חוץ ממני

בתערוכה "חוץ ממני" מקימות תכלת רם ונעמה ערד דירת מגורים בתוך הגלריה של ארטפורט. גבולותיה נזילים – פנים הגלריה וחוץ הבית מתערבבים זה בזה; זהותה מעורפלת – זוהי דירה ריקה מאדם ומלאת סימני חיים; הגדרתה מטושטשת – זוהי אפשרות של בית בתוך גלריה, בתוך בנין לבן וחדש בין מוסכים ישנים, בשכונה שמשנה את פניה מאזור עסקים לאזור מגורים, תוך כדי תקופת חיים בה אנשים מסתגרים בדלת אמותיהם.

בהתאם להנחיות העדכניות, הכניסה לתערוכה מותנת ברישום מראש, ומוגבלת ל-15 אנשים בכל עת. להרשמה: 


המילים home ו-house מתחברות בעברית למילה אחת – בית. בדרך אובדת ההבחנה בין home כמקום שנותן שקט ובטחון, כמושא לערגה וגעגוע, לבין house – החלל בו אמורה להתממש הפנטזיה הזו. פעמים רבות מתקשה השני לעמוד בכובד הציפיות של הראשון ולהיות הבית עליו חלמנו, מתקשה לגשר על הפער המובנה בין המקום בו אנחנו נמצאים למקום בו אנחנו רוצים להיות.

ב"חוץ ממני" מובילות אותנו תכלת רם ונעמה ערד בשבילי הבית ודרך עבודות מלאות הומור הן בוחנות את הפער בין ה House – הבית שמסמן גבולות של חוץ ופנים ומבדיל בינינו לבין שאר העולם, לבין ה Home המדומיין, מושא התשוקה הפנימית שלנו. בין המקום אליו חוזר אדם בסוף בכל יום, לבין המקום אליו לרוב הוא כלל לא מגיע.

תכלת (שמשתתפת בימים אלו בתוכנית הרזידנסי של ארטפורט) ונעמה (בוגרת התוכנית) עובדות מאז ינואר בבניין ויוצרות יחד את העבודות המוצגות בתערוכה. למעלה משנה הן נפגשו לעבודה משותפת בקומת החנייה של ארטפורט, מתחת לגלריה בה הן מציגות. מה שהתחיל כמפגש של יום בשבוע, צמח ליומיים, שלושה ויותר. ימים ארוכים שהוקדשו לעבודה משותפת של ערבוב תמיסות, יציקת חומרים, ניסור ותפירה. עבודה שהיא גם משותפת מאד וגם אינטנסיבית מאד – יד ימין של נעמה מוזגת חומרים שיד שמאל של תכלת מערבבת. האחת תופרת, השניה מחזיקה את הבד. סימביוזה מוחלטת בין שתי יוצרות שהן גם חברות טובות. הדיונים, הויכוחים, הבדיחות והפשרות הפכו לחלק מהעבודות, מתערבלים בתוך הבד, נטמעים בזוגיות אמנותית מוחלטת.

בשנה שחלפה מאז החלה העבודה הפיזית על התערוכה העולם התהפך. יותר ויותר אנשים מצאו את עצמם מסתגרים בבתים ושואלים את עצמם מה מגדיר אותם ואת המקום שלהם, מה יגרום להם להרגיש בבית. אחרי שנים ארוכות בהם נדמה היה שהיחסים בין הפנים לחוץ הלכו והטשטשו, באה השנה האחרונה ובנתה מחדש את הגבולות הברורים בין המרחב האישי המוגן למרחב הציבורי המסוכן. כשהמציאות בחוץ עולה על כל דמיון תכלת ונעמה בורחות למחוזות הדמיון, כשחוסר הידיעה משתלט על העולם שבחוץ הן נסמכות על האינטואיציות ומנסות לייצר לעצמן את המקום הבטוח שלהן. "חוץ ממני" מתרחשת הן במרחב שקורה מחוץ לגבולות הבית והן מחוץ לגבולות ה"אני" – מחוץ לתכלת ומחוץ לנעמה ובמרחב שבין שתיהן לבין המבקרים.

קראו עוד
בחזרה לתערוכות

טקסטים מתוך הקטלוג

ממני, מיכל הלפמן

שני פטישים עשויים מחימר שוכבים פרקדן, נחים אחרי דפיקה. בין אצבעותיו של פטיש אחד סיגריה מגולגלת ורגלו של הפטיש השני מושטת ככפה רכה של כלב. שני הפטישים סיימו לבנות את התערוכה וכעת הם מוטלים מותשים על ספסל פשוט המוצב בחלל. דפיקה אחת הומרה בדפיקה אחרת, הליבידו הותמר ליצירה. אי אפשר שלא לזהות את זוג הפטישים – ארוכים, דקים ונשיים כפורטרטים עצמיים של נעמה ערד תכלת ורם, שתי פסלות בעלות פרקטיקה עצמאית שהתכנסו בתערוכה זו לחלל אחד של יצירה משותפת 

a-part 

כל אחת מהן מגיעה בנפרד מתוך גוף עבודות עצמאי ומתוך אינטנסיביות של יצירה ותצוגה לאורך העשור האחרון. העבודות שלהן שונות למראית עין אך בנויות על עקרון פיסולי דומה של איסוף והרכבה. 

