נונפיניטו 2014

תערוכת המחזור השני בארטפורט

תוכנית רזידנסי היא מעצם מהותה מעין מקום ביניים – לא המקום המלוטש  של הגלריה, ולא לגמרי המובלעת הפרטית והאינטימית של הסטודיו. זוהי מסגרת זמנית המאפשרת לאמנים להיפגש עם הקהל לעיתים קרובות.   זהו זמן (זוהי הזדמנות) להתנסות, להרפתקאות חדשות, לעבודה על רעיונות שאינם נדרשים להיות מעובדים עד תום. אפשר לדמות את הרזידנסי למעין מעבדה – מקום בו ניתנת לאנשים יצירתיים יד חופשית לעבוד זה לצד זה.  

האמנים בתוכנית מגיעים מפרקטיקות ותחומי עניין שונים ומגוונים, אך במהלך השנה האחרונה בוריס אויכרמן, נעה גור, ליאור גריידי, נבט יצחק, גיא פיטשון והאוצר רני לביא עבדו, דיברו, התווכחו, התייעצו, בישלו ויצרו אמנות זה לצד זה (זו) באותו המקום. כמו חללי העבודה בארטפורט החשופים לרחוב המרכזי, היחסים בין האמנים  הם יחסי שכנות – עבודה שאינה משותפת אבל מתרחשת במקביל, זה לצד זה. 

נונפיניטו מציג את התוצאות של שנה זו. שלא כמו בתערוכת סוף שנה טיפוסית מוצגת כאן הצצה אל תהליכי העבודה והמחקר של האמנים. חלק מהאמנים מציגים פרק חדש בגוף העבודות שלהם, בעוד שחלקם האחר מציגים פרויקטים חדשים לחלוטין. (מרשים לעצמם להעיז ולהתנסות בעשייה חדשה לחלוטין).  כיוונים שונים וייחודים, שהתגבשו בשנה של שכנות ושיחות, מתחברים בנונפיניטו לתערוכה שמציגה עבודות בשלבי התהוות שונים, ומרשה לעצמה להשאיר חלק מהקצוות פרומים.

בוריס אויכרמן מציג אלמנט פיסולי בתוך הסטודיו בו עבד כל השנה, והעומד עתה על סף עזיבה. המיצב בנוי מ 16 מאווררים התלויים כוילון ומהווים חיץ החוסם את הצופים והודף אותם החוצה אך בו בעת הם מפתים את הצופה לחדור פנימה לחלל ולהתרענן. המיצב ממשיך את המחקר של בוריס בבניית סביבות רב חושיות ובחוויית הצופה, הפעילה או הפאסיבית, אל מול עבודת האמנות.

גיא פיטשון מפרק סמלים שנלקחו מעולם של קעקועי אסירים ברוסיה. הקעקועים, שמתפקדים בכלא כשפה פנימית ברורה וכמעין תעודת זהות, הופכים לשפה חדשה בידיו של פיטשון. הבשר השרוט של פיטשון הוא זכוכית, שקופה כקירות הכלא בו נתון האמן עצמו, הלועג לנסיונות השליטה תוך שהוא מתכנן בריחה.

ליאור גריידי מציג את 'הו כנרת' סדרת עבודות הבודקות את מעמדה של הכנרת כארכיטיפ לאומי חילוני; הוא נשען על דימויה כפי שעולה מכתיבתה של רחל המשוררת וממכתביהם של עולי תימן שהוזמנו לעלות ולעבוד בה, וכמו רחל, הוגלו ממנה בנסיבות עגומות.

באמצעות רקמה, ציור ופיסול, גריידי מעמת בין הנרטיב המספר על האגם כמקום שהגשים והגדיר את החזון הציוני לבין המציאות בפועל והמחיר הרגשי שגבתה.

נועה גור בוחנת את גבולות ההכרה והנראות כמו גם הכוחות התרבותיים והפוליטיים המשרטטים אותם, כפי שהם באים לידי ביטוי בעולם האמנות ובהקשר לאומי. עבודת הוידאו ארט דובאי מספרת על סיור לילי ביריד האמנות שבו נערכת צנזורה במוצג הנושא את מפת העולם. בעבודה הפיסולית שלה היא שואלת שאלות על הניסיון לפרוט זהות לפרטים ביומטריים אובייקטיביים, תוך התעלמות מהקודים התרבותיים שחוסמים את שדה הראיה שלנו. 

נבט יצחק עוקבת אחר סיפורו של האובליסק, שנעקר ממקדש לוקסור במצרים, שם עמד לצד אובליסק זהה במשך כ 3000 שנה, וניתן במתנה לצרפת בשנת 1829. היא עוקבת אחר המסע הארוך שהתפרש על פני שבע שנים, עד שהוצב בכיכר הקונקורד בפריז, ושואלת שאלות על תשוקת המערב למונומנטים מהמזרח.

התערוכה "חריגה" באוצרות רני לביא, עוסקת בתערוכה "חריגה – אמנות עכשווית מפריסטינה" (2008), שהציגה בגלריה קונטקסט בלגרד אמנות עכשווית מקוסובו, ונסגרה באלימות בערב הפתיחה עקב מהומות של לאומנים סרביים שראו בה בגידה באומה.

קראו עוד
  • אמנים

    בוריס אויכמן, נעה גור, ליאור גריידי, נבט יצחק, גיא פיטשון ורני לביא

  • אוצרת

    ורדית גרוס

  • כתובת

    דרך בן-צבי 55, תל אביב

  • תאריכים

    15.07.14 – 16.08.14

  • מהעיתונות

    מעל הים הכלוא, גליה יהב, הארץ 27.7.2014

בחזרה לתערוכות