעיצוב התערוכות לעבודות אלו, תוך הענקת סיוע, חינוך ותכניות שהות. כאוצרת ויועצת, מרדר משתפת פעולה באופן הדוק עם ארגונים ואמנים בכל תחומי הלימוד. היא מנהלת את מערך התכניות התרבותי של NeueHouse- קולקטיב יצירתי פרטי המשמש סביבת עבודה ליזמים מובילים וצוותי יצירה. הקולקטיב NeueHouse הוא בית עולמי לחדשנות בתחום הקולנוע, העיצוב, האופנה, המיתוג, האדריכלות והאמנויות והוא ממוקם בניו יורק, לוס אנג'לס ובקרוב גם בלונדון.
קראו עוד
מחזור 2014-2015 close
אמנים ישראלים

הינדה וייס

הינדה וייס, ילידת 1980, קליבלנד, אוהיו, היא צלמת ואמנית וידאו. וייס היא בעלת תואר ראשון באמנות מהמדרשה לאמנות ותואר שני באמנות מאוניברסיטת קולומביה. כיום, היא חיה ועובדת בניו יורק. עבודותיה של וייס הן קומפוזיציות של נופים אשר מוטענות בהיסטוריות מקומיות, ומהדהדת את הקיום האנושי העכשווי. וייס ממזגת מקומות וזמנים לסביבות מדומיינות אך מוכרות, על ידי שימוש במניפולציות של וידאו, צילום וסאונד, בשילוב עם טכניקות עיבוד דיגיטליות.  בניגוד לשיטות העיבוד והעריכה ה-היי טקיות המשוכללות בהן היא משתמשת, האופן שבו וייס מלקטת את החומרים הינו בסיסי ביותר : בעצמה, ועם מצלמה קטנה. וייס הציגה בתערוכות יחיד, תערוכות קבוצתיות והקרנות וידאו במוסדות אמנות כגון: מוזיאון תל אביב ופאלה דה טוקיו, פריז. בנוסף, זכתה וייס במספר מענקים ופרסים ביניהם מענק תערוכה מ"ארטיס", מענק מקרן משפחת אוסטרובסקי, ופרס לאמנים צעירים בינלאומיים מטעם קרן Outset לאמנות עכשווית. וייס סיימה את שהותה בארטפורט בשנת 2015. עבודותיה של וייס נמצאות באוסף מוזיאון ישראל, אוסף מוזיאון הרצליה, מכון שפילמן לצילום, וכן אוספים פרטיים.
קראו עוד

גיא גולדשטיין

גיא גולדשטיין יליד 1974, חיפה, חי ועובד בתל אביב. הוא למד תקשורת חזותית באקדמיה לעיצוב ויצ"ו חיפה, ובעל תואר ראשון באמנות מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. כיום הוא מנהל את המחלקה לתקשורת חזותית ב"מוסררה", בית הספר לאמנות וחברה ע"ש נגר, ירושלים. עבודתו של גולדשטיין משלבת מעברים מדיומאלים בין דימוי וטקסט, סאונד ואובייקט;  מעברים?תרגומים הולכים וחוזרים? בין צורה, צבע וזמן, והיחסים העדינים שבין רעש ושקט. כאמן חזותי שגם כותב ומחבר מוסיקה, מבסס גולדשטיין את עבודתו על הזיקה שבין החזותי והקולי, ומפעיל חומרים וכלים של מוסיקה וצליל. עיסוקו של גולדשטיין בפיצוח משמעותו של "רעש" לגבי אנשים שונים, הוביל אותו לבחון הפרעות של נרטיבים מיתיים וחברתיים, קונפליקטים דתיים ופוליטיים או כאלו שהם עכשוויים והיסטוריים, ולהבין את ההשפעות הקוליות והמוזיקליות שיש להם על חברה. את עבודתו של גולדשטיין מאפיינים מתח ווקאלי, התנגשויות בין אובייקטים מכניים, וניסיונות שווא לטפח שיתופי פעולה והרמוניה בין אובייקטים, צלילים ונרטיבים. החומריות הווירטואלית של הצליל מאפשרת לגולדשטיין לעצב אותו לצורה בעלת היתכנות של ריבוי עמדות, ודיאגראמה מופשטת אשר ניתנת למימוש באינספור ביטויים. גולדשטיין הציג תערוכות יחיד ב: The Contemporary, אוסטין, טקסס (נקבע ל 2020); המוזיאון היהודי, ניו יורק (נקבע ל 2020); מוזיאון פתח תקווה לאמנות עכשווית (2014, 2018), מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2017); גלריה Školská 28, פראג (2015); המרכז לאמנויות Katzen, האוניברסיטה האמריקאית, וושינגטון הבירה (2015); Omi מרכז בינלאומי לאמנות, Ghent, ניו יורק (2014). תערוכות קבוצתיות  נבחרות: המוזיאון היהודי העכשווי, סן פרנסיסקו (2016); Ostrale O16, דרזדן (2016); הביאנלה הים תיכונית החמישית, פוזנן (2016); מוזיאון ישראל (2016); Fondazione Giorgio Cini, ונציה (2015); פסטיבל האמנים #3, זכנטה, ורשה (2015); KW, ברלין (2014); Pavilion 0, Palazzo Dona, הביאנלה בונציה (2013); גלריה  Les Gens Heureux, קופנהאגן (2013). גולדשטיין זכה במספר פרסים ומלגות בזכות עבודתו ביניהם: פרס קשת לאמנות עכשווית שנוסד על ידי משפחת בר-גיל אבידן (2016); פרס מפעל הפיס לתרבות ולאמנות (2015); מענק ארטיס (2015);מענק Outset קרן לאמנות עכשווית (2014); פרס משרד המדע והתרבות (2012); פרס קרן התרבות אמריקה-ישראל (2008-2009). גולדשטיין סיים את שהותו בארטפורט בשנת 2015.
קראו עוד

ציון אברהם חזן

ציון אברהם חזן, יליד 1986, הוא בוגר המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל, עובד במדיה של וידיאו, פרפורמנס ורישום. עבודתו של חזן מתמקדת בהתמודדות עם יחסים למבנים ציבוריים. לעיתים אלו מבנים אדריכליים, אך כוונתו גם להצביע על מבנים חברתיים מסוימים או מבנים תקשורתיים. עמוק בתוך מערכות יחסים אלו נמצא קונפליקט בין חוסר משמעת לכניעות. עבודתו כוללת תהליך של יצירת תצפית, מה שבונה מערכת יחסים בין התצפית לנצפה, ובכך הוא מייצר בין השניים הדדיות ויחסי גומלין. הוא חוקר רבות את מערכת היחסים הישירה בין הקולט לנקלט, ואת התפיסות השונות של האדם הנובעות מיחסים אלו. בתהליך היצירה שלו, מנסה חזן לחקור לעומק את נושא העבודה דרך היבטים של שפה, כלכלה, חברה, היסטוריה ועיצוב. חזן זוכה פרס ראשון בפסטיבל ירושלים לקולנוע בקטגוריה קולנוע ניסיוני (2013). עבודותיו הוצגו במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ובמוזיאון מרטין גרופיוס-באו, ברלין. זוכה תמיכת קרן אוסטרובסקי, מפעל הפיס וקרן ארטיס.
קראו עוד

