פני מזרח מאדימין

תערוכת יחיד של הינדה וייס

בתערוכת היחיד שלה בגלרית ארטפורט הינדה וייס מתבוננת על הדרך בה מושגים כמו זמן ומרחב קיבלו משמעות אחרת בשנתיים האחרונות. חומרי וידיאו תיעודיים שנאספו בשיטוטים ברחובות ניו יורק במקומות שונים ובזמנים שונים מתחברים יחד בוידיאו קולאז' לזמן מרובד, שמאפשר התבוננות חדשה על רגע הביניים בו אנחנו נמצאים.

מגיפת הקורונה תפסה את העולם נבוך ובלתי מוכן. את הינדה וייס היא תפסה בניו יורק ברגע של מעבר בין דירות. ללא מקום קבוע לגור בו ובימים בהם תוכניות מתבטלות בזו אחר זו, היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות שכל מי שיכל ברח מהם, מצלמת את המרחב הציבורי שהשתנה אל מול עיניה. בין טרטור ההליקופטרים לסירנות האמבולנסים, בין מחיאות הכפיים לצוותי הרפואה לקריאות מחאת תנועת Black Lives Matter נגד המשטרה, הינדה וייס מתעדת את הרגע שבו אירוע עדיין לא הסתיים אך הדימוי שלו כבר התחיל להבנות.

דרך עבודת עריכה מדוקדקת מציגה וייס וידיאו קולאז' שמחבר בין הזמנים השונים. בין רגעי היאוש לרגעי ההפוגה, בין הפארקים וההתארגנויות הספונטניות, להגבלת התנועה והסגרים. הדימוי התיעודי הוא חומר הגלם שלה, ומתוכו היא גוזרת וצובעת, בונה סצנות חדשות ומייצרת מציאות אחרת, מקבילה ואפשרית. בעוד שהשימוש הנפוץ בטכנולוגיות עריכה מתקדמות הוא לזיוף המציאות והצגתה כשונה מזו שהיתה, הוידיאו קולאז'ים של וייס דוקא מקרבים אותנו אל המציאות כפי שהיא נחווית. וייס מציעה בתערוכה התבוננות מורכבת בזמן וברגעי מעבר. זמן מרובד, שמאפשר התבוננות קדימה ואחורה, בשכבות של מציאות שמתקיימות בזמנים שונים ובמקומות שונים במקביל, ומתגבשות יחד לתמונה אחת.

"פני מזרח מאדימין", הזמן בו השמיים במזרח מאדימים כתוצאה משקיעת השמש במערב, הוא הסימן הניתן בגמרא לשאלה מתי מסתיים יום אחד ומתחיל זה שאחריו. שאלת תחילתו וסופו של היום, שהיא בעלת חשיבות סביב כניסת ויציאת השבת, קיבלה משמעות אחרת בשנתיים האחרונות, שנתיים בהן נראה כאילו האלסטיות של הזמן השתנתה – הדקות והשעות איבדו את משמעותם המוכרת והימים הפכו כולם לבין ערביים אחד ארוך. שנתיים אחרי, ואנחנו לא יודעים איך ייראה סופו של המשבר. עוד לא עברנו מספיק כדי להבין איך השפיעו עלינו המגיפה, הסגרים והבידודים. אבל העין שלנו כבר החלה את תהליך עיבוד הנתונים. היא מתחילה לבנות לעצמה פרספקטיבה, לזהות את הגוונים השונים של רגע הביניים, לנסות להכריע האם אנחנו עדיין מצויים בשקיעתו של היום הקודם או שאולי זהו כבר תחילתו של יום חדש.

קראו עוד
בחזרה לתערוכות

לקסיקון

פני מזרח מאדימין
ביטוי הלקוח מתוך הדיון בגמרא בנוגע לשאלה מתי מתחיל ומסתיים היום, וחשיבותו סביב שאלת כניסת ויציאת שבתות וחגים. לפי הלכה זו כל עוד השמיים מאדימים במזרח, כתוצאה משקיעת השמש במערב, מדובר עדיין על אותו היום. פרק הזמן שבין סוף היום לתחילת הלילה נקרא "בין השמשות", וכיוון שיש ספק עקרוני האם הוא נחשב לחלק מהיום שלפניו או מהלילה שאחריו, הוא נידון לחומרה ומתייחסים אליו גם כיום וגם כלילה.

הסמקה
פעולה פיזית לא רצונית החושפת לעולם את מה שאנחנו מרגישים. מקורה בהתרחבות כלי דם בפנים המובילה לצבע אדמומי בפנים. מדובר בפעולה רפלקסיבית של הגוף, לרוב תגובה למצבי דחק, ומזוהה לרוב עם תחושות של כעס, חרדה, בושה או מבוכה, אם כי היא מזוהה גם עם רגשות רומנטיים, דוגמת התאהבות. האדמומיות ניכרת בעיקר על בעלי עור בהיר ונפוצה גנטית אצל יוצאי מזרח אירופה.

