אורי וויינשטיין פועל במרחב שבין פיסול, תיאטרון וסאונד. רבות מהעבודות שלו מבוססות על אובייקטים יום יומיים, שהוא מעניק להם קול, תפקיד וקצב, ומארגן אותם יחד לאירוע בו חיים זה לצד זה הומור ועצב. הוא משחק בתרבות הישראלית – מחזות, שירים וסרטים, כחומר גלם כדי לבחון את החברה הישראלית, תוך מתן התבוננות מיוחדת בגבריות והמיליטריזם המקומי, בטקסי הנצחה וחניכה, ובאסתטיקה החבויה בפעולות הנראות טריוויאליות.

בעבודה הנוכחית נקודת המוצא שלו היא חומרים שנאספו בדרום העיר, בסביבה המיידית של ארטפורט. לאורך הדרך נאספים שברים של כלכלה, תרבות ושגרה: ליד תחנת חלוקת מזון לדרי רחוב הוא אוסף כוסות  חד־פעמיות של “וודקה אלסקה”, שנערמות יחד למגדל של הבטחות, ובשילוב עם פחיות "מאסטר קפה", הופכות לקוקטייל "אספרסו מרטיני", גרסת דרום תל אביב. תחפושת אריה לילד, שנמצאה זרוקה ברחוב, מועמדת על שני סטנדים של מיקרופונים, ומדגישה את שבריריותו של האריה ושל האמן. "הפוליטיקאי", חליפת ענק שנתפרה מלינולאום כחול, שמשמש לרוב לרצפות תעשייתיות, נראית כאילו איבדה את כוחותיה והיא קורסת על הרצפה. ההליכה ברחובות הופכת לריטואל של עריכה, מדידה וסימון, ושיירי הצריכה לא מגיעים לחלל הגלריה כפסולת, אלא כשותפים ליצירה, הד של מחוות אנושיות.

בשנה האחרונה ניצב בסטודיו של אלכסנדרה צוקרמן בארטפורט נול. אחרי שנים של עיסוק בצבעים, בטקסטורה של הצבע עצמו, בחום ובקרינה שהם מייצרים, העבודות שלה בשנה האחרונה מבוססות על החוט עצמו – חוט שנושא בתוכו את הצבע, שאי אפשר לערבב אותו אלא רק למתוח ולמשוך. 

העבודה על הנול אמנם לא הביאה לצוקרמן את התוצאות הרצויות, אבל בהמשך אליו, ובהשראת התכנון המקדים הנדרש לחוטי השתי האנכיים על מנת לארוג לתוכם את חוטי הערב האופקיים, נולדו עבודות חדשות מבוססות אריגה. התנועה הידנית המדויקת של צוקרמן מובילה את הקומפוזיציה – חוטים מתגלגלים סביב לוח עץ שגודלו מתייחס לפריסת ידיה של האמנית. החוטים מלופפים, נדחסים ונקשרים זה לזה, עד לעבודה הסופית שהיא כמו חוט ארוך אחד.  

אלו עבודות שנעשות בתנופה, הלוך וחזור, עבודה מדוקדקת שאין בה אפשרות לעצור ולתקן – כל חוט מגיב ביחס לצבע שנמצא מעליו ובאיזון לשאר הצבעים בקומפוזיציה. הערבוב נוצר כתוצאה מקרבה לחוטים אחרים. כך הופך אותו הצבע לכמה צבעים שונים, וכך הופכים פסים אופקיים, לכאורה משוחררים מדימוי, לקווי אופק אינסופיים, לשקיעות צבעוניות בחוף העלייה ביפו, ליער, למדבר, לארבע עונות השנה שמתחלפות ביניהן. דימויים עולים ונעלמים, נעים מאבסטרקט לפאטרן של חולצת גברים או מגבת מטבח, מקומפוזיציית צבע מהודקת להלך רוח נפשי. 

עבור צוקרמן, שחוקרת ברבות מעבודותיה את הקשרים בין אמנות פלסטית למלאכות יד, מאפשרות העבודות לנוע הלוך וחזור בין העולמות ולבלבל ביניהם – לייצר טקסטילים ללא נול, לצייר ציורים עזים ללא צבעים, להפוך תחושות לטקסטורות, וטקסטורות לעולמות פנימיים.  

