הסטודיו של נחום ענבר, לא רחוק מנמל יפו, ברחוב שבמשך שנים היה לו רק מספר ולא שם, הוא הצצה לאטלייה ממקום וזמן אחר. פסלי אבן גדולים וכבדים, עמדות לתלמידים שבאים ללמוד מהמאסטר. דפיקות הפטיש והאזמל נשמעות לצועדים ברחוב, ולא פעם נכנסו אנשים רק כדי לגלות מי זה האמן שעובד כאן.

אתה עובד בשיטת פיסול שנקראת "פיסול ישיר", מה המשמעות של זה?

טכניקת הפיסול הישיר שאני עובד לפיה התחילה בתחילת המאה העשרים. במסגרת חיפושי דרכים חדשות ודרכי הבעה חדשות היה גם ניסיון לעבוד לא על פי מודל מוכתב מראש, כמו מודל מגבס או העתקה על ידי מכשירים לתוך האבן, אלא לעבוד ישירות עם החומר. לעבוד עם האבן, להתפתח איתה, להתחשב בקושי שלה, בממדים שלה, בגוונים שלה. לזרום עם האבן.

כשאתה עובד בצורה הזו אתה ניגש לאבן בצורה אחרת, פחות אלימה. לא מחפש מיד את הקומפוזיציות שאתה רוצה לייצר, אלא מגיע אליהן. דרך העבודה הידנית, ללא קיצורי דרך מכניים, מאפשרת לי זמן הבשלה עם גוש החומר. כפסל חשוב לי מאד הצד הצורני שממנו אני מתחיל, ובדרך כלל בשלב מסוים עולה ומופיע גם התוכן, והשאיפה היא לאחד בין העולמות.

זו עבודה קשה פיזית, לא?

כן, אבל זה גם מאוד תלוי בקצב החיים. אם אתה מלחיץ את עצמך בזמן וברדיפה אחרי תשלומים חומריים זה מתחיל להיות קשה, אני סיגלתי לעצמי קצב יותר טבעי של עבודה. את הפרנסה השארתי להוראה. העבודה הידנית תמיד משכה אותי. החריש באבן דומה לעבודה בחקלאות. קתרזיס של עבודה קשה, ותוצאה מאד יצירתית ומספקת. ההנאה הפיזית מהחריש באבן דומה להנאת החורש שפותח תלמים באדמה בתולה.

לסדרת הפסלים שמוצגת בארטפורט קוראים "הפסל ופסלו", מעין התבוננות תוך אמנותית.

זו סדרת פסלים מעשר השנים האחרונות בערך, שיש בה מעין פורטרט שלי כפסל שמפסל והקשר אל הפסל עצמו. בהתחלה הפסל הראשון נוגע בפסל, מסתכל עליו קצת מאחור בהטיית ראש. אחר כך הוא מעורב איתו, מחבק אותו, עד שהוא מגיע גם כמחשבה מופשטת שנמצאת בראש של הפסל. כשאתה מפסל אתה גם מפסל רעיון אבל חלק ממה שאתה אומר זה גם מה שאתה עושה. הפסל גם מתאר את מי שאתה.  אני מתאר את עצמי דרך הרעיון הפיסולי.

אתה ידוע מאוד כמורה לפיסול, אבל הפסלים שלך הוצגו פחות משהייתי מצפה.

לא הצגתי תערוכות גדולות מדי בשנים האחרונות. הצגתי שתי תערוכות נרחבות שלי בארץ בשנות השבעים, ואחת נוספת ב 2013. תקופה מסוימת גרתי ועבדתי במילנו ושם הצגתי יותר. אבל לא טיפחתי את זה. גם כי התמקדתי בחיים ובעבודה, וגם כי עולם האמנות הלך לכיוונים אחרים לגמרי, שפחות היו קשורים לעבודות שלי, ועבודה במדיה הזו נעשתה באופן מסוים ממודרת מהמיין סטרים של עולם האמנות.