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אחד מהשירים הבולטים ביותר בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד, מאת רבי יהודה הלוי. השיר משקף לא רק את הגעגועים העזים לארץ ישראל, אלא גם את התהליך הרוחני הממושך בסופו מוכן המשורר לעזוב את כל טוב ספרד אשר במערב אירופה כדי לראות את בית המקדש החרב במזרח התיכון. השיר הפך לסמל לגעגוע וכמיהה לארץ רחוקה, למקום בו היית רוצה להיות.

מזרקת בת'סדה Bethesda
בלב סנטרל פארק עומדת אחת המזרקות הגדולות ביותר בניו יורק, ובמרכזה מלאך שמתנשא לגובה של כשמונה מטרים. פסל הברונזה הניאו-קלאסי היה הפסל היחיד שהוזמן במיוחד עבור הפארק, מציג את מלאך המים שמתחתיו ארבעה כרובים המסמלים בריאות, טוהרה, איפוק ושלום. הפסל, שעוצב על ידי הפסלת אמה סטבינס הוצב ב 1873 והפך לנקודת ציון מרכזית. ברחבה תחתיו מצטופפים דרך קבע גיטריסטים, סקייטרים ונאהבים. המלאך מחזיק בידו האחת פרח, ואילו ידו השני פרושה – מברכת את המים, או אולי מחכה שנושיט אליה יד בחזרה.

מלאכים בשמי אמריקה
מחזה מצליח משנת 1987, שנכתב על ידי טוני קושנר שעוסק בהשפעת האיידס על החברה האמריקאית. המחזה, בן שבע שעות, עובד להצגה בת שני חלקים, וכן לסרט ולסדרת טלוויזיה. בסופו של המחזה מתכנסים הגיבורים תחת מזרקת בת'סדה בסנטרל פארק, וגיבור המחזה הגוסס מאיידס, מספר שהם הגיעו למקום היפה ביותר בעולם. האח שמלווה אותו מספר על אגדת המקום לפיה אם מישהו סובל, בגופו או בנפשו, עליו לצעוד דרך מזרקת בת'סדה, והוא יבריא ויתנקה מכאב. המזרקה, הם מבטיחים, עוד תשוב לפעול, וכל תושבי העיר החולים עוד ישובו וייטהרו בה.
לא מעט משברים ידעה ניו יורק בשנים האחרונות, אבל אי הודאות שהביאה איתה הקורונה הזכירה לרבים מותיקי העיר שתי תקופות אחרות – את התקופה שאחרי 9/11 ואת שיאו של משבר האיידס. מתקפות מבפנים ומתקפות מבחוץ, אבל בעיקר רגע של טלטלה שפוגעת בכולם, ושאת ההשלכות שלה – הקרובות והרחוקות – קשה אפילו לדמיין.

7PM
כאות הוקרה לפעילות הצוותים הרפואיים במהלך משבר הקורונה, ובעקבות הסגרים אשר השאירו אנשים בבתיהם, החלו ברחבי העולם לצאת במחווה של מחיאות כפיים לצוותי הרפואה בשעה קבועה מדי יום. מה שהחל בסגרים הראשונים באיטליה בתיפוף על סירים ושירה של אריות מאופרות, התפרש למקומות נוספים בעולם בעקבות הוירוס, הגיע גם לישראל, והפך לריטואל קבוע בניו יורק על בנייניה ורחובותיה הצפופים ודייריה המרובים. בכל יום בשעה 7 בערב יצאו רבים לחלונות ומחאו כפיים. בימים בהם אנשים כמעט ולא יצאו מבתיהם הפכה השבע שבע בערב לשעת התכנסות שיצרה תחושה של קהילה ושייכות.

8:46
8:46 הוא סמל לאלימות משטרתית, בהקשר הרצח של ג׳ורג׳ פלויד. ב 25 במאי, 2020 ג׳ורג׳ פלויד נעצר ונאזק על ידי שוטרים במיניאפוליס. אחד השוטרים, דרק שובין, לחץ את ברכו על צווארו של פלויד במשך דקות ארוכות כולל בזמן שהיה חסר הכרה, והוביל אל מותו. האירוע שצולם על ידי עוברים ושבים, וכלל את פלויד העצור זועק בחוסר אונים ״אני לא יכול לנשום״ הוביל לגל מחאה אדיר של ת ברחבי ארצות הברית בהובלתה של תנועה Black Lives Matter. במרכזן של רבות מההפגנות ישב הקהל זה לצד זה למשך 8:46 דקות והרים את ידיו.
צילומים משטרתיים שהתפרסמו חודשים מאוחר יותר העידו שמשך הזמן המדובר היה בעצם 9 דקות ו 29 שניות. אבל לזמן בשנת 2020 היו חוקים אחרים.

