תערוכות

בתערוכת היחיד "ישראל היום" מציג תומר דקל סדרת ציורים, שצוירה על גבי גיליונות של עיתוני "הארץ" ו"ישראל היום". מילה, תמונה או רעיון הנמצאים על גבי דף העיתון, גדלים ומשתלטים על הכפולה, והופכים לציור עז, שמסתיר ומוחק את רוב מה שהיה שם לפניו. חלק מהציורים ניצבים על פלטות עץ, שמשמשות ברגיל לשינוע סחורות, והופכות תחת ידיו של דקל למעין יצורי פרא – ספק פסלים פגאניים, ספק מתלים לעבודות.

עבור דקל, המפגש עם קנבס לבן ונקי שמגיע מוכן מהמפעל מרגיש זר, ניסיון בלתי אפשרי לייצר יש מאין. בניגוד למסורת האירופאית של מתיחת בד נקי על מסגרת עץ, דקל פועל בתוך מרחב מקומי נטול היסטוריה ציורית, אבל רווי בהיסטוריה פוליטית, בזיכרון ובאקטואליה בוערת. העיתון המודפס מאפשר לו לצלול ישירות אל תוך חומר חי – להפוך את הטקסט החדשותי למצע ולמקור התרחשות ציורי בו-זמנית.

בדומה, גם הפסלים שבנה דקל להצבת הציורים, עשויים מחומרים בעלי עבר – פלטות, המשמשות למשא של משקלים כבדים, שנמצאו ברחוב. דקל מפרק אותן ומקפיד להשתמש רק בחומר הגלם היוצא מהן. לפי המקום ממנו נאספה הפלטה, צורת העצים ומצבם, או מתוך תחושה פנימית, הוא משדך בין פלטה אחת לציור אחד בלבד. בתערוכה מתפרקות הפלטות ונעמדות בעצמן, מוכנות לצאת למלחמת היומיום של המרחב הישראלי. כמו בציור "ימית 2000", המתאר את מלחמת כיסאות הפלסטיק הלבנים במתחמי אירוח, הייעוד של החומר משתנה בידי מי שמחזיק אותו, בידי מי שמחליט לפרק אותו או לספר איתו סיפור אחר.

לצד הרצון להיאחז ביומיום ובמה שהוא מייצג, התערוכה מנסה להציע גם מעין מבט היסטורי מרוחק. התבוננות על המציאות המקומית כעל פרויקט זמני וחולף, ועל הציורים כאילו צוירו מנקודת זמן עתידית, המעניקה לנו עדות שנותרה מהעבר. מרסיסי טילים שהופכים למגרש משחקים, דרך פוליטיקאים מקומיים, מטוסי קרב ומתחמי בדיקות קורונה שנראים כמו מפגש עם חוצנים – ישראל שעולה מהציורים היא זירה רוחשת של יצרים והזדמנויות, התפרצויות אלימות וניסיונות הישרדות.

ספר הילדים הקלאסי "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, מתקיים בשני עולמות מקבילים – עולם הפנטזיה הבא לידי ביטוי באיורי הספר, ועולם המציאות הבנוי ממילים ומשפטים בעלי כללים ברורים. התנועה של הילד במרחב הזה, שבין פנטזיה למציאות, מייצרת, בהשאלה מעולם הפסיכואנליזה, את המרחב הפוטנציאלי, המקום בו נפשו של הילד מתפתחת. ב"ישראל היום", מתפקדים הדימויים הפראיים, המכסים כמעט כליל את החדשות הישנות, כמעין מדרש חזותי על המציאות, בעוד יצורי הפרא המפוסלים מעץ פולשים מתוך הנייר ומשתלטים באופן פיזי על חלל הגלריה. המעבר הבלתי פוסק בין המילים הנוקשות של החדשות לבין הדימוי הציורי והגופים הפיסוליים שמבקשים להתלבש עליהן, מייצר אזור דמדומים שבו הנפש יכולה לשחק ולעבד את הפערים של החוויה המקומית: מתחושת הביטחון שמשרה עליך המקום שהוא הבית, לחוסר הביטחון שמלווה את החיים במקום הזה; בין היופי האינסופי לכיעור המתפרץ; ובין הילד החולם לגבר המתבגר.

הציורים, שחלקם נוצרו בזמן שהות האמן של דקל בארטפורט בשנת 2021, שבים לגלריה יחד איתו. במהלך התערוכה יעתיק דקל את הסטודיו שלו לחלל הגלריה ויצייר בזמן אמת את ישראל של היום על גבי החדשות של ההווה. שם, ימשיך נייר העיתון העדין והמודפס להחזיק את כובד שכבות הצבע המונחות עליו, ולהפוך ממסמך ארעי וזמני לעבודת אמנות הנמצאת כאן כדי להישאר – כמו במעין ניסיון חומרי עיקש להעניק קביעות ויציבות במקום בו הן חסרות יותר מתמיד.

בעידן הנוכחי הפכו מעקב ופיקוח לחלק בלתי נפרד מן היומיום. אנו נצפים, מוקלטים ומנוטרים כל הזמן ובכל מקום. התערוכה רסיסי דיוקן מפגישה אמניות ואמנים ממגוון עולמות, הבוחנים כיצד מציאות מפוקחת זו מעצבת זהויות, יחסים ואופני חשיבה.
 