דרך העבודות של טליה קינן זוהר אור. הוא נכנס מבעד לסדקים, חודר דרך שברים בקיר, מחלחל דרך דפי הנייר. אור שהוא לא רק תאורה אלא חומר חי ואקטיבי, שמאיר מה שנמצא מאחור, את מה שהעין לאו דוקא רואה. 

החלונות של קינן נולדו מדפים שטופלו שוב ושוב: נמשחים בשמן זית או פשתן, נספגים בפיגמנט, נפרשים כשכבות של קולאז'. השמן מעניק להם שקיפות, האור זורם דרכם, והעיפרון חורט בהם כמו קעקוע. ערימות של חול מכסות ציורים ישנים, כמו קוברות אותם תחתיהן, והופכות למצע לעבודה חדשה. כל דף הוא וריאציה על אותו יסוד, וכל טיפול בו הוא מחווה שקטה לחומר ולזמן. הדפים הופכים לקירות בטון או לזכוכיות, שקופות או אטומות, שמחזיקות בתוכן הן את פעולת היד והן את העולם הנשקף דרכם – עץ תמר כבד פרי, עש לילה מתגנב, לכלוך של עיר. 

בתרבויות רבות נתפס האור ככוח מרפא: במסורות המזרח כקרן אנרגטית הזורמת דרך הגוף ומנקה אותו, במיסטיקה המערבית כאור אלוהי השוטף את הלב. האור של קינן מטייל מהחוץ אל הפנים – מהציורים שהופכים לחלונות, דרך הקרנות וידיאו שמטפסות על ציורים ומחיות פסלים, האור הוא לא רק דימוי אלא אנרגיה ממשית, נוכחת אשר נפגשת עם החומר הפיזי ויוצרת איכות חדשה של מקום זיכרון ונשימה.

עידו, הזמר הישראלי של הרגע, כותב על מה שקורה בשני צידי הגבול של המלחמה הנוכחית, על האופן בו הקונפליקט משפיע עליו ועל סביבתו הקרובה, ובעיקר על מה שקורה לנו, כאן, בעקבותיו.

האלבום "שירים מהלב" נכתב בשיתוף פעולה בין דניאל קיצ'לס, אמן ומוסיקאי, ומנועי בינה מלאכותית – כלים חסרי רגש, המנסחים בליוויו של קיצ'לס מצפן מוסרי בתקופה המערערת על מה שמותר לומר ולהרגיש. הם כותבים על מה שמדווח בחדשות ועל מה שנדחק לשוליהן, ומעלים שאלות שהציבור הישראלי שואל, וכאלה שהוא מעדיף להשאיר בצד.

ביצועי השירים, שנוצרו גם הם על ידי הבינה המלאכותית, הם תוצאה של החתירה של אותם מנועים להגדרת הצליל הישראלי של התקופה הנוכחית. באמצעות שימוש בתבניות כתיבה גנריות ובקלישאות טקסטואליות ומוסיקליות, השירים מובילים את המאזינים בדרכים סלולות היטב – פזמונים הנשמעים כאילו היו כאן תמיד – ומציגים כמובן מאליו, צפוי ונדוש את מנגנוני התגובה למציאות, את מה שאינו נאמר ואת מה שהופך חיים של מלחמה, אובדן, ושבר לכדי שגרה יומיומית.

מוסיקה פופולרית – בלוז, רוק, פאנק – שמשה לא פעם להעברת מסרים חתרניים, להתבוננות אלטרנטיבית וביקורתית בחברה בה היא נכתבה. בישראל של היום משמשת המוסיקה ככלי למיסוך הכאב והרמת המורל הלאומי. קיצ'לס נשען על הבינה המלאכותית כדי לייצר נדבך נוסף לקורפוס שירי המלחמה הישראלי – שירת האשמה. הוא שואל דרך עידו על הדרך בה ניתן לכתוב על המציאות הקשה סביבנו, על תפקיד היצירה בזמן מלחמה, על עיצוב הזיכרון והתודעה הקולקטיבית, ועל פוטנציאל אפשרויות השפעתה על החיים והמציאות. השירים הם מעין חשבון נפש, מבית ומחוץ, מסע של התחבטויות וקונפליקטים בין הדובר לעצמו ולסביבתו, שאינם מציעים אוטופיה, אלא שואלים מה אנחנו מפסידים כחברה, כשאנחנו לא רואים, לא שומעים, לא מדברים ולא שרים.