רון עמיר

רון עמיר, יליד 1973, הוא צלם החי ופועל בתל אביב. עמיר למד צילום במדרשה לאמנות, בה כיום הוא מרצה. מבחינה אמנותית, עמיר "רץ למרחקים ארוכים". פרויקט יחיד שלו עשוי להימשך תקופה ארוכה, לעיתים אף מספר שנים. פרקטיקת העבודה שלו שואפת לאיכות הדפסה מקסימאלית, ומעניקה חווית צפייה מתגמלת על ידי שימוש בפורמט רחב. טכניקת הצילום עצמה נעשית בהליך אנלוגי ומסורבל, אשר מכתיב קצב עבודה איטי ומסובך. הליך עבודה מורכב שכזה מצריך אינטראקציה מתמשכת וביסוס יחסים ארוכי טווח עם הסובייקט המצולם, ואלו מעשירים את עבודת האמנות על ידי החלפת רעיונות ואינפורמציה. עמיר פועל בשולי החברה הישראלית ועובד עם אוכלוסיות מושתקות שמודרות מן המרחב הציבורי. על ידי אינטראקציה עם ומתוך האוכלוסיות הללו, בוחן עמיר תגובות אינדיבידואליות למגבלות פוליטיות, חברתיות וכלכליות שנכפו על אוכלוסיות אלו על ידי המדינה והחברה בכללותן. עמיר הציג לאחרונה תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז (2018) מוזיאון ישראל, ירושלים (2016), מוזיאון חיפה לאמנות (2014) המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון (2014) ועוד. עבודותיו הוצגו בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם בין השאר בKW מכון לאמנות עכשווית, ברלין (2015), מוזיאון אשדוד לאמנות (2015), הביאנאלה הים תיכונית השנייה, סכנין (2013), המכון לאמנות עכשווית, פילדלפיה (2011), ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2011). בשנת 2013 זכה עמיר בפרס מפעל הפיס לאמנויות, למדעים ומחקר על-שם לנדאו. בנוסף, זכה בפרס עידוד היצירה (2013) ובפרס האמן הצעיר (2008) מטעם משרד התרבות והספורט. עמיר סיים את תכנית השהות שלו בארטפורט בשנת 2015.
קראו עוד

תנועה ציבורית

תנועה ציבורית הוא גוף מחקר פרפורמטיבי שחוקר ומביים פעולות פוליטיות בחללים ציבוריים. הוא בוחן ויוצר כוריאוגרפיות ציבוריות, מבנים של סדר חברתי, וריטואלים גלויים וסמויים. בשלוש עשרה השנים האחרונות "תנועה ציבורית" למדה את הרגולציות, הכוחות, הסוכנים, והמדיניות, תצורות של זהות ומערכות של ריטואלים אשר שולטים בדינמיקות של החיים הציבוריים והחלל ציבורי. בשנת 2018 "תנועה ציבורית" הציגה את מופע הסולו הראשון שלה באיטליה, Temporary Orders, בגלריה Vistamarestudio, מילאנו. באותה השנה הציגה את The Interview, אשר הוצג לראשונה בארטפורט, תל אביב, במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, בגלריית בית הגפן, חיפה וב CCA תל אביב. ב 2017 הקבוצה הציגה את Rescue בבירת התרבות האירופית, אארהוס, דנמרק. ב 2016 הציגה את Debriefing Session II  ו Choreographies of Powerבמוזיאון הגוגנהיים ניו יורק כחלק מהתערוכה But a Storm Is Blowing from Paradise: Contemporary Art of the Middle East and North Africa. ב 2015 הציגה תערוכת יחיד National Collection שהתקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות ובאותה שנה הספר  Solution 263: Double Agent - אשר נכתב על ידי אלינה קטסוף ודנה יהלומי - פורסם בהוצאת שטרנברג. בשנת 2017 זכתה תנועה ציבורית בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, ובשנת 2014 הייתה מועמדת ברשימה הקצרה לפרס האמנות Future Generation במרכז האמנות פינצ'וק, קייב. הקבוצה הציגה בביאנלה האסייתית לאמנות, טייפה; בפסטיבל Steirischer Herbst, גראץ; בביינאלה ברלין; בטריאנאלה New Museum, ניו יורק; Performa ב-, ניו יורק; בביאנלה Gothenburg, ב-Van Abbemuseum, איינדהובן; בגלריה  הלאומית Zacheta, ורשה; במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון; ובתיאטרון Hebbel am Ufer, ברלין. תנועה ציבורית נוסדה בשנת 2006 על ידי דנה יהלומי ועומר קרייגר. בשנת 2011 דנה יהלומי הפכה למנהלת היחידה של הקבוצה.
קראו עוד

נטליה זורבובה

נטליה זורבובה ילידת 1975, מוסקבה, רוסיה, חיה ועובדת בתל אביב. זורבובה למדה באקדמיה הרוסית לאומנויות התיאטרון במוסקבה, ובאוניברסיטה לאמנויות בברלין. זורבובה היא בעיקר ציירת פיגורטיבית שמציירת מתוך התבוננות. היא מציירת סצנות שהיא מכירה באופן אינטימי, את רחובות העיר בשכונתה התל אביבית, או חללים מוכרים. צבע הוא אלמנט מרכזי בעבודתה של זורבובה; פלטת הצבעים והאווירה בציוריה נעים בין סגנון נטורליסטי לאבסורדי, ועל הקשת שבין ריאליזם והפשטה. להשכלתה מהאקדמיה לאמנות התיאטרון נתונה השפעה מובהקת על עבודתה. הסצנות שהיא מציירת מדמות תפאורה והאנשים, הם צוות של דמויות. נוסף לכך, עבודתה של זורבובה היא גם פרפורמטיבית מטבעה. כאשר היא מציירת מתוך התבוננות, היא נתונה לרוב למבטם של מושאיה, שנוכחים בחלל הציבורי. היא גם יצרה מספר עבודות שיועדו להצבה בחללים ציבוריים. פרויקט החינוך הציבורי שלה "בית הספר לאמנות שמצלאל" מזמין את משתתפיו לצייר מתוך התבוננות ולהשתלב עם סביבתם- עם ה"קהל" שלהם - וזורבובה מרוצה במיוחד כאשר מעורבותם של שני הצדדים היא הדדית. בפרויקט בולט נוסף שלה, שמכונה בהיתוליות "מוזיאון שמצלאל", הזמינה זורבובה מודליסטים לדגמן דמויות מציורים נודעים, והמשתתפים ציירו אותם כשרקע העיר בגבם. בתום הפרויקט, הוצגו התוצרים במתחמים ציבוריים תחת כיפת השמים. בשנת 2011 ייסדה זורבובה את הקולקטיב "הברביזון החדש" בשיתוף עם ארבע ציירות נוספות. יחד, הן הציגו במוסדות אמנות כגון: מוזיאון עין חרוד, ישראל (2017); מוזיאון תל אביב לאמנות (2017) ; Kunstraum Kreuzberg/ Bethanien ברלין (2017). זורבובה הציגה מספר תערוכות יחיד בארץ ביניהן: גלריה רוזנפלד לאמנות עכשווית, תל אביב (2014); גלריה נגה, תל אביב (2012); מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד (2005); גלריה Iragui, רוסיה (2008, 2013). כמו כן השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ביניהן: הביאנלה הים-תיכונית (2013); מוזיאון ישראל (2015, 2018) ;Salaisons פריז, צרפת (2010); ומוזיאון Vasternorrland בשבדיה (2000). עבודותיה נמצאות באוספי הקבע של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות. זורבובה זכתה במספר פרסים ומלגות ביניהם: פרס שר ההגירה ("עליה וקליטה"); יורי שטרן, ישראל; המכון הישראלי, טקסס (2017); מפעל הפיס, ישראל (2016);Asylum Art, ארה"ב (2015-2016);PRO HELVETIA שוויץ (2000);Kultur Axe אוסטריה (1999). היא סיימה את שהותה בארטפורט בשנת 2015. בנובמבר 2018 היא סיימה תכנית שהות במוזיאון זומו, ערד, ישראל.
קראו עוד
אמנים בינלאומיים