פיקוח נתפס כמהלך הנשלט מלמעלה – מצב הנכפה על אזרחים על ידי ממשלות או על ידי כוחות שיטור, אולם במאה ה-20 הפכה הבקרה לחלק בלתי נפרד מן הסדר החברתי. הידיעה שאנו נצפים באופן מתמיד מובילה אותנו להפנים את המבט הסמכותני ולמשטר את עצמנו ואת זולתנו בשגרת היומיום. בעידן הדיגיטלי דומה שפיקוח כרוך יותר ויותר בצמצום הפרט לכדי אוסף נתונים: פרטים ביומטריים המאששים זהות אותנטית; דפוסי התנהגות המנבאים ואף מנהלים הרגלי צריכה; ופרופילים דמוגרפיים, המכתיבים את חלוקת הזכויות ואת הגישה למשאבים.
            בעולם שבו בני האדם מצומצמים לכדי שברי מידע – מפורקים ליחידות, הניתנות למעקב, לכימות ולהשפעה, מה נותר מן האינדיבידואל? העבודות בתערוכה חושפות עד כמה אנו מחוברים, מרושתים ונתונים להשפעה יותר מאי פעם. אחדות מתארות דמויות חלקיות או מופשטות; אחרות פונות לתולדות האמנות ונשענות על מסורת ארוכה של דיוקנאות מקוטעים, כחגיגה של מבעים חדשים, כסמנים של עומק פסיכולוגי וכביטויים למאבק פוליטי.
בדומה לעין הכל-רואה, גם אסטרטגיות אמנותיות אלה שלובות לבלי הפרד בתפקידה המרכזי של המצלמה בחיים המודרניים. העבודות מציעות מנעד אפשרויות לקריאת ההווה:
– חלקן מתמקדות באחריותנו הקולקטיבית ביחס לטכנולוגיות דיגיטליות; אחרות מצביעות על הכוח הגלום בהרחבת גבולות ה"אני".
– חלקן מנסחות מחדש את היחסים בין דימויים ראויים לפסולים; אחרות מתחקות אחר הדרכים האבסורדיות שבהן מנגנוני ראייה מעצבים את נורמות ההתנהלות ואת דפוסי האינטימיות שלנו.
– חלקן מתעמתות עם מנגנוני הביטחון המפלים בישראל; אחרות בוחנות כיצד התרבות מתעצבת, בין השאר, על ידי המערכות הממשטרות אותה.
            התערוכה בוחנת כיצד דווקא מתוך החוויה החלקית והמקוטעת של הפרט מתגבש דיוקן מורכב של מציאותנו המשותפת.

יש רגע שמגיע בסוף הלילה. אור ראשון מתחיל לעלות בחוץ, אבל בתוך המועדון המוזיקה עדיין דוחפת קדימה. הבאסים מסתנכרנים עם פעימות הלב, תנועות הגוף נטמעות בגופים אחרים, והתודעה רועדת בין פנים לחוץ, בין הניתוק שבתוך האולם ליום שמתחיל מחוצה לו. סוף המסיבה – הרגע שבו האור פוצע את החשכה והחשכה בולעת אותו בחזרה – הוא נקודת המוצא ל"00:00", תערוכת היחיד של להלי פרילינג, המתבוננת על סוף הלילה כעל מצב קיומי, שבו לא ניתן להפריד בין זוהר לאפלה, בין מגע לבדידות, בין מרכז המסיבה לקצוות.
חלל המועדון מאפשר למי שנמצא בתוכו לברוח לרגע מהמציאות, לנטוש את הכאן-ועכשיו לטובת הווה חלופי. הלילה מייצר עולם אחר, שבו כל תנועה, מבט או הבזק אור הם בעלי משמעות שונה מזו הנקראת בעולם שבחוץ. בחסות החושך והמוסיקה החזקה מוּסרת מן הגוף הזהות היומיומית שהוא נושא עליו, ומורכבת דמות חדשה, זמנית. המשתתף חדל להיות "אני" מובחן, הופך לאחד עם הוויית המועדון, וברגעי השיא זוכה לחוות הווה חושי טהור. אבל לא רק הגוף מאבד את יציבותו; גם הזמן מרחף ומשתנה כמו דופק: מאיץ ואז נרגע, נעצר ואז שוב מתפרץ. בתוך כל אלו נוצר מרחב, שבו יכול אדם לדמיין את עצמו מחדש: להתמסר, להתמוסס ולהיוולד מחדש בשבריר שנייה.
בפנטסמגוריה – מופעי קסם ואשליה שהיו פופולריים במאה ה-18 – הוקרנו צללים על גבי עשן כדי לייצר חוויה מתעתעת, שבה מתערבבת המציאות עם האשליה. ולטר בנימין שאל את המונח "פנטסמגוריה" לצורך ניתוח העיר המודרנית והאופן שבו סחורות, קצב מהיר, המוני אדם, אדריכלות ותשוקות מופיעים כאשליה מפתה ומתערבלים לכדי חלום-ער קולקטיבי מתמשך, המסתיר את מנגנוני הכוח שמאחוריו. המועדון תוכנן להציע לנו חוויה כלל חושית. מכדור הדיסקו ועד רחבת הריקודים, מהבר דרך תנועת הקהל בחדרים השונים – המציאות המוכרת מושעית, והאדם נשאב למקום, שבו מה שנתפס כאמיתי ומה שנתפס כמבוים מתאחדים. זהו קסם, הטומן בחובו הבטחה וסדק גם יחד: רצף של רגעים מהבהבים, המופיעים ונמוגים בטרם ניתן לאחוז בהם באמת, רגעים המצליחים רוב הזמן להסתיר את הלכלוך המפוזר על הרצפה.
בדומה לשיטוט במועדון מרובה חדרים, שלכל אחד מהם אסתטיקה, סאונד וטמפרמנט משלו, גם המעבר בין חלקי התערוכה הוא מעבר בין מקצבים ואזורי תודעה שונים, שנותרו על עומדם בסיומה של המסיבה. עמדת להקה משעווה ניצבת במרכז החלל, רגע אחרי ההופעה, בין נגינה להתפרקות. השעווה, חומר המגיב לחום ולזמן, מתפקדת כגוף מותש: היא זוכרת את המאמץ, את הרעש, את המתח. נראה כאילו המוסיקה עצמה השתמשה בה, ואז זנחה אותה לזליגה איטית. צוואר הגיטרה נשבר, הכלים נמסים אל תוך עצמם. כאילו סוף הלילה אינו מתרחש מחוץ לחלל, אלא בתוך החומר עצמו.
בין כוסות משקה לידיים מפלרטטות מתמוטטות בסוף הלילה שתי דמויות אנושיות מסיליקון, שגופן כמו נשמט מהמוסיקה – האחת לבנה והאחרת שחורה; שני קטבים, המחזיקים בגופם פיצול, פוזיטיב ונגטיב. הגוף הנראה לעין והגוף הנעלם בחשכה, הגוף המוסיף לרקוד והגוף שכבר לא עומד בקצב. בפסל ריאליסטי אחר מופיע ראשו של האמן והמוסיקאי אהד פישוף, שנדמה כמו צליל שנחתך מן הזמן – הד אחרון של לילה, שנותר תלוי באוויר גם כשהגוף כבר איננו.
שבריריות החיים וחלוף הזמן, שלרוב מיוצגים בציורי וניטאס (vanitas) קלאסיים באמצעות גולגולת או נר דועך, זוכים אצל פרילינג לגרסה לילית נוצצת. הטבע הדומם בתערוכה – גיטרה, גולגולת, מאפרה וספרים – מכוסה כולו במראות זעירות של כדור דיסקו, המעידות בעיקר על שבריריותו של הרגע. כל הבזק אור המוחזר מהן דומה לניצוץ קצר של זיכרון: מתוק מעט, כואב מעט, משקר רק במידה הנדרשת. אותו זיכרון, שהניסיון לאחוז בו, הרצון לייצר אותו, מלווה הן את הערב והן את התערוכה. אם נתבונן היטב, ייתכן שבסופו של הערב הזה ניתן יהיה להתחיל לראות כבר את המסיבה הבאה.
"00:00" נפתחת ב־31.12.2025, הלילה שבו שנה אחת מסתיימת והבאה מתחילה; רגע שבו העייפות והציפייה מתקיימות זו לצד זו, כמו במהלך לילה סוער. בין הזמנים הללו, בין מי שהיינו בתחילת הערב לבין מי שאנחנו בסופה של השנה, אפשר רק לקוות, שרגע לפני שתעלה השמש, משהו חדש יתחיל להתבהר.

