גבי קריכלי לא מאמין

רגע אחרי יום הולדתו הארבעים, שב גבי קריכלי לחוויה מעצבת מתחילת שנות העשרים לחייו. הוא חוזר לנסיעה לילית ארוכה בשדה טבק בארצות הברית, רגע אחרי שהשתחרר מהצבא, רגע אחרי אסון התאומים ששילח אותו מניו יורק. בנסיעה הלילית בשדה שאינו נגמר הוא מבין שאף פעם אי אפשר באמת לברוח. כשהוא מוקף בפרחי הענק היפים עד כאב הוא מחליט לחזור לישראל ולעסוק באמנות.

"גבי קריכלי לא מאמין" מתעכבת על רגעי מעבר של הגבריות – רגע המעבר מנערות לבגרות ורגע המעבר מצמיחה ליציבות. רגע אחד אליו מגיע הנער מלא בהתרגשות לקראת הלא נודע, והרגע, המכונה משבר, אליו מגיע הגבר בדרכו מהבגרות אל עבר הצפוי והמוכר מדי. מה לא ידע הנער שרצה להפוך לאמן? מה לא יודע הגבר שמנסה לגדל את האמנות שלו?

קריכלי לומד מהזכרונות שלו. הוא מרכיב מהם את הפאזל שהופך אותו למי שהוא היום. הוא לוקח את הזכרונות הרצוניים, שאורגנו עבורו דרך המורים, המפקדים, כותרות העיתונים, מהדורות החדשות מדי שלושים דקות: האינתיפאדה השניה, הפיגועים בירושלים, הפיגוע במגדלי התאומים. הוא מנער אותם היטב עם הזכרונות הלא רצוניים – מועקת המטבח הצבאי, תחושת המדים על הגוף, טעמו של התירס בקופסה, ריח הנקניקיות, הצביטה באצבע מקופסת הפלסטיק של הדיסק החדש. הוא מצרף אליהם את הרגעים הכי אישיים שלו – ציור שצייר אביו, תחריט מתוך ספר של אשתו.

כשהוא חמוש בזכרונותיו ובדימוי שלא עוזב אותו של שדה הטבק הלילי קריכלי מקים לעצמו שדה טבק משלו, ומזמין את האנשים שעיצבו את חייו בשנות העשרים להצטרף אליו בבנייתו והריסתו.

בשנת 2012 שכר גבי קריכלי סטודיו במתחם בזק הישן ברחוב בן צבי בתל אביב. רגע אחר כך נפתח מולו מרכז האמנות ארטפורט. במשך ארבע שנים היה גבי נוכח שאינו נוכח בתוכנית. חולק שירותים ומטבח, שיחות וכלי עבודה. ב 2016 הוא הצטרף למחזור האחרון של תוכנית הרזידנסי במתחם ברחוב בן צבי. הסטודיו רחב הידיים שלו פונה לטובת הסטודיו בארטפורט והוסב במשך שנה שלמה לשדה טבק. עבודות האמנות הוצאו, אדמה הובאה, שתילים טופחו, תאורה נבנתה. מאחורי דלת מתכת כבדה, וכשהוא נסמך על שיטות גידול ביתי שמשמשות לרוב לגידול מריחואנה – מנורות חימום עטופות בנייר כסף להנבטה, תאורה שמדמה את שעות היום והלילה ומקצרת אותם על מנת לזרז את מעגל הגדילה – יצר גבי תשתית אמנותית אלטרנטיבית.

שלושה גברים בלי חולצה, בשלבי התקרחות שונים, טיפלו בשדה הטבק שבמרכז התערוכה. גבי שתל את השדה וטיפל בו. המוסיקאי בני אורן (כנורו של רוטשילד) כתב מוסיקה לצמחים והגיע לנגן להם כדי לעודד את צמיחתם ולבלובם. הם מאזינים לו, כמו תלמידים טובים בשוחות ישרות, כשמאחוריו תלויה מפה לימודית של המזרח התיכון. האמן יובל רימון (קבוצת זיק) הגיע לארח לצמחים חברה. הוא הולך לישון לצידם ולצלם אותם למעין סרט דוקומנטרי. סרט שבמהלכו קמל השדה עד למותו.