 נעמה ערד אוספת את חפציה על ידי רכישתם מחנויות הום סנטר. החפצים שמלקטת שם ערד הם על כן חפצים טרום שימוש, חפצים נקיים ממגע ומהיסטוריה. זרותם נובעת לא רק  משום היותם חדשים, אלא בעיקר על שום שנולדו כמוצרים לתרבות של צריכה נטולת עבר ונוסטלגיה ולפיכך עוצבו חפצים כפונקציות בעלות קווי מתאר זולים וגנריים. בעבודותיה הקודמות יצרה מהם ערד אובייקטים היברידיים אשר הטעינה בליבידו אלים ומנוכר. עבודתה הפיסולית יצרה גופים מקוטעים ואלימים, שצפים בסביבות מנוכרות שכאילו רונדרו בחלל וירטואלי. 

תכלת רם מלקטת חפצים מצידה השני של הסקאלה: את הפסלים שלה מרכיבים רהיטים וחפצים ביתיים שהושלכו לרחוב משתפקידם הסתיים. לרוב יהיו אלו חפצים שיוצרו בין שנות ה50 לשנות ה70 ועל כן הם מקדדים בתוכם סדר חברתי מובהק של מודרניזם מאוחר. החפצים שאוספת רם מוכתמים, מפורקים וגופם פצוע, אך הם נושאים בתוכם עדות לחיים ממשיים. מגע ידה החומל והפואטי של רם מייצר משאריות אלו מבני מחסה מאולתרים וארעיים אשר לצד תחושות עמוקות של געגוע אל שלם אבוד, תמיד יישאו עמם גם תחושה עמוקה של חירות.  

part of me 

 כל יוצר מכיר בדרכו את הרגעים בהם ההשראה חוברת אליו ומגלה לו את פניה. זהו רגע שמצוי בשורשה של כל פעולה אומנותית. על מנת שהחבירה האינטימית בין האמן לבין הנשגב תתכן במקרה של יצירה משותפת, חייב היה להתקיים בין רם לבין ערד חלל פנימי חופף של  איווי. 

בנקודת חפיפה זו ימקמו את הסטודיו המשותף להן, ואליו יביאו את החפצים שליקטו משני עברי הזמן: בתערוכה הזאת נפגשו איברי הטרום שימוש של ערד עם איברי הפוסט שימוש של רם והתלכדו לכדי הווה באמצעות פעולת יצירתן המשותפת. 

apar(a)t-os 

התערוכה ״חוץ ממני״ היא  מיצב המתווה ארכיטקטורה ממשית של דירה ולה מבואה וחניון. בו בזמן, בתוך החללים  פנימה, היא נחווית כתערוכה של פסלים אוטונומיים.  

זהו אפרטוס שמצליח להכיל סתירה מדיומלית: פיסול הנו פרקטיקה של ״ממני״  הפסל הוא גוף אוטונומי מוכל בעצמו פנימה, בעוד מיצב הנו פרקטיקה של ״חוץ״ – המיצב מכפיף את כל האובייקטים המוכלים בו לתוך מערך מובנה של יחסים. 

האסטרטגיה המדיומלית הכפולה מצליחה ליישב שתי נקודות מבט סותרות לכאורה, ובכך מתמצתת את השאלה סביבה נוצרה התערוכה:  היכולת להכיל את העצמי כאוטונומי ואת העצמי כיחסים, כמצב שאינו דואליסטי אלא שלם.  

part-ners 

בחלל המבואה תלוי ארון מפתחות מהסוג שניתן למצוא בכניסה למבני תעשיה. בארון מתלי מפתחות רבים אך במקומם נותרו רק מחזיקי מפתחות עשויים חלוקי כורכר שנאספו על שפת הים. זהו פורטרט קבוצתי שהתרוקן ממושאיו ונותר כארון תהילת עבר ליחסים עם חוץ אוקיאני, סוער, יפה ושחוק.  