נונפיניטו 2025, תערוכת הסיום של אמני תכנית הרזידנסי של ארטפורט, מציגה פרויקטים ורעיונות חדשים שצמחו בשתי הקומות העליונות של ארטפורט במהלך השנה האחרונה. התוכנית השנתית כוללת לצד הסטודיו גם מפגשים שבועיים, והזדמנויות משותפות ליצור, לקרוא, לדבר ולחשוב יחד.

המשמעות של פתיחת תערוכת אמנות בישראל בימים סוערים אלו לוותה בהרבה שיחות. בסופו של דבר, נונפיניטו נפתחת במתכונתה הרגילה, אבל רוח התקופה והזמן מנשבת בעבודות, ומציפה לפני השטח את הדאגות, השאלות והתקוות שלנו.

שם התערוכה "נונפיניטו" הגיע במקור ממיכלאנג'לו, שהותיר חלק מפסליו בלתי גמורים בכוונה, כך שניתן היה לראות עליהם את תהליך העבודה. אבל נונפיניטו היא גם עמדה אידיאולוגית של התנגדות לסופיות — בחירה להשאיר את הדברים פתוחים, להמנע מהשלמה עם המציאות או מהכרעה סופית. בעידן של משבר מתמשך, שבו חיינו מתנהלים במצב ביניים תמידי, אי־הסיום אינו רק תוצאה של נסיבות אלא אסטרטגיה של הישרדות ותקווה.

פגיעות היא תנאי לקיום משותף – ההכרה בהיותנו חשופים ושבריריים אינו סימן לחולשה אלא קרקע שממנה יכולים לנבוט חיים משותפים. מנקודת מבט זו, נונפיניטו אינו חסר אלא אפשרות: הזמנה ליצירה מתמדת, להבנה שיש לנו אחריות הדדיות, לבניית הפוטנציאל לחיים משותפים, לצד הניסיון להיאחז בחיים ולקוות שימשיכו להתקיים גם לנוכח חורבן ואובדן.

"אל תפחד מן התנופה, הסוחפת אותך אל מעבר למציאות המיידית. לשיש ולברונזה יש סגולות משלהם, בנוסף לאלו הפיזיות. על האמן לשאוף תמיד להתקרב לנשמת החומר."

– קונסטנטין ברנקוזי

התערוכה חומרים חדשים מקבצת שבעה אמנים ישראלים, שבחרו לקיים מערכת יחסים ארוכת שנים עם חומר עבודה עיקרי, הנוכח ביצירתם כשותף פעיל ומוביל, ומצאו בו את נקודת החיבור בין שמים לארץ, בין רוחניות לגשמיות. באמצעות מפגש זה הם מבקשים להאיר ולהעיר את העבודה עם החומר, ומציבים מודל של שיח אינטימי מתמשך בין הגוף היוצר לבין המדיום, שעימו הוא עובד. המצע הנבחר אינו משמש אותם בהכרח כצורת ביטוי, כאמצעי להעברת רעיון, או כגוף דומם, שבו הם מפיחים חיים וצורה כרצונם וכדמיונם, אלא כיש פעיל בעל מהות אינהרנטית, המהווה כוח מניע חיוני בתהליך העבודה. המִנעד החומרי משתנה אצל כל אמן ואמנית בתערוכה, אך כולם אוחזים באותה ידיעה, שלחומר יש תכונות, רצונות וטבע משלו. הם חולקים חוויה דומה של זיקוק המהות, נגיעה ביש ובמרחב שמעבר לקיים.

