ידי זהב

פרויקט משותף ראשון להילה טוני נבוק ודוד עדיקא

התערוכה "ידי זהב" היא תוצאה של שנת עבודה משותפת בין דוד עדיקא והילה טוני נבוק בארטפורט, שבסופה רעיונות אודות אסתטיקה, חלל, עיצוב וקיטש, התגבשו יחד לשיתוף פעולה שבו כל אחד מהצדדים תומך בשני, משבש את פעולתו ומפתיע אותו.

מתוך שיחה בין ורדית גרוס, הילה טוני נבוק ודוד עדיקא:

דוד: במבט חטוף, העבודות של טוני ושלי לא נראות קשורות כל כך זו לזו. במהלך השהות בארטפורט גילינו שאנחנו מתעניינים בדברים דומים – שנינו משוטטים הרבה לקראת תערוכות, לשנינו תשוקה גדולה לאדריכלות, עיצוב, אמנות והיחסים ביניהם. אם אצלי זה לרוב חיפוש בשדות הקיטש, בחלונות ראווה, במה שמצוי על מדפים, אני חושב שטוני נמשכת יותר לריהוט פנים, כלי בית, מחשבה על האסתטיקה של הבית הישראלי בפריפריה. הרבה מאד מהפעולה האמנותית של שנינו זו ההתמרה – העבודה עם מה שנתפס כבנאלי, כפרברי, והקישוט שלו בנוצות.

טוני: מבחינתי, העיסוק ביום יום קשור תמיד למופשט. אני מנסה למצוא עקבות ושיירים של אסתטיקה מופשטת, "גבוהה", בסביבה היומיומית.

דוד: כשהבנו שאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד, חיפשנו מקום מסוים שמעניין את שנינו ושיפעיל אותנו, וכך עלתה המחשבה על יפן בכלל, וטוקיו בפרט. היא עניינה אותנו כעיר ששורר בה כאוס גדול, אך בתוכו הדברים מתנהלים מתוך סדר מופתי וניקיון. אסתטיקה מאד מדויקת ומינימליסטית, לצד רעש ויזואלי ועודפות. הדרך הזו שאתה עושה פיזית ביפן – ממקדש האלקטרוניקה למקדש הזן – הוא סוג המסע ששנינו מנסים להשיג בעבודות שלנו, להשתמש ב"זול" כחומר גלם ומקפצה לחוויה אסתטית ורוחנית עשירה.

ורדית: את שני הצבעים ששולטים בתערוכה, אדום וכחול, בחרתם בהשפעת קרב איקבנה שנכחתם בו כצופים: קרב בו מתחרים שני רבי אמן בשזירת פרחים מול קהל, כשהקהל בוחר אם להצביע להצבת הפרחים של המועמד באדום או לזו של המועמד בכחול. בתערוכה בארטפורט השארתם בעצם רק את המסגרת, ללא הפרחים – את הצבעים, ואת רגע הבחירה.

דוד: אני חושב שעבור שנינו הצפייה בקרב הייתה רגע עוצמתי מאוד – לצפות בניסיון אמנותי של שנים (של שני אמני הפרחים) מרוכז לתוך משך זמן קצרצר, חמש דקות. זה הזכיר לנו קצת את הפרקטיקות שלנו – צילום, פיסול ורישום. גם בהם מתקיים הרגע הקריטי, הרגע שבו אתה פשוט מניח את הדברים ו"זה זה".

טוני: עבורי, לדוגמא, הרישום הוא אף פעם לא סקיצה – זה רגע שחייב להיות מדויק, פעולה שאני מתחילה בה, לא מוחקת ולא חוזרת אחורה. פעולה חד פעמית, שיש לה משך ומתרחשת ברצף.

דוד: הבחירה בקרב האיקבנה היא גם של המתמודדים, וגם של הקהל המצביע. גם בתערוכה, החלל דורש ממך בחירה – ימינה או שמאלה.

טוני: חשבנו על חלל הגלריה כחלל בתוך חלל– ועל האפשרות של ״חלל ביניים״, חלל מעבר, שמתווך את החוץ עם הפנים – שמערבב כניסה ביציאה.