אגוסטינה וודגייט

  פרטיקת העבודה של אוגוסטינה וודגייט בוחנת את הזמניות, הפוליטיקה המרחבית והדמיון הרדיקלי. היא יוצרת עבודות פיסוליות, התערבויות פומביות ואינטראקציות חברתיות המחוללות ומדמיינות נופים חדשים. הפרויקטים של וודגייט מתקיימים מחוץ לאולמות התצוגה, תוך התבוננות ביחסי מרחב ופוליטיקה בעולם של מרחב מופחת ומופרט. בפרויקטים Hopscotch ו-  Radioee.netלמשל, נתפסים מדרכות ומשבי אוויר כמרחבים משותפים וזמינים, שנעשה בהם שימוש מופרז. מקורותיהם של המשחקים וגם של הרדיו טמונים בפונקציות צבאיות, אך השימוש האזרחי שלהם מעצים את הדמיון הציבורי ברחבי העולם ולאורך כל הדורות. בפרויקטים כמו New Landscapes,  Ballroomו Kulturpark, הופכים מפות ואתרים נטושים למייצגים של אקולוגיה וקרטוגרפיה המשתנים ללא הרף, וקוראים להעריך מחדש את השימוש במשאבי הטבע. עבודותיה של וודגייט ממירות חומר עודף, פנטזיות של אובייקטים ומקומות מיושנים לאפשרויות חדשות של תפיסה ופעולה. וודגייט היא בוגרת של Universidad Nacional de Artes, ארגנטינה, משנת 2004. מאז הציגה בתערוכות בינלאומיות רבות וזכתה בעיטורים ובפרסים ביניהם פרס פלורידה, מלגת Art Matters Grant וקרן ג'ואן מיטשל. בין השנים 2015- 2011 הוזמנו פרויקטים שלה למספר מקומות בעולם ביניהם: הביאנלה של אמריקה, דנבר (Hopscotch, 2015); קרקוב, פולין (Klasy, 2014), ועדת DC לאמנויות ומדעי הרוח בוושינגטון הבירה; מוזיאון בס, מיאמי ועוד.
קראו עוד
מחזור 2013-2014 close
אמנים ישראלים

בוריס אויכרמן

בוריס אויכרמן, יליד 1973, סנט פטרסבורג, וכיום מתגורר במיניאפוליס שבמיניסוטה, ארה"ב. כשסיים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "מדע הצבע", באוניברסיטת לידס שבאנגליה, עבד אויכרמן כמדען וחוקר בכיר במעבדות Hewlett Packard (HP) בישראל. בשנת 2009 נטש את המחקר הטכנולוגי בכדי לעסוק בקריירה אמנותית. ב 2017 סיים את לימודי הMFA באמנות באוניברסיטת סטנפורד, ומאז הוא מועסק כאוצר של סינדי וג'יי אילנפלד, למטרת שיתופי פעולה יצירתיים במוזיאון ויצמן לאמנות, שבאוניברסיטת מינסוטה. עניינו העיקרי של אויכרמן הוא בלוקיישנים יוצאי דופן ושיתופי פעולה ספציפיים בהקשר של אמנות, כאשר החלטות לגבי הנושא, האמצעים והמדיה הן תוצרים ישירים של הקונטקסט. הפרקטיקה של אויכרמן מאמצת חופש מוחלט בהתאמת פעולה אמנותית לקונטקסט. זוהי פרקטיקה של התנגדות להרגלים, של אי ודאות כהלך רוח, של המצאה מחדש של אמנותו בכל פרויקט חדש, היכן שאומנות נרכשת על ידי עשייה, ולא בשיטה ספציפית של טיפול בחומרים. רוב עבודותיו של אויכרמן נמצאות בחללים ציבוריים. העניין שלו בלמידה ובאמנות ציבורית נובעת מן השאלה העתיקה: כיצד אמנות משתלבת בחיים. לפיכך, אויכרמן מעדיף לעבוד ולשתף פעולה בלוקיישנים בהם אנשים חיים ועובדים. הוא מאמין שהגילוי כיצד אמנות משתלבת בחיים, אפשרי רק כאשר האמנות נתפסת בתוך ההקשר השלם שלהם.   שאיפתו האולטימטיבית של אויכרמן, היא לייסד תהליך בר קיימא בעל השפעות מחוץ לעולם האמנות. הוא מבקש לברר כיצד אמנות כורכת תחומי ידע, וכיצד סוגיות נעות בין דיסציפלינות. אויכרמן מייחל לגלות כיצד המושגים "לחשוב אמנות" ו"לעשות אמנות" יכולים להשתלב במחקר אקדמי, ולדמיין כיצד אמנות יכולה לזרז מחקר נטול מוסכמות משמעתיות. אויכרמן השתתף בפרויקטים בישראל, ארצות הברית, ספרד, בולגריה, דרום קוריאה, פולין וקרואטיה. הוא זכה במלגת אסיה פסיפיק של המוזיאון הלאומי לאמנות עכשווית בסיאול, דרום קוריאה (2012). בנוסף, פעל אויכרמן כאמן בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטה העברית בירושלים (2013-2014). הוא זכה במספר מענקים של מפעל הפיס כולל מענקי אמנות, ובמלגת המחקר לאוצרות של קרן וורהול לאמנות חזותית (2018). אויכרמן השלים את שהותו בארטפורט בשנת 2014.
קראו עוד

ליאור גריידי

ליאור גריידי הוא אמן ישראלי. הוא למד במכללת SUNY אמפייר סטייט בניו יורק ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. גריידי פועל במגוון רחב של מדיומים, החל מפיסול, וידאו, ציור, וכלה בטכניקות ובחומרים מסורתיים כמו שמן זית, זהב ורקמה.  בקולו האמנותי של גריידי חקוקים עקבותיו של קרב שהותיר אחריו גוף בלתי נראה הדורש ניתוק. גוף זה הוא גם ליטראלי- קווירי, מזרחי, תימני, מסורתי, וגם סמלי: לאומי, מודרני, מערבי ו"אמנותי". הדימויים הפיגורטיביים של גריידי שייכים לגוף הזה; גופה של התרבות הישראלית ככלל, ושל האמנות הישראלית בפרט; דכאנית, מסיתה, מדירה, מתעלמת, ושאינה מסוגלת להכיר או להשלים עם השלכות הופעתה בתחום האמנות הסימבולית, או בתרבות החזותית המקומית. האובייקטים התרבותיים של גריידי מזמינים את הגוף החסר להיזכר באלימות ההיסטורית שלו, בהיסטוריות מחוקות, ובהיסטוריות עתידיות- אלו שעדיין יכולות להיווצר.  בדימויים של גריידי, ההיסטוריה ההגמונית הציונית משוחררת מגבולותיה המסורתיים ומסיווגים בינאריים: מודרניזם מול מסורת, לאומיות מול דת, הטרוסקסואליות לעומת הומוסקסואליות, עבריות מול ערביות. לא זו בלבד שדימויים אלו מציגים "טרום" או "פוסט" יחסים סמליים לאומיים חדשים, הם גם מנטרלים את האקט המונופולי ההגמוני של ההדרה והסיווג.   גריידי הציג בארצות הברית וברחבי העולם במוסדות אמנות כגון: גלריה Smithsonian National Portrait בוושינגטון DC, מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון אשדוד לאמנות, Rush Arts, Exit Art, גלריה Y והמרכז לאמנויות הספר בניו יורק. גריידי זכה במספר פרסים ביניהם פרס משרד התרבות והספורט לעידוד היצירה (2017), ומענקים כגון קרן משפחת אוסטרובסקי ומועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות (2015). הוא השתתף בתכנית השהות של Art Production Fund ב  P3 Studio Cosmopolitan של לאס ווגאס, נבאדה, וב Makor Artist-in-Residence בניו יורק. גריידי סיים את שהותו בארטפורט בשנת 2014.
קראו עוד