שורשיה של צורת עבודה זו נטועים כבר בראשית ימיה של האמנות: ממבטו של מיכלאנג'לו, שהאמין בהקשבה עמוקה לרצונות החומר וראה את תפקיד האמן בחשיפת הפסל, הקיים מלכתחילה בגוש האבן, ועד ברנקוזי, שהביא רובד נוסף של קִרבה אל מערכת היחסים, בכך שראה באמן לא רק אחראי לגילוי הדימוי מתוך האבן, אלא גם בחשיפת ההרמוניה והרוח הטמונות בחומר. באמצעות העבודה, סבר ברקונזי, נוצרת התמזגות בין חומר ורוח: "מה שאתה קושר לאדמה, מתקשר לשמים".

יש דומוּת וקִרבה בתיאור מפגשי האמנים עם החומר בחיפוש אחר פוטנציאל גשמי ורוחני, הממתין להתממש. זוהי מערכת סימביוטית, הדורשת הן מן האמנים והן מן החומרים זמן למידה ומיומנות טכנית לצד יכולת שחרור והקשבה עמוקה לחוויה האישית שבבסיס תהליך יצירה, העולה מפני השטח; חוויה, שלא ניתן לתקשר או לחוש בה לולא התעקשות על מגע, היכרות עמוקה רבת שנים והיכולת להרפות ולהישען. מתוך כל אלו – יעידו האמנים המשתתפים – נוצר דיאלוג פנימי עמוק, הנבחן ומתגלה בכל פעם מחדש.

שם התערוכה, חומרים חדשים, מבקש לראות את החומר בעיניים רעננות; להצביע על חזרתיות נצחית, המתרחשת בעבודת האמנים עם המדיום הנבחר. מבט רחב על גלגולו של חומר ביקום מעיד כי זהו תהליך מעגלי, שמקורו בנקודת הזמן שבה התחולל המפץ הגדול. מאז נשמרות אנרגיה ומסה קבועות בעולם, הלובשות ופושטות מעטפת ומתגלמות בכל פעם בתצורה זמנית אחרת. גם על שולחן העבודה בסטודיו מתרחש תהליך דומה. מדי בוקר פוגשים האמנים שוב את החומר המוכר. מתוך העבודה הם חושפים את הניצוץ הראשוני, הטמון בחומר הגלם עוד מימי המפץ, ומגלים בו אינסוף צורות וזהויות.

בחיבוריו מחשבת הלב ואנימה מונדי: שיבת הנשמה לעולם מבקש הפסיכולוג, ג'יימס הילמן, להפנות את מבטנו בחזרה לחיבור האנושי עם העולם. לתפישתו, היכולת לגעת באני הפנימי עוברת דרך ההבנה, שכל פעולה שנחווית אצלנו היא הדהוד של מהות הפעולה, הקיימת כבר בעולם ומתגלמת דרך אלמנטים נוספים, כגון החי, הצומח וחומרי העולם. עיסוק במסה, האוצרת בחובה זיכרון חומרי, ואולי אף התבוננות, מחשבה ורגש כמו אלו שאנו חווים, מאפשר לנו לחבור אליהם בחיבור עמוק אף יותר, וכך להבין את נשמת החומר, שעליה דיבר ברקונזי. הילמן מציע לקדם את מערכת היחסים שלנו עם החומר, כלומר עם העולם, ולראות בדיאלוג בינינו חיבור בין שווים, ולא דו-שיח בין מפעיל למופעל. באמצעות תובנה זו נוכל לפגוש את עצמנו ואת החומר מחדש ולהרגיש, כי נשמת העולם ונשמתנו אנו זהות הן.

העבודות בתערוכה אינן מצמצמות את המציאות לכדי המדיום שממנו נוצרו, אלא מאפשרות לשכבות המופיעות בהן, הן הרעיוניות והן הפיזיות, להיות מוזנות מן ההיסטוריה, מזהותן הקודמת ומהתחדשות סך כל החומרים המרכיבים אותן. בדרך זו פוגש הצופה את העבודות מתוך חוויה שלמה: האובייקטים הקרמיים, הבוקעים מתוך קווי המִתאר הדו-ממדיים של חזית בית סבתה של שחר יהלום, ממלאים את החלל בחיים חדשים. במשטחי העבודה גדולי הממדים של גל וינשטיין, העשויים צמר פלדה וצמר גפן, מתגלים סימנים עדינים, תזכורת לרוח שחלפה, ועוד תשוב. החומרים הטקטיליים בעבודתו של גילי אבישר מכילים בתוכם זיכרון חומרי של עבודות קודמות, אך גם מתפקדים כישויות חדשות ועצמאיות. רצף הפיסול ההיסטורי בעבודתו של זוהר גוטסמן מבקש לייצר לינאריות ומבטא רצון אנושי להיטמע כחלק משרשרת. אצל ליהי תורג'מן, באמצעות פיזור הצבע והנחתו על הבד, צפים ומתגלים על פני השטח דימויים ארכיטיפיים, הקמים לתחייה. הרצון להבין את החומר מבפנים מביא את בן הגרי ואת החומר הקרמי לכדי התמזגות מוחלטת. מטרונום אנושי ופנימי, הפועל דרך גופה של חן כהן, מזכיר לה ולנו את המקצב המעגלי של פעימות הלב והעולם.

ברגעים אלו, שבהם מתעצמת התחושה, שפני השטח מתחת לרגלינו התערערו, מתחדדת ההבנה שיש לשוב ליסודות, לשורש הנשמתי של החומר, של ההוויה. מתוך נכונות להקשבה כנה למקור החומר ובאמצעות עבודה עם הגוף שאותו הוא נושא וקריאה שונה של המוכר, מאפשרים האמנים לעצמם, וגם לנו, נקודת מבט החורגת מהמגבלות הפיזיות המקרקעות אותנו במקום ובזמן הנוכחיים. דיאלוג עם חומר, הנושא בתוכו ציר זמן רחב ועשיר יותר מההיסטוריה האנושית, מאפשר להיזכר ביסוד הראשוני, המזוקק והנכון, וכך לשאוף להתרומם מעבר למציאות, להאמין שניתן לייצר הווה מדויק יותר.

