בתערוכה החדשה של אילת כרמי ומירב הימן המוצגות עבודות הוידאו "חמדה" (2025) שזאת הצגת הבכורה שלה, ו"זהרה" (2021) המוצגת בפעם הראשונה במוזיאון.  אף־על־פי שהעבודות שונות מאוד זו מזו, שתיהן משרטטות עולם מקביל, שנראה מוכר מצד אחד ומתרחש במקום אחר ובזמן אחר מצד שני. "זהרה" מבוססת על סיפורה הטרגי של הטייסת הראשונה בחיל־האוויר הישראלי, זהרה לביטוב. העבודה עוקבת באופן דמוי חלום אחר מסעה האחרון שלה בליווי אישה זקנה ברחובות ירושלים של ימינו, לאחר התרסקות מטוסה על חומת מנזר המצלבה בקיץ 1948. ב"חמדה" עולה וצומחת לנגד עיני הצופים קהילה של נשים שנמלטו מאסון לא ידוע והן יוצרות חיים משותפים, המבוססים על עונות השנה ועל מחזור החיים הטבעי.

יחד שתי העבודות מדגימות את עולמן המושגי של אילת כרמי ומירב הימן: עולם נשי ארכיטיפי, המתבסס על דמויות מופת היסטוריות ובה־בעת מציג נשים רגילות שכל אחד יכול להזדהות איתן או לחוש אמפתיה כלפיהן. התערוכה קשורה גם לאנה טיכו, מעניין לקרוא את עבודותיהן של כרמי והימן מבעד למורשת האמנותית שלה. תיאורי הזקנות החכמות שלה מהדהדים בשתי עבודות הווידאו.

באסופה זאת מציעה מאיה ז"ק מבט על הרישום כמדיום אמנותי וכמקור השראה ליצירת וידאו. הרישום בסרטים הנבחרים אינו רק כלי לתיעוד, אלא כלי ביטוי עצמאי החוקר את עצמו, את תהליך התהוותו ואת כוחות היצירה הטמונים בו. הסרטים מתחקים אחר פעולת הרישום, משחזרים את פעולת היד הרושמת או מציעים ניתוח חדש של יצירות מוכרות. בעין המצלמה מודגש הממד החומרי של הרישום, והמדיום שנתפס לעיתים שברירי מתגלה ככוח יוצר דרמטי, עמוק ומחולל שינוי.

מאיה ז"ק היא אמנית, יוצרת סרטים ומרצה בכירה ב"בצלאל”. עבודותיה אשר מוצגות במוזיאונים, גלריות ובפסטיבלי סרטים בארץ ובעולם, ושמורות באוספי אמנות מקומיים ובינלאומיים.

דימוי: הירוטושי איוואסאקי, בתו של בוטדס, 2024, וידיאו, 8:36 דק׳

מיצב הווידאו התלת־ערוצי של האמנית הספרדייה רוסל מסגואר הוא חלק מהעניין המתמשך שלה במכרות כאתרי ייצור שאינם מפיקים רק מינרלים אלא משפיעים על רשת עולמית של קשרים כלכליים ויחסים חברתיים. המיצב מדגים את רעיון ה"מסע", המרכזי ביצירתה. הוא מציג לצופים מכרות, מלחות ומשטחי מלח בשוודיה, בוליביה, צ'ילה, דרום אירופה ובמיוחד בספרד ומצביע על המכנה המשותף ביניהם.

עבור האמנית, המיצב הוא חלק מ"ארכיון אודיו־ויזואלי על יחסים בין תעשייה לכלכלה בעבר ובהווה… סיפור על כוחה של התעשיה לשנות מדיניות, חברה ונוף". לצידו מוצגת גם ספרייה קטנה עם פרסומים של מסגואר המלמדים על הקשרו הרחב של הנושא ביצירתה.

צלילה לילית רב חושית בעקבות חלוצי הוידיאו ארט הישראליים. הקרנה של עבודות וידיאו נדירות בליווי תקלוט לייב של קוינט וקוקטייל בשחור ולבן. במהלך הערב נצא למסע באוסף האמנות של מוזיאון ישראל וארכיון הוידאו של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, דרך עבודות חלוציות של אמנים מקומיים שהשתמשו בטכנולוגיות החדשות כבחומר גלם לביטוי אישי ונסיוני.

בין העבודות המוצגות, עבודות מוקדמות של מיכל נאמן, בוקי שוורץ, מיכאל דרוקס ועוד.

הסרטים באדיבות אוסף מוזיאון ישראל וארכיון המרכז לאמנות דיגיטלית חולון.

דימוי: בוקי שוורץ, מבני וידאו, 1978, מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת האמן.

אריאל אבישר הוא מרצה וחוקר מדיה בבית־הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות הוא מקדם את הווידאוגרפיה כפרקטיקה אקדמית בארץ, ויוזם ומעורב בפרויקטים בינלאומיים בתחום. עבודותיו התפרסמו בכמה כתבי־עת אקדמיים מקוונים והוקרנו בכנסים ובפסטיבלים בעולם.

סרטם של אנה ים ואיתמר רוז, שהוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב 2025, מלווה את מערכת היחסים הנרקמת בין האמנית אנה ים לאיילין ניר, דרת רחוב העונה לשם ״פרח״. במכוניתה של ים ומבעד לעדשתה מתפתחת בין השתיים דינמיקה שמערערת מוסכמות חברתיות ומציפה שאלות על טבע האדם ועל יצר החיים.

בשיחה ביניהם יכוונו ים ורוז את המבט אל הסצנות שנותרו על רצפת חדר העריכה ואל הדילמות הנוגעות לעיבוד 150 שעות של חומר גלם לכדי סרט. התבוננותם תחדד את הקשר בין צילום סטילס לווידאו ותמתח את הגבול שבין אמנות לקולנוע.