גיא פיטשון

גיא פיטשון, יליד 1980, הוא אמן רב תחומי שחי ועובד בתל אביב, בוגר בית הספר "מנשר" לאמנות תל אביב. עבודתו של פיטשון נעה בין מדיומים של צילום ואיור, גילוף עץ וחריטה בזכוכית, קעקועים וגרפיטי, אך מוגדרת על ידי הקשרים מתמשכים, רעיוניים, ואסתטיים. עבודתו מושרשת בעברו כחבר וצלם של חבורת הסקייטבורד בתל אביב. ההשפעות האסתטיות של מגזיני סקייטבורד ואמנות רחוב ניכרים בעבודתו של פיטשון, כמו גם ההשקעה האישית שלו בסצנה אלטרנטיבית ותת-תרבות. עבודתו עוסקת לרוב בקהילות סגורות אשר מזדהות עם חוקים מחמירים והיררכיה. קהילת הסקייטבורד שימשה נושא לספר צילומים ואמנות גרפית בשם  Love Child ,פרויקט שלווה במחקר של קהילה אחרת: אסירים בבית כלא רוסי. בפרויקט שלו לתערוכת Non-finito, יצר פיטשון סדרה של חריטות זכוכית אשר מפרקות ומבנות מחדש את עולם קעקועי הכלא הרוסי. פיטשון מעוניין ליצור אמנות נגישה ומשתמש תדיר באיקונוגרפיה מזוהה בסגנון פופ-ארט, בכדי לספר עוד סיפורים חבויים כמו אלו של ילדי הרחוב התל אביביים. הוא יצר איקונוגרפיה אותה הוא מכנה "מרד רך", ביטוי אשר מדגים את ההגדרה הייחודית של עבודתו - זו השוכנת בצמתי תנאים סותרים לכאורה: נוקשות ושברירות, ילדות ובגרות, אינדיבידואל וקהילה, איקונוגרפיה ואנונימיות. זהותו האמנותית של פיטשון מוגדרת גם על ידי מתודה שמשלימה עם סתירות מסוימות: תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, אמנותי ומסחרי. בשנת 2016, השתתף במפגש חוסים בוגרי אמנות בניו יורק. הוא הציג את עבודתו בעולם במקומות כגון: גלריה Doomed, ברייטון, לונדון (2013); פרויקט 7 Ply, אתונה (2017); גלריה מנשר, ישראל (2010) ובמקומות נוספים, והעביר סדנאות והרצאות במקומות שונים בארץ ובחו"ל. בקריירה המסחרית שלו, פיטשון עבד כיוצר תוכן, מפיק אירועים ומוביל דעה של .Vans הוא שיתף פעולה עם חברות כמו Google וRed Bull , ועמותות כמו מסילה. פיטשון סיים את שהותו בארטפורט בשנת 2014.
קראו עוד

נעה גור

נועה גור, ילידת 1980, חולון, כיום מחלקת את זמנה בין ישראל וגרמניה. היא בוגרת BFA מ"בצלאל" אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, וגם למדה באקדמיה לאמנויות מדיה בקלן. עבודתה של גור בוחנת את היחסים הסבוכים שבין נוכחות גופנית והמבט. מרבית מגוף עבודתה האחרון מבטא תפישות חתרניות, בייחוד תפישה-עצמית שמאופיינת בניווט בין ראייה לבין נראות. גור מתעניינת במתאם שבין אופטיקה, הכרה ולגיטימציה, אותם היא חוקרת על ידי שיקוף של תנאי הראות: מדוע וכיצד אנו רואים את שאנו רואים? תנאים אלו נחקרו או עוצבו מחדש בעבודתה. רבות מיצירותיה של גור משתלבות בחלל התערוכה כזירה של הנראה - אפיק המקשר את הסמכות לסובייקט שלה. גור מתעניינת בחוויה הגופנית של חלל התערוכה, בה נצפים גם האובייקטים וגם הצופים.    כאישה זרה שחיה בגרמניה, וכישראלית שמוצאה מזרח תיכוני, גור מוטרדת מן היחסים שבין ייצוג, נוכחות, וניכור פוליטי ותרבותי. גור הציגה בתערוכות בינלאומיות במוזיאונים וגלריות כגון: מוזיאון תל אביב לאמנות (2017); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2017,2016( MAN Museo ( d'Arte, Nuoro) ,איטליה (2014); מוזיאוןKunst im Tunnel , דיסלדורף (2009); גלריה ברוורמן, תל אביב ;(2015, 2013, 2010)  גלריהJosédelaFuente ,סנטנדר, ספרד (2017); גלריה Campagne Premiere ברלין (2014, 2013, 2012, 2011); וגלריה Sabot, קלוז ',רומניה (2015). בשנת 2013 זכתה במענק האמנות Kunstfonds בון, גרמניה. ב 2014 שהתה בארטפורט תל אביב, ולאחר מכן השתתפה בתכניות שהות באטליה, גלאטה איסטנבול; RESZ  a.titolo, טורינו, איטליה; ו La Box ENSA, בורג', צרפת. גור זכתה לתמיכת קרן ארטיס, קרן אוסטרובסקי, המועצה הלאומית לאמנויות הפיס ועוד. בין היתר, עבודתה נרכשה על ידי Sammlung Goetz, Munich, ו- Maison Européenne de la Photographie,  פריז.
קראו עוד

נבט יצחק

נבט יצחק, ילידת 1975, היא אמנית וידאו, מלחינה, אמנית מיצב וחוקרת תרבות אשר חיה ועובדת בתל אביב. יצחק בעלת MFA מטעם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. בעבודתה, נוקטת יצחק בגישה ביקורתית לגבי נושאים פוליטיים ותרבותיים עכשווים.  היא מאתגרת את התפיסה שלנו את העבר על ידי העלאת סוגיות של מורשת תרבותית ושכחה קולקטיבית, כחלק מזהות מקומית מורכבת. לעיתים תכופות היא מערבת חומרים ארכיוניים העוסקים באירועים היסטוריים, אותם היא מפרקת ומשחזרת באמצעים דיגיטליים. התוצאה, מציגה מחדש את הרגע ההיסטורי בגישה ביקורתית למבנים ומסורות חברתיים ותרבותיים מן העבר. הפקעת הווידיאו מהקשרו המקורי ותמרון הסרט והסאונד, הם התהליכים המרכזיים בעבודתה של יצחק. עבודתה של יצחק הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות (2014); Martin Gropius Bau, ברלין (2015); SMBA, אמסטרדם (2013); מוזיאון Kuandu, טייפי (2009); גלריה The Screening Room, מיאמי (2014); המוזיאון לאמנות האיסלם, ירושלים (2013); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2013, 2009, 2008) ; מוזיאון פתח תקווה לאמנות (2014, 2011, 2009) ; גלריה קופלר, טורונטו (2014); Circle 1, ברלין (2014); 68 Square Meters, קופנהאגן (2014); גלריה ג'ני הופלנד, אמסטרדם (2011); מכון שפילמן לצילום, תל אביב (2014); גריד- פסטיבל בינלאומי לצילום, פארק Amsterdam and Huashan Culture, טייפי (2012). בשנת 2014 זכתה יצחק בפרס קרן לנדאו לאמנויות ולמדעים, ופרס באטריס ס. קולינר לאמן ישראלי צעיר מאת מוזיאון ישראל. בשנת 2012 זכתה בפרס שמואל גבעון ממוזיאון תל אביב לאמנות ופרס עידוד היצירה של משרד התרבות והספורט. בשנת 2008 ו 2010 זכתה במענק מטעם קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, וב 2004 זכתה ב פרס ראשון בתחרות קולנוע נסיוני בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה -21 בירושלים. היא נבחרה לשהות אמן בארטפורט בין השנים 2013-2014. עבודתה של יצחק נמצאת באוספים של מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון לאמנות האיסלם ירושלים, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מכון שפילמן לצילום, ועוד. היא מיוצגת על ידי גלריה יוסי מילוא, ניו יורק.
קראו עוד
אמנים בינלאומיים