מיצב הווידאו התלת־ערוצי של האמנית הספרדייה רוסל מסגואר הוא חלק מהעניין המתמשך שלה במכרות כאתרי ייצור שאינם מפיקים רק מינרלים אלא משפיעים על רשת עולמית של קשרים כלכליים ויחסים חברתיים. המיצב מדגים את רעיון ה"מסע", המרכזי ביצירתה. הוא מציג לצופים מכרות, מלחות ומשטחי מלח בשוודיה, בוליביה, צ'ילה, דרום אירופה ובמיוחד בספרד ומצביע על המכנה המשותף ביניהם.
עבור האמנית, המיצב הוא חלק מ"ארכיון אודיו־ויזואלי על יחסים בין תעשייה לכלכלה בעבר ובהווה… סיפור על כוחה של התעשיה לשנות מדיניות, חברה ונוף". לצידו מוצגת גם ספרייה קטנה עם פרסומים של מסגואר המלמדים על הקשרו הרחב של הנושא ביצירתה.

בין שכבות הסלע של מכתש רמון לים המלח, בין עבודות וידיאו לציורים על בד, פאטמה שנאן ממשיכה את המסע אחר הטבע הפנימי והחיצוני. גופה מתחבר אל הקרקע, מתמזג עם העצים, צף במים והופך לקרקע פורייה, שממנה מתחיל לצמוח סיפור חדש. היא מטיילת בין יבשות וארצות, בוחנת טריטוריות גאוגרפיות ונפשיות ומשילה מעצמה שכבות חיצוניות בדרכה להתאחד עם הסובב אותה.

בהשראת אוסף שיריו של וולט ויטמן, עלי עשב, מצאה את עצמה שנאן בשנים האחרונות בוחנת מחדש את מערכת היחסים שלה עם העולם. בספרו חוגג ויטמן את החיבור הישיר שלנו לסביבתנו. הוא חוקר את הקשר הבלתי אמצעי בין האדם לעולם ורואה את העשב כשליח של התחדשות נצחית, מעגלית ואינסופית.

בסדרה של פעולות פרפורמטיביות מאומצות מנסה שנאן לבדוק את הרגעים שבהם הגבולות בין גופה לסביבה הולכים ומיטשטשים. היא שוהה במשך שעות במים הסמיכים של ים המלח, גופה נע בין מצב מוצק לנוזלי, בין ציפה לשקיעה, והופך לאי צף ומלבלב; פרחים פורצים מתוך בשרה בעודה מתאמצת לשאוף ולנשוף. באוקיינוס במיאמי שרויה האמנית במצב ביניים – לא ערה ולא ישנה, לא טובעת ולא צפה.

על סלעי המכתש במצפה רמון גופה של שנאן מתמודד עם הרכות המפתיעה של הסלע המתפורר. המכתש, שבעצמו נוצר כתוצאה מתנועות המים בעולם – החל בים טֵתיס, שהציף אותו, עבור דרך יצירת סלעי משקע ימי ועד לנסיגת הים והנחלים, שסחפו את הסלעים הרכים – ממשיך להשתנות ולהתעצב על ידי כוחות הטבע ועל ידי גופה שלה. בניגוד לסיזיפוס, הדוחף שוב ושוב את הסלע במעלה ההר רק כדי לראותו שב ומתגלגל למטה, שנאן אינה מנסה לכבוש את ההר ולדחוף את הסלעים לפסגתו. היא מבקשת לפגוש את הסלע מבעד לכפות ידיה, להכיר אותו, לבחון את האפשרות, שהסלע אינו מתגלגל מטה רק כי זהו העונש שקיבל סיזיפוס מן האלים, אלא שהוא שואף מטה מתוך חתירה לשוב לעולמו הטבעי, אל האדמה שעליה ניצב. בדומה לכך, זו אינה רק שנאן, המנסה לצוף בים, אלא גם הים, הבוחר לשאת אותה עליו – מערכת יחסים הדדית, שבה לכל צד תפקיד וכוח משלו.

הטבע שפוגשת שנאן הוא תוצר של תהליכי השתנות הנובעים מתוכו, אך הוא נושא גם את חותם ההתערבות האנושית: התפוררות היופי נשקפת אלינו מים המלח המתכווץ, מהמכתש החשוף לבלייה מואצת; אשליה של עוצמה, המבקשת להכיר בפוטנציאל ההיעלמות וההכחדה הטמון בה. כפות קקטוס כמושות, שמהן יוצרת שנאן מעין הארכה לחלקי גוף שונים, ממלאות את צידי הדרכים והיערות, מזכירות במקצת נשל נחש מיובש ואפור, המתחלף רק כדי לאפשר חיים חדשים. הקקטוס משמש כמעט כעור שני, מעטפת נושמת, המדמה גוף כלאיים. שנאן נמשכת למצבים אלו; יותר משהיא מתמזגת עם הטבע, היא עובדת עם הנמצא, עם מה שנשל וקמל, ורוקמת איתו יחסים מתוך ניסיון הדדי להציל את היופי.

הפעולות בעולם הופכת לבסיס לעבודות הווידיאו והציורים. המצלמה לוכדת בעדשתה את התמונה המלאה, והיד האוחזת במכחול ממשיכה ומפרקת אותה לרכיביה הראשוניים: משיחות צבע קטנות ומדויקות, הבונות מהקווים הקטנטנים את הציור השלם. תוך כדי ציור מנסה שנאן למצוא את מהותם הפנימית של הדברים, את המקום שבו הירוק מתמיין להרבה ירוקים שונים, את המקום שבו העלה מורכב מנימים. הטבע המצויר נבנה, למעשה, מהטבע עצמו באמצעות פיגמנטים מינרליים וצמחיים, המונחים על מצע העשוי מסיבי פשתן. העבודה על כל ציור נמשכת חודשים ארוכים: עצירה וחזרה, הצטברות של משיחה לצד משיחה, של הזמן שעבר לצד הזמן הנוכחי. הנוף, המתהווה בסופו של דבר על הבד, הוא מוכר ולא מוכר, דומה ולא דומה לנוף המקורי. זהו ציור המתחקה אחר המציאות, אך אינו מתחזה לה; ציור המייצג את העולם כפי שהוא נראה בעיניה של מי שמבקשת לא רק להתבונן בו, אלא גם לקחת בו חלק פעיל.

