לתפוס מקום

ההיסטוריה הלא־מסופרת של ביצות כבּארה – מקור מים, שתושבי ג'סר א־זרקא נסמכו עליו מאות שנים, מתוארת בסרט זה משלוש נקודות מבט. שתיים מהן חזותיות: אחת, ממבט־על, חושפת את היופי הבלתי נתפס של פינת הטבע הנחבאת הזו; שנייה, מובילה את הצופים בתוך הצמחייה הסבוכה והעשירה של המקום כמו במבוך ללא מוצא. והשלישית, המילולית, היא שיחה בין האמנית למוחמד עמאש, היסטוריון ובן הכפר, המספר על ההיסטוריה של המקום לפני ייבוש הביצות ואחריהן.

בהתמקדותה ביחידת הפרשים של משטרת ישראל, אלינה אורלוב חושפת כיצד היחס אל הסוסים משקף דפוסים פוליטיים וכיצד הם נדרשים לציית ולהתאים את עצמם לכוח המופעל עליהם. בסרט שזורים רגעים של רגישות עם רגעים של אלימות והוא משלב חומרי ארכיון מעובדים עם תיעוד בן ימינו ומציע קריאה מורכבת של המבנים המעצבים מרחב שסוע ורווי מתחים.

בצבעוניות רכה על רקע שפת הים, נראים ילדים אנונימיים במשחק תחרותי בין שתי קבוצות. ככל שהמשחק מתקדם, שחקנים ״נתפסים״ בתוך סימונים מעגליים המשורטטים באצבע בחול. פעולה פשוטה שנושאת הד של שליטה. אל מול התמימות והיופי הנלכדים בעדשת 16 מ"מ, עולה מבט ביקורתי על יחסי כוח, זהות והשתייכות בחברה. אלא שבניגוד למציאות המורכבת, תפיסת הדגל בסיום המשחק מביאה להפוגה או פתרון המקובל על כלל המשתתפים, ומאפשרת להם להמשיך כקבוצה אחת.

סרטו החדש של ניר עברון מתחקה אחר ההיסטוריה העקובה מדם של עזה וסביבותיה, ושוזר אותה בהיסטוריה הרפואית, הצבאית והצילומית ובטבע המקומי. מאז 2015 הוא מתעד להקות דַּיָּות שחיות על קו הגבול שבין ישראל לרצועת עזה. את התיעוד הזה, על משמעויותיו הסימבוליות, הוא קושר לסיפור רחב יותר של אלימות וריפוי, חורבן וטיפול.