האם המבט של הצלם הורג את השדה? האם המבט שלנו הרג אותו? שדה הטבק בסטודיו סבל מכנימה קמחית רגע אחרי שהחל לככב ברשתות החברתיות של המבקרים שהגיעו אליו. הוא לא הראשון שנפגע מהמבט. אשת לוט הסתובבה להביט בעירה הנהרסת והפכה לגוש מלח. אורפיאוס המרה את פי האלים כשהביט לאחור כדי לראות אם אורידיקה אהובתו צועדת אחריו החוצה מהגיהנום – ואיבד אותה לנצח. ב"רומא" של פליני נעלמים ציורי הפרסקו העתיקים מהקירות ברגע שאור השמש, ועין האדם והמצלמה, פוגשת בהם לראשונה. האם יכולה יצירת האמנות לשרוד את המבט המתבונן והחוקר? האם אנחנו יכולים?

רק חלק מהזכרונות שלנו שורדים את ההתבוננות הארוכה, את מרחק השנים. הזכרונות הפרטיים מתערבבים בזכרונות הלאומיים, הטראומה האישית מתערבבת בטראומה האמריקאית והישראלית. מומחי פוסט טראומה יובאו לארצות הברית אחרי ה – 9/11 כדי ללמד את המקומיים איך להתמודד עם המלחמה שתקפה אותם בבית. אבל איש לא טיפל בגברים הישראלים שנושאים עימם את השריטות שלהם כמו כוכבים על חגורת הצייד.

ב"לא מאמין" ממשיך גבי קריכלי לתעתע בצופה ולבדוק את הגבולות הדקים בין מציאות לדמיון, בין אמנות לחיים האמיתיים. הוא פועל באזור האי-נוחות שבין המטבח הצבאי לשדה החולה, בין משבר השחרור מהצבא למשבר גיל הארבעים, בין הנער שמאבד את האמון במערכת הצבאית, לגבר שאיבד את אמונתו.

במהלך התערוכה יתקיימו מיצגים בהם יתארחו המוסיקאי כנורו של רוטשילד, אשר לקח חלק בעבודת הוידאו שתוצג בתערוכה. תאריכים:

יום שבת 21.9 בשעה 21:00

יום שבת 12.10 בשעה 21:00

יום שבת 2.11 בשעה 21:00 – מופע נעילה

שיחה אמן וסיור בתערוכה –

יום שישי ה 13.9 בשעה 12:00

יום שישי 25.10 בשעה 12:00

קראו עוד
  • אמן

    גבי קריכלי

  • אוצרת

    ורדית גרוס

  • כתובת

    העמל 8, תל אביב

  • תאריכים

    5.9.2019 – 9.11.2019

  • תאריך פתיחה

    5.9.2019

  • שעות פעילות

    רביעי וחמישי 12:00-19:00

    שישי ושבת 10:00-14:00

  • מתוך הקטלוג

    קטלוג התערוכה 'גבי קריכלי לא מאמין'

בחזרה לתערוכות

פרוייקטים

האמן גבי קריכלי בשיחה עם האוצרת ורדית גרוס

נקודת הפתיחה של התערוכה היא שדה הטבק ששתלת בסטודיו שלך במתחם הישן של ארטפורט.  אבל בעצם נקודת הפתיחה האמיתית היא שדה טבק אחר, בארצות הברית, לפני המון שנים.

השתחררתי מהצבא בשנת 2000, אחרי שירות אינטנסיבי. התגייסתי ב 1997, בדיוק אחרי שהסכם אוסלו התפורר, ובשנים האלו ירושלים, שגדלתי בה, היתה רוויית פיגועים. אחרי שלוש שנים של תחושה שאתה בהשהיה, אכול בשאלות ומטענים ומנסה להבין מי אתה ומה אתה, אני והחברים שלי טסנו לניו יורק. כמו כולם. המחשבה היתה להיות בניו יורק ובשלב מסוים לטייל בארצות הברית ואז לסוע עד ג'מייקה באוטו. אבל נתקענו בניו יורק כמה חודשים.

מה עשית שם בעצם?