אל פלנדרס ותמירה סווצקי

  אלה פלנדרס היא קולנוענית ויוצרת עטורת פרסים שגדלה במונטריאול ובירושלים וחיה בטורונטו. היא בוגרת MA בתיאוריה וביקורת ו MFA מאוניברסיטת Rutgers. עבודותיה הוצגו במוזיאונים ובפסטיבלים ברחבי העולם, ביניהם במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) ובפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין. פלנדרס הקימה עם תמירה סאוואצקי ( (Tamira Sawatzky)  את "Publicstudio" שכולל את עבודותיה האחרונות Kino Pravda 3G- מיצב וידאו רב ערוצי, ו- What Isn't There- מיצב צילומי. פלנדרס גם ביימה את הסרט התיעודי עטור הפרסים Zero Degrees of Separation אשר הוקרן ברחבי העולם ושודר בערוץ  הדוקומנטרי Sundance  וב- MTV. כיום פלנדרס היא דוקטורנטית בתכנית הסטודיו של  Visual Arts באוניברסיטת יורק, שם היא גם מלמדת. תמירה סאוואצקי היא אדריכלית ואמנית עטורת פרסים, שגדלה בוויניפג ועובדת בטורונטו. היא למדה אדריכלות באוניברסיטת Manitoba ובמקביל לפרקטיקה האדריכלית שלה יצרה עבודות אמנות הכוללות את מיצב הוידאו  Kino Pravda 3G, המיצב הצילומי What Isn't There וסדרת צילומי הסטילס- Road Shots. עבודותיה הוצגו במוזיאון לאמנות קנדית עכשווית, הגלריה לאמנות של אוניברסיטת יורק (AGYU) ו Flux Factory  בניו יורק.
קראו עוד

אנחל בורגו קוברו

  אנג'ל בורגו קוברו הוא דוקטור לארכיטקטורה מטעם School of Architecture (ETSAM של אוניברסיטת  Politecnica de Madrid (UPM)  ובוגר MA של אוניברסיטת Princeton ארה"ב, מטעם מילגת Fulbright. הוא לימד באוניברסיטת פרינסטון, ב Pratt ניו יורק, באוניברסיטת Alicante, באוניברסיטת סלמנקה, באוניברסיטת Keio בטוקיו ובבית הספר לאדריכלות במדריד. בשנת 1999 הקים את המשרד לחללים אסטרטגיים - Open Source Space (OSS). קוברו זכה בפרסים רבים ביניהם: תחרות הרעיונות הבינלאומית לעיצוב המרשם האזרחי בקמפוס הצדק במדריד (2007), פרס שני בתחרות הלאומית לרעיונות לדיור חברתי "בלוק 5", סאראגוסה (2007), התחרות הארצית Lakua Vitoria-2 לפרויקטים של אמנות ציבורית (1999), התחרות לרעיונות לשיקום הגג של מוזיאון El Prado (1995) ועוד. קוברו גם עיצב חללי תצוגה כגון ה FeedForward ב- LABoral Gijón, את התערוכה Filipiniana ב- Centro Culture Conde Duque ואת התערוכה Arte e Imagen en Movimiento במוזיאון הלאומי ריינה סופיה. כמו כן עיצב מיצבים תלויי חלל המשמשים גם כחללי מנוחה ליריד האמנות ARCO 03 ו ARCO 04 והקים בתים כגון "בית פלישת החלל" ו"בית מורקמי". בהיותו אדריכל, מטפח קוברו קריירה שמתמקדת בנושאים כגון תנאים עירוניים עכשוויים, הקשר בין מרחב פרטי לציבורי, אלימות, מעקב, בדיה ארכיטקטונית ועוד. אלו מקבלים ביטוי בעיקר במיצבים מותאמי חלל, ומיצבים של  וידאו ניו מדיה. עבודותיו הוצגו במקומות מוערכים ברחבי העולם כגון: יריד האמנות  ARCO במדריד, מוזיאון לאמנות מודרנית ריינה סופיה, ה LABoral בגיחון ספרד ובגלריות ואירועים ב: גרמניה, בלגיה, בריטניה, ארה"ב, ארגנטינה וכו'. קוברו הוא גם הבמאי והמפיק של הסרט התיעודי The Competition משנת 2013, שנבחר לפתוח את פסטיבל סרטי האדריכלות רוטרדם 2013 (AFFR). עבודות האמנות שלו מיוצגות על ידי הגלריה Heinrich Ehrhardt .  
קראו עוד

שמעון אטי

שמעון אטי הוא אמן חזותי העוסק בצילום, מציאות מדומה, מיצבים תלויי חלל, פרויקטים ציבוריים, וניו מדיה. הפרויקטים שלו מעודדים את הצופה להרהר בקשר שבין מקום, זיכרון וזהות, דרך מגוון מדיות עכשוויות. רבות מיצירותיו של אטי מעניקות נוכחות חזותית לזיכרון באמצעות הנפשת אתרים ציבוריים ודימויים מההיסטוריה האבודה שלהם, ומערבות בכך את האוכלוסיות המקומיות. הפרויקטים האחרונים שלו כללו הנפשת זיכרון ציבורי ופרטי באמצעות מיצבי וידאו רב ערוצי ועבודות על נייר. עבודותיו הוצגו ונרכשו על ידי מספר מוזיאונים ברחבי העולם ביניהם ה MoMA בניו יורק, גלריה לאמנות Corcoran, מרכז פומפידו, מוזיאון לאמנות מיאמי ועוד. בנוסף, זכה אטי במספר מלגות ופרסים כולל מלגת גוגנהיים, פרס רומא, ומלגה לאמן חזותי מטעם מכון רדקליף באוניברסיטת הרווארד. לאחרונה זכה אטי בפרס מפעל חיים באמנות של Lee Krasner. עבודתו פורסמה במספר ספרים, ואף שימשה נושא לסרטים אשר שודרו בערוצים  PBS, BBC, וARD.
קראו עוד
מחזור 2012-2013 close
אמנים ישראלים

עידו מיכאלי

עידו מיכאלי, יליד 1980, פתח תקווה, הוא אמן רב תחומי אשר חי ועובד בברוקלין, ניו- יורק. הוא בעל תואר ראשון ושני באמנות, מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.  עבודתו של מיכאלי מטשטשת את הגבולות בין אומנות ואמנות: הוא משתף פעולה בפרויקטים ארוכי טווח עם בעלי מקצוע מסורתיים כגון טווי שטיחים אפגאניים, תופרים סיניים, חייטים פלסטיניים, ורוקמים אתיופיים. הוא יוצר דימויים מהפנטים ומפורטים במיוחד ושולח אותם מעבר לים כדי שייארגו על בדים משובחים. התוצרים המוגמרים שלו מלווים בווידיאו המתעד את תהליך העבודה.  עבודותיו של מיכאלי אינדקסליות, עשירות בסמלים שהופקעו מהיסטוריה עתיקה ומודרנית, דת, אמנות, תרבות ישראלית עכשווית, ופרי דמיונו. על ידי הצבתם זה לצד זה, ומיקומם מחדש של סמלים מגוונים אלו, מיכאלי בורא צירופים מרובי שכבות, וזהויות טעונות מתח. על ידי שזירת מורשות והיסטוריות שונות, הן בתהליך והן בתוצר, מציף מיכאלי שאלות של אוריינטליזם, פוליטיקת זהויות, וכלכלה גלובלית. מיכאלי הציג תערוכות יחיד ברחבי העולם במוסדות כגון: המרכז להיסטוריה יהודית ו Meislin ,projects ניו יורק, ניו יורק; מוזיאון ישראל, ירושלים;מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה; גלריה רוזנפלד, תל אביב; גלריה הקיבוץ, תל אביב. מיכאלי גם השתתף  במספר תערוכות קבוצתיות בגלריות ומוזיאונים ביניהם: גלריה Andrea Meislin, ניו יורק, ניו יורק;NURTUREart, ברוקלין, ניו יורק; גלריה Shulamit Nazarian, לוס אנג'לס, קליפורניה; המוזיאון הרוסי לאתנוגרפיה, סן פטרסבורג, רוסיה; גלריה לורימוטו, קווינס, ניו יורק; מוזיאון אשדוד, אשדוד; מוזיאון Neues, ויימאר, גרמניה; מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב; המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון. מיכאלי זכה במספר מענקים ומלגות ביניהם: פרסBiatris S. Koliner לאמנים צעירים (2017); מענק  Wake Upלאמנות מטעם משרד האוצר (2017); מענק סטודיוPioneer Works (2015);פרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט(2015); קרן ניו יורק לאמנויות (NYFA) IAP (2014); מיכאלי זכה במלגת ארטפורט לשנים 2013-2014.  עבודותיו של מיכאלי נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים ביניהם: אוסף מוזיאון ישראל, אוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, אוסף האמנות של "הארץ", אוסף יגאל אהובי לאמנות, ואוסף סרג' תירוש.
קראו עוד