התערוכה בתמיכת מפעל הפיס ואסיילום ארטס.

המצלמה של רון עמיר רואה ירוק בכל מקום: אזורים חקלאיים, צבאיים ופרטיים; דשא סינתטי לצד טנק מתנפח; צבעי הסוואה לצד ירוק העד של עצי הברוש. הגליל, שבו הוא חי בשנים האחרונות, מאפשר לו זוויות התבוננות חדשות על הנוף המקומי ועל הנרטיבים השזורים בו. המצלמה שלו מתעכבת על הפרטים הקטנים, האופנים שבהם הנוף מוכפף לצורכי האדם, המתח שבין חופש לפיקוח, בין אלתור לפתרון.  

בבקעת בית נטופה מצלם עמיר פינות ביתיות, הפזורות בין מאות חלקות חקלאיות בבעלות פרטית: פינות מנוחה לשעות הפנאי, שצמחו כמעין חלופה לצפיפות ולמחסור בריאות ירוקות ביישובים הערביים  שסביבם. האלתורים שמתעד עמיר הם עדות ליוזמה אנושית וליכולת הסתגלות, אבל גם להתנגדות הנולדת מתוך צורך המשותף לרבים: מחסור במים, היעדר שטחים ציבוריים, צפיפות הולכת וגוברת, היעדר פרנסה ושחיקה של המרחב הטבעי.  

המרחב המשתנה של הגליל ניכר גם במבט מרחוק, בהתבוננות על המשמעות של פריסת מבני התעשיות הביטחוניות והסמי-ביטחוניות, שנוספו לאזור בעשורים האחרונים, ואשר במהלך השנים התרחבו והקיפו את היישובים שקדמו להם. האזור, שאוכלס עד שנות השמונים של המאה העשרים בעיקר על ידי אוכלוסייה בדואית וערבית, עבר בעקבות הגעת המפעלים שינוי דמוגרפי, והתפיסה החקלאית התחלפה באווירה פרברית-בורגנית. גם הנוף והטבע הוכפפו לצורכי האדם, שנוכחותו והעיניים הנוכחות והלא נוכחות שלו מורגשות בכול.  

הפערים בין הפנטזיה למציאות שבה היא מתקיימת צפים בשולי התמונות, כשם שהם צפים בשולי החיים בישראל: יריעה מעל מאהל שהקימו ילדים ונערים העובדים במכירת סחורה בצמתים הסמוכים. מתרחץ באגם קטן שנראה כמי שברח אל הנוף הפראי כדי לשחות במקורות המים הטבעיים, תוך התעלמות מהמבנים הצבאיים המקיפים אותו. אסקפיזם המופר על ידי מבזקי חדשות; נוף ירוק ושמים כחולים העמוסים במטוסים, במסוקים, בטילים ובכטב"מים. 

רוב העבודות בתערוכה צולמו בשנה שקדמה למלחמה הנוכחית, במהלכה גם צפון הארץ התרחק מהתדמית הפסטורלית שאפיינה אותו. התערוכה "שטח ירוק" מזכירה לנו שהנוף, בוודאי בישראל, לעולם אינו תמים. כל עץ וכל מבנה בו הם סיפור של מאבק על מקום, על זהות, על משאבים ועל תפיסת הבית. הירוק אינו רק תפאורה; הוא שחקן ראשי במאבק על משמעות הנוף המקומי.  

הלל רומן יוצר ציורי פחם ענקיים. הוא חוזר לחומר הראשוני, שעימו יצרה האנושות אמנות, וחוזר גם ליצרים הראשוניים, שהניעו אותה. בפחם, שמקורו באש, הוא מצייר את השלכותיה של האש ההרסנית הבוערת בבני אדם.  

מקורם של הציורים בסיפורי לוחמים, המתמודדים עם המלחמה שבאה לפתחם בדרכים שונות. "שרפו את הספינות" הוא ביטוי המיוחס לכובש הספרדי קורטס, שרצה להבהיר לחיילים שבאו איתו, שאין דרך חזרה: התקדמות או מוות. השלט המואר, Welcome Home, מקבל פני חיילים בתחנת רכבת במלחמת העולם הראשונה. השלט הופיע בסרט תיעודי על חייו של צ'יף באפלו צ'יילד לונג לאנס, שספר הזיכרונות שכתב הפך לרב מכר ולסרט קולנוע, במהלכו התגלה כי הוא מתחזה ללא רקע ילידי, שבנה לעצמו סיפור חיים חדש וחי כל חייו בשקר ובנתק ממשפחתו ומביתו האמיתי.  

תג היחידה הבלתי רשמי, שעליו מגן דוד וגולגולת, החל להופיע על מדי צה"ל בשנים האחרונות, וכיום נמכר גם בחנויות ציוד צבאי. הגולגולת שעליו מזוהה עם דמותו של ה"מעניש" (The Punisher) מסרטי הקומיקס של מארוול. חייל מארינס אמריקני, שיוצא למסע נקם אכזרי לאחר שמשפחתו נרצחה והמערכת מעלה באמונו. המעניש מגלם נתיב של צדק חסר פשרות, כשהרצון לנקמה מוחק עבורו כל דרך חזרה לחייו הקודמים.  

אל מול הנתיבים המוחלטים וההחלטות הבלתי הפיכות מוצבת האפשרות של חסד גם אחרי מה שנדמה כנקודת האל-חזור, בפסל בו ניתן בפעולה משותפת לנגן את המזמור "חסד מופלא" (Amazing Grace). הכותב, ג'ון ניוטון, קפטן ספינות עבדים, שהפך לכומר וללוחם למען זכויות אדם, מביע בו תחושות חרטה, חמלה ותקווה. בעידן המהלל פעולה נחרצת, הוא מציע לעצור ולשנות את האופן שבו אנו מתייחסים לעבר, בתקווה גם לעתיד. 