מקדשו של דנדור, מוזיאון המטרופוליטן The Temple of Dendur, Metropolitan Museum of Art
בשנת 1967 קיבל נשיא ארצות הברית לינדון ג׳ונסון מתנה ממצרים – מקדש מצרי עתיק, מהמאה הראשונה לפני הספירה. המקדש הוסר ממיקומו המקורי במצרים כחלק מפעולה רחבה של יונסקו להצלת אתרי מורשת שהיה חשש שייטבעו בעקבות הקמת סכר אסואן. המקדש הוצב במוזיאון המטרופוליטן בשנות השבעים, באגף שהוקם במיוחד עבורו, וכולל חלון זכוכית אלכסוני ענק הבנוי כך שקרני השמש יפוזרו דרכו בדרך שתדמה את התאורה הקיימת באזור ממנו הגיע. השאלה מי רשאי להעניק מתנות בשם בני עמו, שעלתה לגבי לא מעט פריטים ארכיאולוגיים שהגיעו למערב, לא הכתימה את מקדש דנדור.

קינג קונג
מפלצת דמיונית המזכירה גורילת ענק שהופיעה בקומיקס ובסרטים מרובים בארצות הברית במהלך המאה העשרים. אחד האימג'ים המזוהים ביותר עם קינג קונג הינו מסרט משנת 1933 בו הוא מטפס על האמפייר סטייט בילדינג, מבנייניה האייקונים של ניו יורק, בנסיונותיו לעקור את גורדי השחקים ולהשמיד את העיר. בשנים האחרונות מואשמת דמותו של קינג קונג בגזענות ושנאת זרים, ובחיזוק הפחד מהגזע השחור בקרב אנשים לבנים. סמיכות הזמנים בין יציאת הסרט למשבר הכלכלי הגדול שתקף את ארצות הברית ב 1929 והוביל להגירה של עובדים רבים ממדינות הדרום לערים הגדולות, רק חיזק את הפחד מפני אלו שמגיעים מחוץ למעגל המוכר. תקופות משבר, מאז ועד היום, היו תמיד רגע של חשש מהאחר.

פנצ'ו ולפטי
שירו המצליח ביותר של זמר הקאנטרי טאונס ואן זנדט הוקלט בשנת 1972 והגיע לראש טבלת ההשמעות ב 1983, בחידושם של וילי נלסון ומרל הגרד. הבלדה מספרת את סיפורו של לפטי, נער חסר מנוחה שעוזב את אימו בחיפוש אחר מזלו. הוא פוגש את פנצ'ו, שודד מקסיקני פרוע שמוצא את מותו במדבריות של מקסיקו לאחר שלפטי בוגד בו. הבלדה עוקבת אחר לפטי שמזדקן לבדו במלונות זולים בנסיונותיו לשוב אל משפחתו וחבריו שהמשיכו הלאה בחייהם.

הרביעי ביולי
יום העצמאות האמריקאי נחגג בתאריך בו הוכרזה עצמאותה של ארצות הברית ברביעי ביולי, 1776. נהוג לחגוג את הרביעי ביולי בזיקוקי די נור, פיקניקים וברביקיו בבתים ובפארקים, ובקישוטים בצבעי הדגל האמריקאי – אדום, לבן וכחול. מופע זיקוקי הדינור בניו יורק הוא הגדול בארצות הברית, עם למעלה ב 22 טון של פירוטכניקה שמתפוצצים בשמי העיר. לרוב נשלחים הזיקוקים מעל לאיסט ריבר, עם נקודות נוספות של מופעי זיקוקים קטנים יותר בפארקים השונים ובחצרות הבתים. מופע הזיקוקים המרכזי בניו יורק, שממומן על ידי חנות הכלבו מייסיז, משודר בשידור חי בטלוויזיה מאז שנת 1976.

שוטטות Flâneur
המשוטט העירוני רואה ברחוב את ביתו, והוא שרוי בתנועה מתמדת בתוך ההמון, כמו מנסה לגנוב את מחשבותיו ואת סודותיו. המשוטט, שהושפע מדמותו של המשורר שארל בודלר וזכה לפופולריות גבוהה בכתביו של ולטר בנימין – הוא בלש-אמן במרחב הציבורי, והתשוקה שלו אינה לאינטימיות הביתית אלא לזו המוחצנת, המתרחשת מחוצה לו. דרך התבוננות והקשבה שודד המשוטט מהצועדים ברחובות את זכרונותיהם ומארגן אותם מחדש כך שיהפכו לזכרונותיו שלו עצמו.

בין הזמנים
בעולם הישיבות היהודי האורתודוקסי תקופת לימודים רציפה נקראת בשם "זמן" ושנת הלימודים בישיבה מחולקת לשלושה זמנים. בין כל זמן לזה שבא אחריו ישנה חופשה הנקראת "בין הזמנים" (לרוב נהגית במלעיל). תקופת בין הזמנים נועדה למנוחה מעמלה של תורה ולאגירת כוחות לקראת הזמן הבא. בעולם החילוני בין הזמנים מתייחס למרווחי הזמן – לתקופה שחולפת בין אירוע אחד למשנהו.

קראו עוד