עינת עמיר

עינת עמיר, ילידת ירושלים, עובדת באמצעי תקשורת של מיצבי וידאו ומיצג. היא למדה בבית הספר לאמנות "המדרשה", בעלת תואר שני באמנות חזותית מאוניברסיטת קולומביה. עבודותיה של עמיר מתפקדות כמחקר של אינטראקציות אנושיות, הבוחנות את האפשרויות הגלומות בתקשורת אנושית יומיומית. העבודות מבוימות בחלקן, לעיתים מאולתרות, לעיתים מתרחשות בזמן אמת, וחלקן מוקלט מבעוד מועד. עמיר מתייחסת לסטודיו שלה כאל "מעבדה למחקר רגשי" בה היא מתנסה ביצירת אינטראקציות ורשמים של אותנטיות, בדיה ומניפולציה. עבודותיה של עמיר הוצגו ברחבי העולם באירועים ותערוכות כגון:  MoMA PS1ניו יורק (2009); פרפורמה, ניו יורק (2009, 2013); Manifesta 12, פלרמו (2018); פאלה דה טוקיו, פריז (2011); MAXXI המוזיאון הלאומי של רומא (2016); מוזיאון איסטנבול לאמנות מודרנית (2013); NGV Triennial, מלבורן (2018); הביאנלה ה -6 של סלוניקי (2017); גלריה Whitechapel, לונדון (2013); המטבח, ניו יורק (2010); המוזיאון לאמנות עכשווית, Roskilde, דנמרק (2012); Bergen Kunsthall, נורבגיה (2018); המרכז לאמנות עכשווית דאלאס, טקסס (2011); מוזיאון תל אביב (2016); מוזיאון ישראל (2018); Fondation D'entreprise Ricard, פריז (2012); ו Lilith Performance Studio, Malmö, שבדיה (2011).
קראו עוד

מעין שלף

מעיין שלף היא אוצרת ואמנית החיה ועובדת בתל אביב. שלף למדה בבית הספר לעיצוב רוד איילנד, בפוליטכניקו מילאנו, בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ובאוניברסיטת תל אביב. כיום היא משמשת יועצת אמנותית לסטודיואים של אמנים ב"הקוביה" ירושלים, ואוצרת את תכנית השהות הבינלאומית  “LowRes Jerusalem”. בנוסף, היא מרצה בבצלאל ירושלים ובמכללת ספיר בשדרות. בימים אלו היא לומדת ל PHD מעשי בפלטפורמה האוצרותית של אוניברסיטת רידינג (אנגליה וצ'כיה) וחוקרת פרקטיקות אוצרותיות ואמנותיות, פרפורמטיביות והשתתפויות, והקשר שלהן לתנועות מחאה עכשוויות באירופה ובמזרח התיכון. המחקר שלה בוחן באופן ספציפי את הפוטנציאל הפוליטי של הקול האנושי, ואת השתלבותו בצמיחת האיומים הגוברים על חופש הביטוי וחופש התנועה.  כאוצרת, שלף מתעניינת בעיקר בעבודה פוליטית גלויה, משותפת, והשתתפותית. היא מתייחסת לאוצרות באופן רפלקסיבי: שיתוף הפעולה הוא חלק חיוני בתהליך העבודה היצירתי שלה. כך מתאפשרת השתקפות רציפה של הפוטנציאל והאתגרים בתהליכים משותפים בין עמיתים, בין אוצרים לאמנים, בין אמנים וקהילות, ובין ארגונים וקהל.   עניינה של שלף בסוגיות חברתיות ופוליטיות עכשוויות, מתבטא בפרויקטים העוסקים בגלות, בטראומה ובעדות. פרקטיקות תיעודיות אלטרנטיביות, נמצאות תדיר במרכז הפרקטיקה שלה, כמו גם השימוש בטכנולוגיות חדשות. היא חוקרת, מציגה ויוזמת פרויקטים העושים שימוש בטכנולוגיה ובניו מדיה ככלים שמנגישים אמנות פוליטית, ומעצימים את קולותיהם  של קהילות שוליים חסרות ייצוג. בסיוע של שיקוף אנטגוניזמים ועתיד דיסטופי, ובאמצעות מתודות של שיחזור והזדהות-יתר, היא גם בוחנת את הפוטנציאל הטמון בניו מדיה. שלף אצרה פרויקטים רבים בארץ ובחו"ל, ביניהם במוזיאון המטרופולין לצילום, טוקיו; מוזיאון Madre, נאפולי; פסטיבל  Shift, באזל; קריאה: בינלאומי, בריטניה; מוזיאון הרצליה, ישראל;  מוזיאון בלומפילד למדע, ירושלים. בנוסף שימשה כאוצרת שותפה לביאנלה הראשונה בתל אביב יפו (ARTLV 2009). בימים אלו היא עובדת על תערוכה במוזיאון Bonnefanten, מאסטריכט הולנד שתיפתח במאי 2020
קראו עוד

רפרם חדד

רפרם חדאד, יליד 1976, בתוניס. הוא גדל בירושלים וסיים את לימודיו בבית הספר "מוסררה" לצילום וניו מדיה. בשנת 2010 , תוכדי עבודה על פרויקט צילום בלוב, חדאד נחטף על ידי המשטרה החשאית וריצה שישה חודשים בכלא. ספרו בנושא פרשיה זו פורסם בשנת 2013. כיום חדאד חי ועובד בתוניס. חדאד הוא אמן רב תחומי אשר עוסק בעיקר בפיסול, מיצב ווידאו. הוא "מספר סיפורים" ומושפע מסיפורים שהם ביוגרפים מטבעם, ולעיתים אף שאובים מן ההיסטוריה המשפחתית הפרטית שלו. חדאד ניגש לסיפורים הללו מזווית טקטילית וידנית. מפאת הקירבה ללבו של הצופה, חדאד משתמש במזון ובמלאכה מסורתית בכדי להעביר אמת מוחשית. באמצעות עבודותיו, הוא מבקש להשהות את החיים ולהציג אותם- לחשוף את החוויה החושית היומיומית של אכילה, יצירה ואורח החיים, במקום ובתרבות מסוימים. בעבודתו, חדאד פועל בזיקה לאסתטיקה. הוא מבקש ליצור אינטראקציה עם קהל, ומקווה לעורר דיון בנושאים של שייכות וזהות. חדאד הציג את עבודותיו בתערוכות ואירועי אמנות כגון: פסטיבל "מקודשת", ירושלים; פסטיבל Jaou, קראם; Kunst im Tunnel, דיסלדורף; מוזיאון הרצליה לאמנות עכשוית; Kayu Lucie Fontaine Gallery, Bali and Lucie Fontaine, מילאנו; ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב; Halle 14, ליפציג; זלטימו, ירושלים. חדאד הציג תערוכות יחיד ב: מוזיאון Muceum במרסיי, Maximilian Forum / Platform, מינכן. הוא זכה במענקים מקרן קמאל לאזאר, Halle 14, Cittadellarte- קרן פיסטולטו, וזכה במלגת ברונר מטעם מכון גתה. חדאד סיים את שהותו בארטפורט בשנת 2012.
קראו עוד