חולצה, צדף, שקית נייר ופסל של לנין מונחים על שולחן. תיכף הם יתחילו לדבר. ראשון מציג את עצמו השולחן ובהדרגה מצטרפים אליו יתר החפצים, כל אחד מהם תובע לעצמו קול וזהות, מאבד את צורתו המקורית והופך להיות כלי במחזה רב קולי. מקהלה של מונולוגים, שבה כל קול פועם בפני עצמו ובו בזמן נכרך בתוך שלם פוליפוני. 

חלקי העבודה השונים מתבוננים בגלגוליו של הכוח ובאופן שבו הוא משתלט על מי שאוחז בו. בהשראת "שירת הכוח" של סימון וייל, מופיע דיקטטור עלום המדרדר בהדרגה עד שהכוח חדל להיות כלי בידיו והופך להיות אדונו. ההיסטוריה חוזרת על עצמה אל מול עינינו – מוסוליני, צ’אוצ’סקו, קליגולה – כולם חוליות בשרשרת אינסופית של שררה שנשחקת ומשחיתה. 

על ההיבט האחר של הכוח, שלא רק משחית את מי שמחזיק בו, אלא גם מביא לסבל למי שאינו מחזיק בו, מדבר בעבודה יתוש טורדני החג סביב ראשו של הבודהה. הבודהה, הנסיך שברח מהארמון בחיפוש אחר הארה, יושב תחת עץ הפיקוס הקדוש, אותו עץ שפירותיו מלכלכים את רחובות תל אביב, ומחפש פתרון לסבל האנושי. היתוש הטורדני שחג סביב ראשו מזכיר לו שהסבל אינו הכרח הטבע, אלא תוצר של אלימות אנושית. 

היתוש, הדיקטטור, האם שמשאירה הודעה קולית – הקולות של החפצים המונפשים מתערבלים זה בזה, והעין נדרשת לנוע בין אירועים וסיפורים מקבילים. בין המוח המדבר ל"פירות מוזרים" של נינה סימון נבנה מרחב סימולטני – עולם שבו הטרגדיה והקומדיה, ההיסטוריה והיומיום, נשזרים זה בזה ומציעים נקודת מבט אחרת על מה שחשבנו לדומם.

נועה שוורץ מתבוננת על בניין ארטפורט כבגוף חי ונושם. היא מחפשת את המקומות בהם המבנה חסר ומגיבה אליהם במחוות חומריות שמרחיבות אותו. במהלך השנה היא יצרה עבודת אמנות בחור שנוצר ברצפה בקומה העליונה, וב"נונפיניטו" היא עונה על רצון מתמשך לשולחן חדש עבור מפעילת הגלריה, שהתחיל מהצרכים של המקום, והמריא לפנטזיות של האמנית: ממרחב לישיבה למקום לברושורים, ממתלה לקליקר לפתח המאפשר הצצה למה שקורה מתחת לשולחן. פונקציונלית לכאורה מתעצבת למחווה שמטשטשת את הגבול בין השימושי לאמנותי, בין היום יומי לפואטי. 

בולי העץ ורבים מהחומרים האחרים איתם עובדת שוורץ הגיעו לסטודיו בפעולת איסוף מתמדת שלה ושל חבריה, שמכירים את תחומי העניין שלה. בולי העץ שהו איתה במשך כל השנה, השתנו, הוחסרו וחוברו, עד שכמעט מבלי להשתנות נוצר מהם דבר שהוא גם חדש וגם מוכר. עיגולי אצות שמקורם בים בסיציליה מצאו את מקומם בבול עץ מרחוב ביאליק, קוצים שנפלו מגזע אחר נאספים וממויינים בקפידה כפוטנציאל לשימור שלא בהכרח ימומש. גילופי העץ שהוסרו מעבודה אחת כדי לפנות בה מקום, מוצאים את דרכם לעבודה אחרת. העץ, חומר מתכלה ומוכר, הופך דרך הפעולות של שוורץ לנשא של זיכרון. גזע העץ שנמצא בדרכו להירקב מקבל תוספת קטנה שמאריכה את חייו, מעניקה לו עוד תפקיד, שימושיות נוספת.  

העבודות בתערוכה מתמקמות בקו התפר שבין הזמני לקבוע – בין נוכחות במקום ובצורך העולה בו בזמן אמת, לבין הרצון להותיר עקבות ומורשת חומרית במקום שגם אם רק לשנה אחת שימש כבית.