פסטיבל סרטי אמנים

שחקנית בודדת עומדת על במה כמעט ריקה. מאחוריה קיר רחב ממדים ועליו הקרנה של חלל פנימי של דירה. מתחת לבגדיה היא לובשת חליפת אנימציה אשר מעתיקה את תנועות גופה ופניה אל שלוש דמויות דיגיטליות הנמצאות בתוך הדירה וכך מפיחה בהן חיים. הבמאי, הנמצא בצידי הבמה, מסנכרן בזמן אמת את הדמות אותה מגלמת השחקנית עם דמותה הוירטואלית על המסך, באמצעות מערכת בקרה. נקודת המוצא למופע הוא המחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן פול סארטר המספר על שלושה אנשים – שתי נשים וגבר – שנקלעו לדירה מבלי לדעת מדוע. אט אט מגלות הדמויות שהן עומדות לשהות בדירה זו לנצח, וכי הן הגיהנום אחד של השנייה. או כפי שניסח זאת סארטר, "הגיהנום הוא הזולת". בדומה למחזה המקורי, גם כאן הדירה היא מודל, ייצוג, תחליף של משהו אחר: היא נמצאת בבסיס צה"לי אך משמשת כסימולטור של דירה פלסטינית בשטח רצועת עזה. "אלמנת קש" משלבת בתוכה אלמנטים משפת התיאטרון, סט הטלוויזיה, משחקי מחשב, תוכניות ריאליטי, חדרי בריחה וסימולטור צבאי.

עיצוב סאונד: בניה רכס

תכנות אנימציה: יוליה בוגונוס

משך: 30 דק

ז'אן רוש, אנתרופולוג וקולנוען ניסיוני, יצר החל משנות החמישים של המאה העשרים מספר סרטים שערערו על ההפרדות הקיימות בין אמנות למדע, בין תרבות "מערבית" לתרבות "לא מערבית", בין חוקר לנחקר ובין אמת לבדיון. באמצעות שיתופי פעולה יצירתיים עם צעירים מערב-אפריקאים וצרפתים הוא התמודד עם השאלות המרכזיות ש"משבר הייצוג" באנתרופולוגיה הציף רק בשנות השמונים של המאה העשרים, השפיע על הגל החדש הצרפתי וניסח כמה מהעקרונות שיעמדו בבסיס פרקטיקות של אמנות השתתפותית המאפיינות את שדה האמנות העכשווי. ההרצאה תכלול קטעים מסרטיו, תספק ניתוח של טכניקות העבודה הייחודיות שפיתח ותמקם את עבודתו בתוך הדיון על פוסט-קולוניאליזם, תיעוד והשתתפות.

תמי ליברמן היא חוקרת ומרצה לקולנוע אתנוגרפי ותיעודי ועורכת וידאו. לימדה ומלמדת באוניברסיטת תל אביב, פרייה אוניברסיטת ברלין, סמינר הקיבוצים, המכללה למנהל ומכללת ספיר. סרטיה האתנוגרפיים הקצרים השתתפו בפסטיבלים שונים, ביניהם פסטיבל "די פופולי", וזכו בפרסים.

"אלמנת קש", פרפורמנס הוידאו שיצר האמן אמיר יציב על בסיס המחזה של ז'אן פול סארטר עבור פסטיבל סרטי האמנים, משלב בין עולמות התיאטרון, הקולנוע, תוכניות הריאליטי ומשחקי המחשב. יציב,  היוצרת השותפה השחקנית נטע שפיגלמן, המחזאית והדרמטורגית מאיה ערד יסעור וחוקר הקולנוע התיעודי ד"ר אוהד לנדסמן, ישוחחו על משמעות החיבור בין המדיומים השונים בעידן הדיגיטלי הנוכחי וכיצד הוא משנה באופן דרמטי את הקשר בין המציאות לבין ייצוגיה.