ערים אוטופיות, המודפסות בצבע כסף על נייר שחור, הן חלק מסדרת דימויים שנוצרה בדיאלוג ארוך עם תוכנת בינה מלאכותית, ושהוקרנה בצבע זרחני בתוך חלל חשוך, באותו חלל בדיוק לפני כשנה. בחודשים שחלפו מאז השתנתה לא רק המציאות, אלא גם הכמיהה שלנו לאוטופיה, והערים הליליות והקודרות כמו נצבעו על ידי התודעה האנושית הסובבת אותם. בתוך מציאות דיסטופית, הערים המנצנצות בחושך נראות רחוקות מתמיד. אולי החסד המופלא ישרה עלינו ויביא אותנו לשם. אולי גם אנחנו נצליח לשחרר את בחירות העבר, וסוף כל סוף נוכל באמת לחזור הביתה. 

נונפיניטו 2024, תערוכת הסיום של אמני תכנית הרזידנסי השנתית של ארטפורט, שהחלה באוקטובר 2023 ומגיעה לסיומה בימים אלו, מציגה פרויקטים ורעיונות חדשים שצמחו מאחורי הדלתות בששת הסטודיואים בשתי הקומות שמעל הגלריה.

המציאות, זו שאי אפשר לחמוק ממנה יותר, נוכחת ולא נוכחת בכל דבר שנעשה בשנה האחרונה, בין אם במודע ובין אם לא. בין אם היא באמת שם, או בין אם זה רק אנחנו, הצופים, שלא מסוגלים שלא למצוא אותה בכל מקום. אל מול הווה הנדמה כחלום רע ממנו אנחנו מתקשים להתעורר, העבודות בתערוכה מציעות רגע של התבוננות וחיפוש מתמשך אחר אפשרויות חדשות.

האביזרים של אורי זמיר מכילים בתוכם את היכולת לקדם את העלילה, לשלוט במהלך המחזה ולשנותו; החומרים בפסלים של משה רואס משנים את צורתם ותכונותיהם ועדיין שומרים על מתח עדין ואיזון שמחבר בין כולם; טל אלפרשטיין מעבירה את הפוקוס לדמויות השוליים במשחק המחשב שהיא ממקמת במציאות; אסף אלקלעי מוציא את חיצי החיפוש ממסך המחשב, ומעניק להם גשמיות בעולם האמיתי; בעבודות הבד של רותי דה פריס דמויות נשענות ותומכות זו בזו, בודקות את יכולתן להפרד ולהטמע מחדש בקבוצה; הצורות המרפאות של אסתר שניידר גדלות ומתפתחות תוך רצון לשוב אל אותה שלמות ראשונית שכולנו כמהים אליה.

נונפיניטו הוא שמה של תערוכת סיום הרזידנסי של ארטפורט מאז שנתה הראשונה. הביטוי עצמו מופיע כחלק מחתימתו של מיכאלאנג'לו על הפסל היחיד שעליו הוא חתום – הפייטה. ליד שמו חצב מיכאלאנג'לו את המילה faciebat – לא גמור, נונפיניטו, תוספת שבאה לסמל את הרעיון האפלטוני לפיו אף עבודת אמנות לא יכולה להגיע לשלמות האלוהית. הפייטה, שפירושה רחמים באיטלקית, מציגה את המדונה מערסלת את גופת ישו המת אחרי שהורד מהצלב, והפכה לסמל של כאב ואובדן אבל גם של רחמים, חמלה, התבוננות ודאגה הדדית, נחמות שכולנו זקוקים להן כיום.

הקמתה של מדינת ישראל מביאה איתה שינוי מהותי בעיר חיפה. עם סיומה של המלחמה משתנה איזון התושבים בעיר, וחיפה נשארת ללא מרביתה של האוכלוסייה הפלסטינית. עיריית חיפה בראשותו של אבא חושי מקבלת את ההחלטה על הקמת מבצע צבאי להריסת העיר העתיקה. זהו רגע מכונן בהיסטוריה של העיר. מבצע צבאי זה המכונה ׳מבצע שקמונה׳, מבקש לישר קו ולשנות את ההיסטוריה הענפה המגולמת בזיכרון העירוני. בשונה ממרחב עירוני הנבנה לאיטו, שכבה על גבי שכבה, לאורך התקופות והשלטונות, ומשמר תנועה טבעית של המרחב, פעולה זאת היא נקודת פתיחה לצעד מכוון שישוב וינקוט השלטון גם בערים אחרות. בשימוש הנוף מייצרת המדינה נרטיב חדש.

זה יותר מעשור שהעיר חיפה הפכה לביתה של שירן יצהרי, ונדמה שכבר מההתחלה מצאה את עיר הולדתה מבלי שנולדה בה. העיר אליה הגיעה בעקבות לימודים הפכה במהרה להיות מושא תשוקתה ועבודותיה. החל מימיה הראשונים ועד היום היא משוטטת ברחובות העיר התחתית ומצלמת. מתעדת את ההיסטוריה, הארכיאולוגיה ותנועת הרחובות המשתנה. אך התצלומים הרבים אינם מכילים נופים וקשה יהיה לזהות היכן צולמו. העיניים של יצהרי נמשכות אל הפרטים. דרך מלאכת הצילום היא דוגמת בזום־אין פרט מתוך ציור רחב; פה חצי קשת שבורה, למעלה פרח אבן מסותת, מבעד לחריץ לאתר בנייה היא מצלמת שלוש מדרגות המובילות לקיר חסום.