ציירתי סקיצות של קעקועים ומכרתי אותן לחנויות קעקועים שיוכלו לצייר לפיהן. הייתי מייצר להם מחברות עם ציורים שאנשים יכולים לבחור מהם. חשבתי שנכון לי להשאר בניו יורק אבל אז היה את הפיגוע במגדלי התאומים.

גם אני גרתי בניו יורק אז. זה היה קצת כמו לחוות חוויה ישראלית במקום זר.

סוגי הטרור הדהדו מאד דומה בין האינתיפאדה ל 9.11 אבל גם מאד שונה – זה לא היה פיגוע שלנו. הימים שאחרי היו כמו להיות אחרי רצח רבין, כולם ישבו בכיכר וניגנו עם נרות. והיה ריח שרוף נורא באוויר. העיר התחילה למות כלכלית כי אף אחד לא אכל בחוץ וג'וליאני שהיה ראש העיר פתח הרבה מופעי תרבות חינם – היו שלושה שבועות שרוב הזמן הלכתי בבוקר לראות סרטים ובערב לראות הופעות. אבל אחרי שבועיים-שלושה לא יכולנו יותר לסבול את העיר.

זו היתה תקופה מאד קשה. עם המון משטרה ברחובות ודאגה מכל דבר.

היה לחץ גדול באוויר, היה טירוף לאומני ודגלים בכל מקום. מצאתי את עצמי עושה סקיצות לקעקועים של I love nypd . הבנו אני ועוד שני חברים מירושלים שצריך לצאת מהעיר. קנינו אוטו וחשבנו שנמצא את דרכנו דרומה, נמכור את הרכב על הגבול עם מכסיקו ונמשיך הלאה.

זו כבר ממש תמונה מתוך סרט – מסע ההתבגרות של הנערים מירושלים במסע דרכים ברחבי ארצות הברית.

הבנתי די מהר שזה לא בשבילי כל הטיול הזה, לא מתאים לי להסתובב ביערות ולהכיר מלא אנשים חדשים. החלטתי שאני חוזר לניו יורק למרות כל הבלגן. הורדתי אותם ליד מיאמי והתחלתי לנהוג בחזרה ברחבי ארצות הברית. נסיעה של בערך שבוע וחצי, ואיפה שאתה לא עוצר יש מוטל לישון בו והמבורגר לאכול. נסעתי ונסעתי, עד שלילה אחד נכנסתי לתוך שדה טבק ענקי. מצאתי את עצמי נוסע מאות קילומטרים ואין שום מקום לעצור, אין מוטל, אין כלום. הייתי מוקף במשך שעות בצמחי הטבק האלו שהם גם יפהפיים וגם רעילים, והנסיעה הזו היתה מאד משמעותית עבורי. במהלכה הבנתי שאני רוצה לחזור לארץ. הגעתי לניו יורק מכרתי את האוטו נכנסתי לסניף של אלעל במנהטן וקניתי כרטיס.

בעצם כשחזרת ארצה הבנת גם שאתה רוצה לעסוק באמנות, והתחלת לעבוד עם שני האנשים שמככבים בסרט.

מצאתי את עצמי צמוד לשני אנשים – לבני אורן, שאיתו פתחתי לייבל – היתה שם התפוצצות מוסיקלית ביחד. וליובל רימון, שהכרתי כשעבדתי בזירה הבינתחומית. הוא הביא אותי ל"זיק", קבוצת פרפורמנס ירושלמית. בין שניהם התחילה הזהות שלי כאדם בוגר. הפרויקט הוא גם מחווה להם ולמקום שהיה להם בחיים שלי. בסרט כל אחד עושה את מה שהוא עושה בחיים – בני מנגן, יובל בונה דברים ומצלם, הרבה דברים שלמדתי מהם.

היית לא מזמן  בן 40. בני מבוגר  ממך ב 8 שנים, ויובל ב23 שנה. בסרט אתם מסתובבים בלי חולצה, קצת מבוגרים, קצת אפורים. אפשר לומר שסרט ההתבגרות הפך לסרט על משבר גיל הארבעים.