מאיה ערד יסעור היא מחזאית, דרמטורגית-הפקה וחוקרת תיאטרון. מחזותיה מתורגמים לאנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, נורבגית, פינית, רוסית, פולנית, יוונית, סרבו-קרואטית וסינית, מופקים בתיאטרונים מובילים בארץ ובעולם, משתתפים בפסטיבלים בינלאומיים ויצאו לאור כספרים בהוצאות לאור מובילות ובכתבי עת. מאיה היא זוכת הפרס היוקרתי למחזאות עכשווית ה- Theatertreffen Stückemarkt בברלין עבור המחזה "אמסטרדם", זוכת פרס ראשון למחזאות של המכון הבינלאומי לתיאטרון של אונסק"ו עבור המחזה "תלויים", זוכת פרס הבימה למחזאים מבטיחים עבור "אלוהים מחכה בתחנה" עבורו גם הייתה מועמדת לפרס התיאטרון הישראלי. עם סיום התואר השני שלה בדרמטורגיה באוניברסיטת אמסטרדם, עבדה ערד יסעור כדרמטורגית הפקה בהפקות הולנדיות ובשיתופי פעולה עם תיאטרונים שונים באירופה. כיום לצד כתיבת מחזות היא כותבת עבודת דוקטורט בנושא נראטולוגיה של מופע, משמשת דרמטורגית ומלווה אמנותית בהפקות שונות וחברה בוועדות אמנותיות.

ד"ר אוהד לנדסמן הוא מרצה וחוקר קולנוע המתמחה בקולנוע תיעודי, קולנוע בעידן הדיגיטלי ואנימציה. הוא מרצה בסגל הבכיר של ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלו, אותה השלים במחלקה ללימודי קולנוע באוניברסיטת NYU, מתמקדת בהשפעות אסתטיות של טכנולוגיות דיגיטליות על הקולנוע הדוקומנטרי העכשווי, ועוסקת, בין היתר, בקולנוע היברידי המשלב אלמנטים של בדיון ודוקומנטציה, בסרטי מאמר (essay films) ובאנימציה דוקומנטרית. כתביו האקדמיים התפרסמו בכתבי עת שונים בעולם, כמו Studies in Documentary Film, Animation: An Interdisciplinary Journal, Projections: The Journal for Movies and Mind, Visual Anthropology Review. הוא עובד כעת על ספר בנושא ביקורים תיעודיים בישראל בשנות השישים והשבעים, שיתפרסם בהוצאת SUNY Press, ומשמש כעורך שותף לאנתולוגיה ״אמת או חובה: מבחר מאמרים על קולנוע דוקומנטרי״ שהתפרסמה השנה בהוצאת עם עובד.

פסטיבלי סרטים הפכו מזמן לצומת מרכזי עבור סרטים שנעשים מחוץ לתעשיית הסרטים המסחרית. במקביל, מספר האמנים העכשוויים המתמקדים ביצירת סרטים ומגדירים את עצמם כקולנוענים ממשיך לגדול תוך כדי הגדרה מחדש את הדימוי הנע ואתגור הקונספט של "סרט" כפי שהכרנו אותו. בתגובה למגמות הללו, פסטיבלי סרטים בכל העולם מרחיבים את המסגרות בהן מוצגים סרטים כאלו. לא רק שהם מציגים אותם בפני קהל רחב, אלא גם תומכים בהם באופן מלא: החל בעזרה במימון, דרך שילוב הסרטים בתוכניות ההקרנה השונות ועד עבודת ההפצה. כיצד פסטיבלי סרטים קשורים לעבודות וידיאו של אמנים עכשוויים? אילו פסטיבלי סרטים משחקים תפקיד משמעותי במיסוד סרטי האמנות כחלק מהתרבות הקולנועית? ואיך לגרום לסרט שלך להשתלב בעולם פסטיבלי הסרטים, במיוחד אם את או אתה אמן בתחילת דרכו? 

יבגני גוסיאנטינסקי הוא אוצר ומבקר הפועל בתחומי הקולנוע והאמנות העכשווית. מאז שנת 2011 הוא אחד ממנהלי התוכניה של פסטיבל הסרטים של רוטרדם. מאז 2012 הוא אוצר תכנית הסרטים של מרכז האמנות גאראז' במוסקבה. גוסיאנטינסקי הוא אורח תכנית שהות האמן הבינלאומית של ארטפורט.      

ההרשמה לסדנא בהרשמה מראש בלינק מטה

 "Once Upon a Screen" הוא פרוייקט בינלאומי שנוצר בתקופת מגפת הקורונה, ומוקדש לעיבוד של טראומות ילדות קולנועיות דרך יצירת חיבורי וידאו (video essays) אישיים, בניסיון לשוב אל מקורות הטראומה דרך שולחן העריכה. הפרוייקט זכה לתהודה רבה בעולם, והעבודות השונות שנוצרו במסגרתו הוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים והתברגו לראש רשימת "חיבורי הוידאו הטובים של 2020" של מגזין Sight & Sound. אריאל אבישר, מיוזמי הפרויקט, יציג את הפרויקט ויקרין עבודות נבחרות מתוכו, וכן יספר על עשייה וידאוגרפית ועל הקשרים שלה לעולמות האמנות, הביקורת והאקדמיה.    