אל העבודות שלך דוקא קל להתחבר מהר

יש נתק גדול בין הקהל הגדול לקולות המובילים בעולם האמנות בכל העולם, גם בישראל וגם באירופה ובארצות הברית. הבעיה שישראל היא מקום קטן ואין אפשרויות אחרות. בעוד שבארצות הברית ובאירופה יש נישות לכל דבר, יש המון פעילות של גלריות בכל מיני מישורים. גם לאמנים שהם לא במיין סטרים של מה שמתרחש באותו הרגע יש מקום. אלו מקומות יותר גדולים עם יותר אפשרויות.

אי אפשר לפספס את הסטודיו של סופי יונגרייז במושבה האמריקאית בתל אביב. החצר עמוסה בפסלי אבן ענקיים, רכים ועגלגלים. ספק דמויות ספק צורות שוכבות על הרצפה, ממלאות את הבית היפה והמשוחזר בקפידה באמנות מקצה אל קצה. סופי, שכל חייה ציירה, מתמקדת בעשרים השנה האחרונות בפיסול כמעט באופן בלעדי.

המעבר מעשרות שנות ציור לפיסול מרגיש כמו מעבר גדול ומשמעותי.

התחלתי לשים לב שכל מה שאני מציירת מקבל שלושה ממדים. אני מאד קשובה למה שמתרחש בנפשי פנימה והבנתי שאני צריכה לעבור לפיסול. זה מאד הגיוני סך הכל; התעסקתי הרבה בשימור. חומרים זה העניין שלי. לקח זמן עד שלמדתי את הכלים, ואז פיתחתי אובססיה לפיסול באבן, עבודה של שעות על גבי שעות. בהתחלה זה היה מאד קשה פיזית. אבל הדחף היה גדול וחזק מהכל. לנקות את הבית אין לי כוח. לגשת לגלריות ולמכור את עצמי אין לי כוח, אבל לפסל – זה סיפור אחר.

את מרגישה שאת עושה פיסול נשי? יש דבר כזה?

אם יש נשים פסלות אז יש גם פיסול נשי. אחד הדברים שעסקתי בהם עם עצמי כשהתחלתי לפסל היה האיזון בין האנימה והאנימוס – הגברי והנשי. חזרתי מקנדה אחרי שלא הייתי כאן יותר מחמש עשרה שנה, והאגרסיביות מסביב נורא הפריעה לי. היה לי חשוב להבין את זה לעומק, מה קורה פה. הבנתי שהעיקרון הגברי והעיקרון הנשי לא באיזון. הנשי – ללכת עם הרגש שלך והאינטואיציה שלך, והגברי – ללכת דוך, ישר, להשיג את המטרה.

חשים בהבדל בכלים ובעבודת הפיסול – בין בשימוש בכלים יותר גדולים, ואולי מסוכנים שחותכים באבן, ובין אם זה באופן הפעולה עצמו. אני עובדת בדרך שהיא מעין ליטוף. אני מסירה שכבה אחרי שכבה, אני אף פעם לא חותכת ישר לתוך האבן. בסוף זה מה שעובד. עבדתי על פסל מאבן גרניט פורטוגזית, ולא רחוק ממני בסדנה בקיבוץ חולדה, עבד על אותה אבן גבר ענק. הוא ניסה ללכת ישר ולהגיע לצורה שלו, ולא הצליח. נשברו לו כמה סכינים כי האבן הייתה יותר חזקה ממנו והוא מעולם לא גמר את הפסל. ואני בשיטה שלי, עם כלים יותר קטנים שכבה אחרי שכבה, הצלחתי.

את מגיעה מראש עם ידיעה איך הפסל הולך להיראות?