יאיר פרץ

יאיר פרץ, יליד 1978, הוא צייר שחי ועובד בתל אביב. הוא למד במדרשה לאמנות בית ברל. ציוריו של פרז מתאפיינים בקשת רחבה, קצבית וכאוטית של אלמנטים מופשטים ופיגורטיביים. האפקט שלהם חוויתי ומיידי; הם נראים בלתי גמורים, פגומים, קרועים, ומתאווים להתממש, מזמינים את הצופה להישאב פנימה ולהמשיך את פתיל המחשבה שפרץ הצית. פרץ שב לעיתים קרובות לעבודות ישנות ומצייר עליהן שוב או מוסיף אלמנטים של קולאז'. ציוריו עמוסי שכבות ונטולי נקודת עיגון אך לחילופין, מגלמים חיפוש מתמיד שהוא בעת ובעונה אחת פנימי, ויזואלי,  נפשי ורגשי. פרץ שואב השראה מקוביזם, שם הסובייקט מתואר ממספר רב של זוויות ויוצר רבדים של זמן שבהם הוא מתקיים. פרץ מפרק, טורף, ומשקם אלמנטים פיגורטיביים בכדי לברוא דמויות פראיות ומעוותות. הוא פוער את הגוף, ובוחן אותו במצב הגרוטסקי והפגיע ביותר שלו. ציוריו מכילים תערובת של אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים, אך במקום לחוות את שני המרכיבים הללו כקווי מחשבה נפרדים, הדמות האנושית היא מסגרת ההתייחסות עמה ניגש פרץ למכלול הציור. פרץ זכה בפרס האמן הצעיר ממשרד התרבות הישראלי בשנת 2014. הוא הציג מספר תערוכות יחיד במוסדות כגון: סדנאות האומנים, תל אביב (2018); גלריה חזי כהן (2016); ומוזיאון חיפה לאמנות (2012). עבודתו גם הוצגה בתערוכות קבוצתיות ב: מוזיאון תל אביב לאמנות (2014); פסטיבל de la Arte, מיורקה, ספרד (2017). פרץ סיים את שהותו בארטפורט בשנת 2013.
קראו עוד

רונית פורת

רונית פורת, ילידת 1975, קיבוץ כפר גלעדי, היא בוגרת תואר שני באמנות מטעם צ'לסי, בית הספר לאמנות ועיצוב בלונדון ותואר ראשון בצילום ומדיה דיגיטלית ממכללת הדסה בירושלים, אותו סיימה בהצטיינות. בעבודתה, פורת יוצרת ארכיונים. היא מספרת סיפורים היסטוריים באמצעות קולאז', משנה וממקמת מחדש דימויים היסטוריים. היא מתעניינת בעיקר בתקופת רפובליקת ויימאר בברלין, גרמניה, תקופה בה תפקידים מגדריים הפכו נזילים יותר, ומנקודת מבט עכשווית, הייתה מוטלת תחת צל של העתיד להתרחש. מחד, פורת אינה צלמת מסורתית- היא מסתמכת על דימוים ארכיבים במקום על אלו שצולמו על ידה. מאידך, זהות עבודתה מושרשת בצילום, והתהליכי העבודה שלה עוסקים בהיסטוריה שלו. בתערוכתה משנת 2017, "מר אולבריך וגברת נוימן" פורת בנתה והציגה דימויים באמצעות סטריאוסקופ פנורמי של העולם. בנרטיבים של פורת אין השתלשלות עלילתית טריוויאלית, אך הם יוצרים אווירה מסוימת. היא מפעילה תעתועים אופטיים כגון הכפלת הדימוי בסטריאוסקופ, כדי להעלות באוב דמויות מעורפלות ולמנוע מהן את התיוג כגיבור, רשע או קורבן. בעלי חיים, במיוחד ציפורים, הם מוטיב חוזר בעבודתה, והם מהדהדים את תווי הגוף האנושי ומוסיפים רובד של מסתורין. ביצירת מרחב בין הצופה לדמויות, פורת מכבדת את ריבוי נקודות המבט שמתקיימות בכל סיפור, ואת רובדי הסיפור אשר מסופר מספר פעמים. את עבודותיה של פורת ניתן לתאר באופן המדויק ביותר כ"סיפורים על צילום". היא חוקרת הקשרים שמתרחשים לאורך ההיסטוריה שלו: מציצנות, דוקומנטציה, פטריארכיה, מיניות. היא מודעת לכוחו של המדיום, ועבודתה מציפה שאלות ששוכנות בליבתו: מי הבעלים של הצילום?- הצלם, הסובייקט, הארכיבר, או הצופה? פורת היא זוכת פרס פרסר לצילום לאמן ישראלי צעיר בשנת 2017 מטעם לורן ומיטשל פרסר. היא זוכת מענק אמסטרדם Fonds voor de Kunst (AFK) (2017); ארטיס (2016); הקרן האמריקאית-ישראלית לתרבות (2002, 2004); וזוכת פרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות (2013). פורת השתתפה במספר תכניות שהות ביניהן שהות קיץ בבית הספר לאמנות חזותית, ניו יורק (2008); שהות בית קרת, ורשה (2013); Castrum Pergrini, אמסטרדם (2014). היא סיימה את שהותה בארטפורט בשנת 2013. פורת היא חברה ומייסדת "אינדי", גלריה שיתופית לצילום.
קראו עוד
אמנים בינלאומיים

מסאמי

מאסאמי בוגרת אוניברסיטת Joshibi לאמנות ועיצוב בטוקיו יפן, ומומחית לטכניקה היפנית המסורתית לצביעה ואריגה ידנית של הקימונו היפני .היא יוצרת בעיקר מיצבים ועובדת במקום עצמו עם סיבים טבעיים וסיבי נחושת. מאסאמי השתתפה בתוכניות שהות ובתערוכות רבות ביפן, ארה"ב, אירופה, ניו זילנד, אפריקה ועוד. כדי ליצור את עבודותיה, היא אוהבת לערוך ניסויים. עבורה היופי הפשוט הוא מעבר בין המטריאליות התוקפנית הטמונה בחיים האנושיים, לבין הבהירות של הרוח האנושית. מחקריה מתמקדים בתודעת היופי, בכוחה הנסתר של האמנות, ובאלמוות שלה. עבודות האמנות של מאסאמי בוחנות מדיומים וטכניקות של מיצב, פיסול, צביעה ואריגה, ציור וקליגרפיה, והתערבויות אמנותיות.היא עובדת במרחב שבין האמנות המודרנית והמסורתית ועבודותיה מונחות על ידי התפעלות מאמנות מסורתית מקורית ממולדתה, כמו גם נוכחותה בחו"ל. היצירות האותנטיות מציגות ומייצגות כוח, יופי, מודעות אסתטית ואת תחושות הטבע הקדומות ביותר. הן  מהוות עבור מאסאמי הכרח והשראה, ומעניקות לה את הכוח ליצור.
קראו עוד