דוד: הקירות הזמניים (של חללי הביניים) מתפקדים כרקע, כאובייקט וכחוצץ. רצינו לשמור על העיקרון היפני לפיו הרקע והאובייקט שווים בהיררכיה.

ורדית: הקירות הזמניים בתערוכה באמת הופכים להיות חלק מהתערוכה, אבל הם גם מסתירים את האובייקטים האחרים שיש בה. 

טוני: עבורי אחת החוויות הכי חזקות ביפן הייתה האסתטיקה של המיסוך – כמעט בכל מקום משהו מוצב כדי לרכך את הכניסה, לחסום את הראיה, לחסום את הדימוי השלם. במסעדה, למשל, יש וילון  מטקסטיל או נייר שמסתיר את אלו שאוכלים בפנים. במזללת רחוב, מרקיזה שתכסה את פניהם של הסועדים בעמידה. וכמובן שבמקדשי הזן, בהם הסלעים מסתירים זה את זה, כך שבכל נקודה הגן נראה שונה. ענין אותי לנסות ליישם בחלל את ההשהיה של החשיפה, את נטרול המציצנות.

דוד: אני דווקא לא חשבתי על זה כמיסוך, אלא כתיווך להצצה, קריאה להצצה.

טוני: זה אותו דבר – המיסוך מנטרל את ההצצה אבל גם מעורר אותה.

ורדית: למרות שלכאורה יש חלוקה בין שני צידי הגלריה, כשכל אחד מכם שם עבודה שלו בין העבודות של האחר, מעין מתנה.

טוני: אני לא חושבת על חצי הגלריה כ"שלי”. זה חלל שלם שחשבנו עליו יחד.

דוד: ההתערבות אחד אצל השני הייתה חשובה גם עבור ההתכה, וגם כדי לשמור על תחושה של חוסר ודאות והפתעה.

טוני: כל אחד מאיתנו גילה באמצעות ההתערבות הזו משהו שהשני חושב עליו. בעצם זו גם מתנה וגם הפרעה.

דוד: מצחיק, אני רואה בזה מתנה ואת רואה בזה הפרעה.

מה שמאד בולט בעשיה של טוני, בשונה ממני, זה שהיא רואה את ההפרעות. אם אני מחפש את המקום ה״מתוח״ ו״המהודק״, אני חושב שטוני מחפשת את השיבוש ואת הפרימה.

בתערוכה קצת אימצתי את דרך החשיבה שלה. לדוגמא, בתצלום של חדר האירועים רואים רגל שנכנסה לפריים. בהתחלה, מתוך אינסטינקט, חתכתי אותה החוצה. בסוף החלטתי להשאיר אותה – לעבוד עם ״השיבוש״ ועם ״הפרימה״.

טוני: זה לא מקרה שאתה קורא לזה מתנה. אני חושבת שבכל העשייה שלך יש נדיבות ומבט שמיטיב עם האובייקט המצולם, מנכס ומחבק אותו בו זמנית. קודם אמרת שבעבודות שלנו, שנינו מנסים לחלץ יופי ומורכבות מתוך בנאליות או דלות, אני חושבת שבעבודות שלך יש הרבה פעמים דווקא נסיון אחר, שבעיני דורש תעוזה גדולה – לעסוק ביופי של דבר שכבר ״נחשב״ ליפה.

קראו עוד
  • אמנים

    הילה טוני נבוק | דוד עדיקא

  • אוצרת

    ורדית גרוס

  • כתובת

    דרך בן צבי 55, תל אביב

  • תאריכים

    10.12.2016 – 31.12.2016

  • תאריך פתיחה

    10.12.2016

  • שעות פעילות

    ראשון עד רביעי בתיאום מראש
    חמישי: 12:00-20:00
    שישי ושבת: 10:00-16:00

  • מהעיתונות

    פורטפוליו: ידי זהב של הילה טוני נבוק ודוד עדיקא

בחזרה לתערוכות