"כשאנחנו לומדים לראות כיצד דימויים מתפקדים, אנחנו יכולים ללכת מעבר למה שרוב הדימויים מציגים בפנינו, מעבר למה שרוב הדימויים רוצים שנראה. וכאשר זה קורה, אנחנו כבר לא רואים את הדימוי, אלא את הדימוי הנגדי." 

קווין בי. לי – הרון פרוקי: הדימוי הנגדי

ההצבה האינטימית של "הדימוי הנגדי" מפגישה בין שני דורות של יוצרים. הראשון הוא הרון פארוקי (1944 – 2014), קולנוען, אמן, מסאי ואחת הדמויות המשפיעות ביותר על צמיחת הסוגה האמנותית של "חיבורי ווידיאו" (video essays)  ושל עבודות וידאוגרפיות. השני הוא קווין בי. לי (1975), אחד היוצרים הבולטים בעולם בז'אנר זה, חוקר מדיה ומבקר. לפני שנים אחדות הוזמן לי ליצור גוף עבודות חדש המגיב לעבודותיו של פרוקי. "הרון פרוקי: הדימוי הנגדי", הוא אחד התוצרים של פרויקט זה: ניסיון לפרק ולהרכיב מחדש את הדקדוק שאפיין את סרטיו של האמן, סרטים שבעצמם עוסקים בפירוק ובהרכבה מחדש של השפה החזותית – סרטים, פרסומות, משחקי מחשב – המאפיינת את המודרניות החל מהמצאת הקולנוע. 

אל מול המחווה האמנותית-מחקרית הזו, מוצגת אחת מעבודותיו הידועות ביותר של פרוקי, עבודה שגם סימלה את המעבר שלו מעולם הקולנוע לעולם האמנות. ב"עובדים עוזבים את המפעל" (1995) חוזר האמן אל הסיקוונס המצולם הראשון שהוצג אי פעם לפני קהל – 45 שניות בהן נראים הפועלים והפועלות במפעל לאמצעי צילום של האחים לומייר בעיר ליון, צרפת, עוזבים את מקום העבודה שלהם (1895). את התיעוד המבויים מציב פרוקי בבסיסו של קולאז' המורכב מסצנות מתוך סרטים עלילתיים ודוקומנטריים בהם נראים עובדים יוצאים מבית החרושת התעשייתי. הדימוי הנגדי—"דימוי של המציאות שחושף דימוי אחר של המציאות כפיקציה"—משמש כאן את פרוקי בכדי לפרק את הקלישאה החזותית של עובדים עוזבים את המפעל ולהפוך אותה כנקודת מוצא לדיון על מערכת היחסים בין קולנוע ועבודה, דיכוי ושחרור.