לא, אני מחפשת אבן שיש בה צורה שמדברת אלי ואני יוצאת מתוך האבן עם הצורה הזו. בגלל זה העבודות הן בעצם גם ביוגרפיה. דרך העבודות אני מבינה היטב איפה אני נמצאת, באיזה מקום נפשי. מה שלוחץ לי בפנים, אני רואה אותו גם באבן. בעצם – כולנו עושים את זה. אני בוחרת או נמשכת לדברים שאיך שהוא משקפים אותי. אני שואלת את עצמי מה באמת חשוב לי, ואחרי חפירות ארוכות ורגעים לא פשוטים אני מגיעה. מה שחשוב לי זו היכולת לבטא באבן משהו שנמצא בתוכי והוא לא ברור אפילו לי.

הצורך הזה הוא תחושת מועקה. תהליך השחרור ממנה עבורי הוא בעבודות. אם אני אנסה להתאים את עצמי למה שעולם האמנות עכשיו רוצה זה יהיה מאד מתסכל, אני לא אגיע לסיפור שלי עם עצמי. אבל אני כן מצליחה להגיע לשם עם עצמי, בעבודה על הפסלים. גם העבודה הפיזית, גם האבן. אורי אליעז אמר לי  פעם שהמאבק שלי באבן הוא כמו ההישרדות שלי בחיים. ובזה אני מצליחה.

הסטודיו של אורי אליעז מתפרש על שתי קומות ברחוב אילת. רעש הרחוב ועשן התנועה נשאר מאחור כשנכנסים פנימה, אל תוך ממלכה קסומה של יצירת אין קץ – מאות אקריליק על קנבס ועץ, ציורי גיר על פלסטיק שחור, פסלי ברזל, פסלי חימר קטנים ומרגשים ומאות דחלילי עץ. בגיל 88 הוא אמנם כבר מתקשה לעלות במדרגות לקומה השניה, אבל יודע בדיוק היכן נמצא כל דבר בסטודיו העמוס צבעים, גירים ודבקים.

אנחנו מציגים 64 מתוך מאות דחלילי העץ שיש בסטודיו.

הדחלילים האלו הם לקט של חפצים – שברי רהיטים, כלי בית, ידיות, נגרות בניין, מתכות, חוטים ופלסטיק. הם עוצבו בעבר הלא רחוק על ידי בעלי מלאכה שונים והיו בעלי חיתוכי קווים מדויקים, חרוטים, מלוטשים וצבועים, והושלכו לאחר שימוש לצידי הדרכים, או אל תל הפסולת שכבש את הים דרומית לנמלה של יפו. שם איבדו בשמש, בגשם, בגלי הים ובחול את יפי תוארם הראשוני. בחלקם נשתמרו צורות קווי היסוד הראשונים, חלקם שברים, פצועים, מחוררים, מסוקסים, מעוכלים ובלויים, עם גווני עצים טבעיים, חלודה וכתמים – חומרים עתירי אנרגיות. מצאתי בהם ערכיות ועושר מרובה – חומרי גלם לעשייה שיש בה רצינות ושעשוע. תהליך בריאתן של חידות ופתרונן, תוצאה שהביאה ליצירתו של מבנה ומבנים. להקות פסלים, שאני מכנה אותם  בדרך ההשאלה "דחלילים-אלילים".

הסטודיו והבית גדושים באמנות, עבודות, ספרים.

מאז ילדותי המוקדמת הייתי מלקט, ממיין את אוספיי אשר היו מכל הפזור והנמצא על הקרקע כמוצא  אוצרות שלל. הנטייה הזאת הביאה אותי לאסוף אבנים, חרסים, מטבעות, נשלי נחש, קוצים, נוצות ציפור וכל דבר.  הגעתי לפתחן הלא מלומד של ארכיאולוגיה, גאולוגיה, בוטניקה. עם הנטייה הזאת לעת מאוחרת אספתי את החפצים שאין חפץ בהם, אשר הושלכו כפסולת מהבתים אל החוצות, ומהם נולדו הדחלילים.