מרב קמל וחליל בלבין תופרים סצנות קטנות וכואבות של פחדים תשוקה. ספק בובות ספק פסלים, הדמויות שלהן נעות בין הילדותי לוולגרי, בין המציאותי מדי לדמיוני מדי. פנטזיות גלויות ומחשבות מודחקות ממלאים את הבדים הרכים, ואמנם רק חוט התפירה נראה גלוי לעין, אבל אי אפשר להתעלם מנוכחותם הדוקרת והמדממת של אינסוף מחטים.

גיל יפמן מתבונן בנקודה האינסופית: האישון. והוא מביט בו בחזרה – מסתובב, נעצם, קורץ. הפתח האולטימטיבי לתוך נפש האדם הוא אותו חור שחור לתוכו נבלעות ספינות ותקוות, המקום שמחזיק בתוכו את הפער ההולך וגדל בין המבט הפסיבי לפעולת הראייה.

יעל פרנק מנפצת את קיר הגבס כמו דמות בסרט מצויר שנכנסה בתוך קיר וקווי המתאר של דמותה נשארו עליו – מסמנים את נוכחותו של מי שכבר לא נמצא שם. המילה "לא" נשברת בקיר ומשאירה אותנו עם היפוכו של הלא, הריק המוחלט, החור השחור. האם היעדרו של הלא הוא בהכרח "כן"?

אלה ליטביץ מציגה את שרשרת המצופים שהיא קו הגבול הפיזי בין ישראל לירדן, במקום בו שני לוחות טקטוניים מתנגשים וגורמים לשינויים תכופים בתוואי הנהר. תוך קריאה בהסכם השלום בין ישראל לירדן, המתאמץ להגדיר קו הפרדה מדויק כנגד שרירותית הטבע, היא בוחנת גבולות טבעיים ולאומיים, השתנות הטבע לעומת סטטוס קוו של טריטוריה.

דור זליכה לוי מציב את הצופים בעבודת הוידאו שלו על הקו הדמיוני הנמתח בין שני קנים של תותחים – הראשון, תותח לבנוני שנלקח כשלל על ידי ישראל, מונח בראש מזרקה בכניסה לעיר נהריה ומכוון ללבנון, השני שקוע במצולות הים בלבנון במטרה ליצור ריף מלאכותי, מכוון לכיוון ישראל. בעוד התותחים המכוונים זה לזה מחלידים משני צידי הגבול, המרחב שנפער ביניהם מייצג תשוקה בלתי ממומשת למפגש – כמעין הפרחת נשיקות באוויר.

רות פתיר מזמינה את המבקר לחדר צפייה פרטי ובו מראה וסריקה דיגיטלית של עצמה המחוברת לתוכנת בינה מלאכותית. דמותה של פתיר מתווכת בין המחשב לבין הצופה, שבמבטו מפעיל את העבודה ושולט בהתנהגותה של הדמות הניצבת על המסך בעזרת הבעות פניו.