יותר משאני רואה בזה סרט על משבר, אני רואה בסרט שלושה גברים ישראלים באמצע-סוף גיל העמידה שכל אחד שרוט מהשהות שלו במדינה בדרך אחרת. גבריות שבורה ומוצנעת. זה מקום שכולנו מכירים היטב, משם הגענו. אני מרגיש שגם בסצנת המוסיקה בירושלים, וגם בקבוצת זיק, שהיא כמעט קומונה אמנותית, יש משהו שמזכיר מילואימנקים – גברים שמבלים הרבה זמן ביחד, שעושים דברים כדי לשכוח.

ידעת מההתחלה ששלושתכם הולכים להיות חלק מהסיפור של השדה?

הדימוי של השדה הסתובב לי בראש הרבה שנים. בהתחלה חשבתי שאסע לשדה רחוק ואצלם שם עבודה עם בני ויובל, ואחר כך ניסיתי להבין איך אני מייצר את הדימוי הזה ושולט בו, והוא נשאר חלק מהפרקטיקה שלי.

מוטיבציה נוספת שהיתה לי לסרט קשורה לסטודיו עצמו ולחיות שהיו לי בו – חתולים, עכברים, עכבישים, ציפורים, חרקים, צפרדעים, עטלפים. היתה לי מחשבה לצלם אותן, ואז חשבתי שאם הם גם ככה מסתובבים בסטודיו אולי אייצר מקום שבו הם יכולים לפרוח ולגדול. חשבתי איך אני מייצר להם מזג אוויר משלי, אור ושמש, מערכת שמדמה חוץ בפנים.

עניין אותי גם לייצר עבודה שאני מגדל את חומרי הגלם שלה מאפס. שולט ב DNA של החומרים מהם מורכבת העבודה.

גם את שאר התערוכה בנית מההתחלה – ערבבת ויצקת חומרים כדי לייצר את האוכל הצבאי שמקבל את פני הבאים לתערוכה. למעשה המטבח עומד במקום שהיה בו בעבר המטבח של הסטארט אפ שהיה לפנינו בבנין. אתה אפילו משתמש בחלקי המטבח שהם פירקו והשאירו.

המטבח נולד ביום שראינו את המטבח בסיור המקדים שעשינו בבנין. יש פה לופ פנימי – עם המיקום הקודם ועם המיקום החדש. בלי ארטפורט השדה לא היה קורה, אבל גם המיקום של השדה וגם של ארטפורט נהרסו. יש כאן התחלה מחדש אבל היא נסמכת על מה שהיה קודם.

האוכל במטבח בתערוכה הוא אוכל שגורם לבחילה. אוכל שמוציא לך את התיאבון.

האוכל הזה הוא מה שאנחנו אכלנו. דור לפנינו עוד גדל על אוכל לא מעובד, דור אחרינו כבר היו מודעים למה נכנס למזון. אנחנו הדור שהאוכל בו היה במצב הכי גרוע. זוכרת את מיס לוסי? היית קונה נקניקיה קפואה בתוך לחמניה עם קטשופ וחיממת הכל ביחד. אוכל כמטאפורה למצב מקומי וקיומי, לפער בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לאיפה שאנחנו באמת. כשאתה אוכל פיצה תעשייתית עם פטריות שמפיניון מהקופסא במרכז המסחרי, אתה לא חושב שמשהו כאן לא בסדר.

האוכל במטבח נע בין סלט התירס הצבאי לשרימפסים הכאילו יוקרתיים. אנחנו מתקיימים כיום בשאריות העודפות, אפילו עולם האמנות. התחושה היא שהמסיבה נגמרה. השרימפסים זרוקים במטבח יחד עם כל שאר הכלים המלוכלכים.

המטבח נראה חולה, כמו השדה שחלה מאד. את שניהם אתה משאיר נטושים.

שדה הטבק הוכה על ידי קמחן לבן, והיה צריך להחליט איך מטפלים בו. ההריסה של המתחם היתה קרובה והיה ברור שהוא הולך למות.  בעצם כשהוא הכי היה צריך שיטפלו בו סגרתי את האור והמים ונתתי לו לגסוס. היה צריך להחליט במה מתקדמים – בטבע או במוות.

למעשה כל הסרט, והתערוכה, הם הכנה למוות.

כל החיים הם הכנה למוות.

להמשך קריאה

כינורו של רוטשילד

דילוג לתוכן