תמרה מויזס

תמרה מויזס נולדה ב 1975 בברטיסלבה, הרפובליקה הסלובקית וכיום חיה ועובדת בפראג, צ'כיה. היא בוגרת MA באקדמיה לאמנויות מהמחלקה לניו מדיה, פראג, למדה באקדמיה בצלאל במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים, באקדמיה לאמנות ועיצוב- המחלקה לציור בברטיסלבה, ובמכון אבני, תל אביב. מויזס היא אמנית וידאו ויצירתה מאופיינת באוריינטציה של סוגיות פוליטיות. בעבודתה היא אינה נוקטת גישה חיצונית אקדמית וביקורתית של המציאות, אלא מתערבת באופן ישיר ומשתתפת בסיפור. האנשים המתוארים בסרטיה התיעודיים-בדיוניים אינם שחקנים, וה"תפקיד" האמנותי שלהם מדגיש ומשלים את הסטטוס האמיתי שלהם. על מנת לשקף את המחלוקות החברתיות הנוכחיות, משתמשת מויזס בבליל של סצינות דוקומנטריות, פתטיות והומוריסטיות. טיפול "כמו" פארודי בנושאים שונים הוא אסטרטגיה שאינה מקלה על הסיטואציה, אלא מציגה את טבעה ותוכנה הבוערים באופן שאינו קל לעיכול. עבור מויזס, הוידאו הוא כלי טקטי ופוליטי. מויזס הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ברחבי העולם במוסדות כגון: מרכז  DOX לאמנות עכשווית, פראג; Stimmen der ROMA, מינכן; Czech Center, בשטוקהולם; מעמוטה, מרכז דניאלה פסאל לאמנות ומדיה ירושלים; Studio Stefania Miscetti, רומא ועוד.
קראו עוד

אדוארד פרוידמן

  אדוארד פרוידמן הוא יליד 1979, חי ועובד בוינה. הוא למד אמנות בוינה ובוויימר וכיום מועסק כאמן בכיר באקדמיה לאמנויות יפות בוינה. בשנת 2017 סיים את ההכשרה האמנותית שלו באמנות רב תחומית והוסמך כמומחה בתחומו. בעבודתו בוחן פרוידמן את מערכות היחסים והקשר בין אמנות ופוליטיקה, יחסי כוח וקשרים חברתיים. הוא מפתח פרויקטים בדגש על פרפורמטיביות, מיצב וחלל ציבורי וגישתו מאופיינת בעבודה רב תחומית, מחקר אמנותי ושיח ביקורתי. פרוידמן תמיד שואף לקשר אסתטיקה עכשווית עם אנליזה פוליטית ומעל לכל, לעודד ביקורת בקרב הציבור. הוא מייצר את הפרויקטים שלו באופן פרטני כמו גם עם קולקטיבים מזדמנים, ומקשר בין אסטרטגיות התערבותיות ותיעודיות לבין אלמנטים נרטיביים ובדיוניים תוך שימוש בפורמטים ובמדיות שונות. רפלקסיביות עצמית, ייצור ידע ביקורתי והקשר פוליטי, הינם הבסיס לפרקטיקה האמנותית של פרוידמן. הוא עוסק בפוליטיקה של ההנצחה וההיסטוריה, סוגיות הנוגעות לארכיונים, ובדילמה הטמונה בעיצוב נושא השואה במדיה. פרוידמן מתעניין בביטויים היסטוריים-פוליטיים במרחב הציבורי (רשמיים ושאינם רשמיים) ובגישות לכתיבת המיקרו-היסטוריה באמצעות העברת היסטוריות משפחתיות. הפרויקטים שלו הוצגו בין השאר בתערוכות, בביאנלות, בפסטיבלי קולנוע, ובמרחב הציבורי.  
קראו עוד

הלן לונדבאי פטרסן

הלן לונדבאי פטרסן היא אוצרת וסופרת דנית שחיה ועובדת בניו יורק. היא בעלת MA בהיסטוריה של האמנות מאוניברסיטת קופנהגן, ולימודי תקשורת מאוניברסיטת רוסקילדה. בין השנים 2008 - 2011 ניהלה פטרסן את המשרד והפרויקטים של האמן אולפור אליאסון בסטודיו שלו בדנמרק. כאוצרת עצמאית אצרה פטרסון מספר פרויקטים ביניהם: D a n c i n g - סרט תיעודי על מרחב מומצא; את So Young Yang ב- White Box בניו יורק (2012); ואת Realism Reversed - דיאלוג עם ברלין בגלריות Christian Dam  בקופנהגן ואוסלו (2005). בנוסף שימשה כאוצרת שותפה במסע לביאנלה של ליברפול, ליברפול (2012). פטרסון פירסמה מספר ספרים ביניהם: קטלוג התערוכות Realism Reversed – a dialogue with Berlin 2005; איווט ברקמן: מערכות ותרחישים בהוצאת JRP | Ringier Kunstverlag AG ; והספר הלבן, בהוצאת White Page Project. כמו כן ערכה במשותף את הספר Olafur Eliasson: Din blinde passager. הפרויקט האוצרותי של פטרסן חותר למציאה, יצירה ומיצוי של התנאים האופטימליים לאמנות. אם ניתן היה לחלק את העולם למה שמובן, למה שנדמה שאנו מבינים, ולמה שהוא בלתי מובן (מה שלא נבין לעולם) הייתה האמנות צפה על הגבול שבין השניים, דינמית ופתוחה לפרשויות. האמנות טומנת בחובה פוטנציאל רב עוצמה המציע לנו להיות מודעים לאופן בו אנו יוצרים משמעות, וכיצד לכלכל את דרכנו אל המציאות הפרטית שלנו. דיאלוגים ומפגשים מעין אלו נחוצים למימוש תקוות לשינוי חברתי מקיף בעיתות בהן  גלובליזציה וטכנולוגיה תרות אחר הכללה של אמצעי התקשורת שלנו. עבודתה של פיטרסן מבוססת על הפילוסופיה שבה שפה היא מרחב ומרחב הוא שפה; שניהם מבטאים אספקטים חבויים באמנות אשר לעולם לא יקבעו במה עוסקת האמנות, אלא רק יתקשרו את הפרשנויות שלנו לגביה.
קראו עוד

לוסי פונטיין

  לוסי פונטיין מגדירה את עצמה כ"מעסיקת אמנות". היא חיה ועובדת בקולמאר, צרפת. בתיאור תפקידה נמנעת פונטיין מלרתום את עיסוקה לדמות ספציפית משדה האמנות, ומטפחת אופן פעולה המונע רק ממערכת היחסים שלה עם שני עובדיה; עבודה שבוראת את עצמה ומקבילה לזו של הגל מתוך Herrschaft und Knechtschaft (דיאלקטיקה של אדונות ושעבוד). שני עובדי האמנות של פונטיין מגדירים אותה כג'יימי לין ספירס של האמנות העכשווית: "בהריון ובחיפוש אחר הצלחה קלה." לפיכך, מגלמת פונטיין בעבודתה את שלושת ההנחות הבאות: 1) התפיסה האנטי-היררכית בשדה האמנות; אמנים, אוצרים, מנהלי גלריות, אספנים, עורכים ומבקרים נחשבים כולם "שחקנים" באותו משחק. 2) תיאוריית הפרקטיקה המורחבת בה האמן לא נחשב רק כ"יוצר "של יצירה אמנותית, אלא גם כמפעיל תרבותי המסוגל לכתוב, לנהל גלריות, לאצור, לאסוף וכן הלאה. 3) שיקול השיח כולו סביב יצירת האמנות: תפיסה / יצירה / הפקה / הצגה / הפצה / תקשורת / קידום. בשנת 2007 פתחה פונטיין חלל במילאנו שנועד להיות מקום מפגש לקהילה האמנותית, תוך כוונה לשתף פעולה רק עם אמנים איטלקיים. פונטיין ועובדיה ארגנו פרויקטים יוצאי דופן עם אמנים פעילים, תערוכות יחיד ראשונות לאמנים צעירים, ופרזנטציות לאמנים בכירים.
קראו עוד