בניגוד למכונת הרווקים הדושאמפית שנוצרה לפני כמאה, במציאות של ימינו  כוח המשיכה שמופעל על הרווקות אינו צו הנישואים וההולדה הבורגני אלא ציווי חברתי למימוש עצמי סוליפסי. עבור בני דורן של האמניות לא ההדחקה היא שמאיימת על המבנה הפסיכולוגי אלא דווקא מודעות עצמית עד זרה. כעבור מאה שנים של שיח פסיכולוגי אנו נכנסים אל יחסי החוץ-ממני, כמו גם אל התערוכה עצמה, מהדלת האחורית ושוב אין בידינו מפתחות.   

apart-ment 

המשך המסע בתערוכה מוביל את הצופה אל דירת רווקים. זוהי דירה נזירית עבור דיירת יחידה ובה מתלכדים לכדי אלמנטים פיסוליים חפציים הומסנטריים בני זמננו ביחד עם  חפצי רדימייד שנלקחו מעשורים קודמים. אפשר לראות בתמהיל הזה מיזוג בין השפה הפיסולית של ערד לזו של רם, אך ניתן גם לראות בו קולאז׳ בין דורי שבאמצעותו מביטות נעמה ותכלת על רווקותן שלהן מבעד לשכבת הזמן בה היו הוריהן שלהן רווקים. שאלת הזוגיות הופכת כאן לשאלה סוציולוגית ולשאלה פסיכולוגית. מה הייתי לפני שהורי נולדו? מה בחוויה הנוכחית שלי היום נטמן כזרע עוד לפני שהורי שלי היו הורים? 

זוג ריסים מלאכותיים צף בגיגית פלסטיק מלאה במים המשוקעת בתוך המיטה. זוהי לא מיטת יחיד ולא מיטה זוגית אם כי מיטה וחצי, המיטה שהומצאה לשלב הביניים שבין בגרות לזוגיות. זוג הריסים המלאכותיים הנדמים כעיניים עצומות, נודד בשנתו בתוך הגיגית הנדמית לראש חולם אך גם לבטן מעוברת. החלום והעובר, שניהם מקומות פנימיים, שבהם מתמזגים העבר והעתיד, הפוטנציאל והמימוש, הכמיהות והפחדים. 

איך מתמקמים על תווך שנדמה מלא באיסורים כשמצידו האחד חרדת הבורגנות ומצידו השני חרדת הסוליפסיזם?  

parking / parting 

זוג רכבים חונים בחניון שמחוץ לדירה. הראשון  מלבני, רחב כתפיים וגבוה, והשני דמוי ריקשה דקת מותניים. השניים בנויים מפרופילים דקים של עץ שמתווים את קווי מתארם השברירי. הרכב הגברי מביניהם מונח על גבי ארבעה גלילי נייר טואלט ואילו הריקשה מונחת פאסיבית על הרצפה. את שעון המחוונים הנותן לרכב אינדיקציה למהירות ולזמן מחליף שעון מעורר ביתי שספרותיו התבלבלו. את מראת הצד המשמשת לאוריינטציה ולהשתלבות בתנועה הכללית מחליפה מראת טואלט אישית עגולה. התנועה שלנו בעולם לא נמדדת רק באמצעות הצורות שהיא מולידה, אלא בעיקר באמצעות מהירויות והאטות, שחרוריםוהגבלים. אלו הם הביטויים ל יחסנו עם עצמנו ועם החוץ. מה אם לא אלו גורם להלמות פטישי הלב להאיץ? למחוגי הזמן להתבלבל? הכורכר שנשבר ונשחק, הארנבת שקופאת באור פנסי המכונית. 

מנקודה זו תמשיך כל אחת מהן את מסעה בנפרד ברכב שבנתה עבור עצמה. הרכבים דוגמים לתוך השפה הפורמלית שלהם את כל הסימפטומים הפיסוליים הנפשיים וחברתיים שמאפיינים את התערוכה  ו״נוסעים״ אותם עמם הלאה. התלות הכרוכה ביחסי חוץ-ממני היא השער שבו באים הפוגענות, הניצול והאלימות אך דרכו יבואו גם האהבה, החמלה והקרבה.*  

התערוכה "חוץ ממני" מודעת לפוטנציאל הכפול הגלום בפגיעות, אך מבינה אותו גם כמרחב בלתי נמנע לכינון יחסיםהמסע אל החוץ לא מופיע כאן כהצעה לגאולה אלא כהזמנה להכנס בשעריה של הפגיעות ולהתבונן בה כמרחב טרנספורמטיבי.  

מחוץ למרחב או מתוכו, תכלת רם ונעמה ערד הן בראש וראשונה פסלות, וככאלו הן בונות עולם וממשות וככאלו הן בונות עולם וממשות.  

ועל כן – עוד סיגריה וללטף את הכלבה אלסקה, להתרומם מהספסל ולהמשיך הלאה אל התערוכה הבאה. 

 

* על פי ד"ר מירי רוזמרין 

קראו עוד

קטלוג התערוכה