אריאל אבישר הוא מרצה ודוקטורנט בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל-אביב. בשנים האחרונות הוא מקדם בארץ את תחום הוידאוגרפיה כפרקטיקה אקדמית, והוא יוזם ומעורב במספר פרוייקטים וידאוגרפיים בינלאומיים. עבודותיו התפרסמו במספר כתבי עת אקדמיים מקוונים והוקרנו בכנסים ובפסטיבלים שונים בעולם.

האזור הסובב את רצועת עזה צמח בשנים של לפני ואחרי הקמת המדינה כתוצאה מהקמתם של מרכזים אזרחיים, צבאיים וחקלאיים שנועדו לשמש כחזית אל מול קו הגבול עם מצרים. ב-20 השנים האחרונות, לאחר פינוי היישובים הישראלים משטח הרצועה השתרש האזור בתודעה הישראלית כ"עוטף עזה", כינוי שאף קיבל מעמד משפטי. בהרצאתו הפרפורמטיבית, מציע יונתן עומר מזרחי ניתוח פסיכו-גיאוגרפי, יצירתי ואסוציאטיבי של האזור, תוך כדי שהוא משתמש בדימויים פורנזיים ודימויי נוף, ונע בין מושגים של טריטוריה, אדמה ופיח. 

יונתן עומר מזרחי, בוגר האקדמיה לאמנויות מדיה קלן (KHM), הוא יוצר ואמן העוסק בעיקר בווידאו ומיצג. בעבודות המדיה המעורבת שלו, מזרחי חוקר דימויים מן הסביבה ויחסם לכוח ותרבות. עבודותיו ממוקמות ברגע המפגש בין יצירתיות וחירום. 

משך 50 דק'

רועי בושי ידבר ויציג פרויקטים של המכון לארכיטקטורה פורנזית שפועל בגולדסמית', אוניברסיטת לונדון. בעזרת כלי חקירה דיגיטליים וגראפיים שחוקריו מפתחים, מציע המכון מודלים חדשים לתיעוד והתערבות במרחב הציבורי. כיצד פרויקטים אלו מאפשרים לנו לחשוב מחדש על החומריות של התיעוד המצולם בעידן הדיגיטלי? אילו סוגים של התנגדות ומאבק על זכויות אדם ניתן לאמץ מהמחקרים השונים שמבצע המכון?

רועי בושי הוא דוקטורנט בפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב ומרצה להיסטוריה ולתאוריה של הצילום בבצלאל, הדסה ושנקר.

רגע לפני שהוא נכנס לתפקיד אוצר הצילום של מוזיאון ישראל בירושלים, ורדית גרוס, מנהלת ארטפורט, תשוחח עם גלעד רייך, אוצר הפסטיבל. השניים ידברו על ההחלטה לייסד פסטיבל סרטי אמנים, על הצורך להעניק במה ליצירה מקורית בתחום הזה, ומה זה בכלל אומר, "סרטי אמנים".

שחקנית בודדת עומדת על במה כמעט ריקה. מאחוריה קיר רחב ממדים ועליו הקרנה של חלל פנימי של דירה. מתחת לבגדיה היא לובשת חליפת אנימציה אשר מעתיקה את תנועות גופה ופניה אל שלוש דמויות דיגיטליות הנמצאות בתוך הדירה וכך מפיחה בהן חיים. הבמאי, הנמצא בצידי הבמה, מסנכרן בזמן אמת את הדמות אותה מגלמת השחקנית עם דמותה הוירטואלית על המסך, באמצעות מערכת בקרה. נקודת המוצא למופע הוא המחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן פול סארטר המספר על שלושה אנשים – שתי נשים וגבר – שנקלעו לדירה מבלי לדעת מדוע. אט אט מגלות הדמויות שהן עומדות לשהות בדירה זו לנצח, וכי הן הגיהנום אחד של השנייה. או כפי שניסח זאת סארטר, "הגיהנום הוא הזולת". בדומה למחזה המקורי, גם כאן הדירה היא מודל, ייצוג, תחליף של משהו אחר: היא נמצאת בבסיס צה"לי אך משמשת כסימולטור של דירה פלסטינית בשטח רצועת עזה. "אלמנת קש" משלבת בתוכה אלמנטים משפת התיאטרון, סט הטלוויזיה, משחקי מחשב, תוכניות ריאליטי, חדרי בריחה וסימולטור צבאי.

עיצוב סאונד: בניה רכס

תכנות אנימציה: יוליה בוגונוס

משך: 30 דק