אותם קטעי סיפורים הנאספים על ידי יצהרי מקירות ושרידי מבנים נטושים, יכלו להחזיק בתוכם שרשרת של שייכות וזהות, ולהוביל לשורשיה של עיר שקיימים בה שרידים של אוכלוסיות מתקופות קדומות. אך מן הדימויים של יצהרי, כמו מן המבנים, נעדרים האנשים ואיתם הולכים לאיבוד הסיפורים. הניתוק מהשיוך למקום ולרצף האירועים, כמו מזכך מחדש את הסמלים לכדי צורות יסוד, לכדי קו שלא ברור מה יהיה הקו הבא שיבוא אחריו. אותם אובייקטים דוממים ואנונימיים שננטשו מבלי שיזכו לעדנת שימור, לזיכרון עירוני, מועברים על ידה לדף חדש ומחפשים שייכות. בסטודיו היא פורשת את ארכיון הדימויים, ומניחה אותם זה לצד זה, דימוי אחד מטפס על האחר, היא מרכיבה אותם מחדש לכדי מבנה היפותטי, לתמונה הרחבה כפי שהיא רואה אותה.

טכניקת הציאנוטייפ השבה בעבודותיה של יצהרי, מייצרת חיבור בין המצלמה העוזרת לה לתעד את המציאות, לבין טכניקת ההדפס המאפשרת לה ליצור עולמות בדיוניים ואוטופיים. טכניקה הציאנוטייפ המכונה ”בלו פרינט” מפותחת בסוף המאה ה־19, ומאפשרת יצירת עותקים רבים בקלות ובזול על ידי שימוש בנייר לבן, חומר אמולסיה ואור השמש. במהרה היא תאומץ על ידי אדריכלים ברחבי העולם שישתמשו בה ליצירת שרטוטים עבור מבנים עתידים.

בסקרנות מתמשכת שבה יצהרי בעבודותיה שוב ושוב למפגש עם נופים, בחיפוש אחר סיפורים, שייכות ובית. אדריכל הנוף ג׳יימס קורנר הציע שנוף אינו תמים ואינו רק בחירה אסתטית, אלא הוא תהליך גדול הנוצר לצורך הבניית מבט ודרך חשיבה. מזמן הבינה יצהרי שגם אם היינו רוצים לחוות את הנוף כמרחב שקט וניטרלי, כתוצר טבעי של הטבע, האדם והזמן, לא נוכל להתעלם מכך שהנוף הוא כלי להבניית אידאולוגיה על ידי גורמי השפעה גדולים ממנו.

יצהרי פוגשת במרחבים אלו יום יום, היא צועדת לצד זיכרונות שכוחות חיצוניים ביקשו שתשכח, לצד היסטוריה שביקשה להיכתב מחדש. מאגר הידע שביקשה לאחוז, מבקש שוב ושוב שתשמוט אותו. הכדים אותם היא נוהגת לפסל בסטודיו, כחלק ממסורת של מפגש האדם עם החימר, אותם כדים הנוכחים לאורך כל שכבות ההיסטוריה, אשר מכילים בתוכם שאריות וזיכרונות, יהיו הראשונים להרפות. כעבודת ארכאולוגים הפוגשים כד ללא כיתוב או ציור, ונאלצים לוותר מבלי שיתארכו או ישייכו אותו לתקופה, כך הם משוטחים ומופשטים על ידי יצהרי משימושם. באין רצף, בשל מחיקת העבר, הופקע התפקיד המיועד לכדים, והם אינם עוד מְכל לאיסוף מידע. יצהרי הופכת את הפנים לחוץ, חושפת ומפרקת את הידע שביקשו לשמור.

משם תהיה הדרך חזרה לבסיס קלה. עבורי יצהרי, בת לקבלן בניין, שקי חול הם נוף ילדות. השקים הזולים והחול מגלמים נקודת זמן ייחודית, הבטחה לעתיד טוב יותר, של מה שיהיה יום אחד בית. אבל עד שיתרוממו להיות הבסיס של פאר האדריכלות, הם אינם אלא אובייקטים דוממים המסמלים שינוי שיכול לקום. מחכים לרגע הקריאה, לבשר את הפוטנציאל הגלום בהם ליצירת סיפור חדש. עם מרווח הזמן והחלל הזה, רגע לפני שמושש וקיבל צורה, והידיעה הברורה שההיסטוריה אינה עובדה, עובדת יצהרי. בשונה מאתר ארכאולוגי בו כל שכבת חול חדשה מתוארכת בסבלנות ורגישות לפי זמן ותקופה, החול הלא מסונן, שלרוב נגנב מהים, מועבר ממקום למקום ללא היסטוריה. כך — בלי זהות, בלי שיוך לעבר ובלי שנטען עדיין מחדש בעתיד, אוגרת יצהרי את החול בשכבות בתוך שקים חדשים. היא עורמת אותם אחד על גבי השני ויוצרת מבנה, קיר, חומה. פועלת מתוך תקווה להבין האם הבסיס יציב מספיק כדי לתמוך, האם ייתן לה עוגן וביטחון כשתצטרך.

אבל יצהרי לא נסמכת רק על החיפוש אחר יציבות. נקודת מבט אחרת תגלה לנו שלצד עתיד לא קיים, היא מביטה גם אל העבר שנמחק. בקפדנות היא בוררת את הליבה של הדימויים הרבים שאספה מגבי חורבות נטושות ברחובות, ממלאת אותם בצבעים שמעולם לא היו קיימים ורוקמת אותם בעדינות מחדש על גבי השקים. אבנים שסותתו באבן על יד הסתת, כיפוף הברזל באש ליצירת מעקה של הרתך, כל אלו הופכים לדימויים משוטחים, זיכרונות לעבודת כפיים, לאמנות נכחדת, לאנשים שגם הם ראו בעבר בביתם את מבצרם וגילו שהוא אינו.

עבור יצהרי נראה שהחורבה, במצב הזמני שלה, פה להישאר. היא לא יכולה לספר את הסיפור המדויק של האדם שלן בה, אבל היא יכולה לספר שהיה פה. לא רק הנוכחות של הבית נחוצה עבורה, גם ההיעדר מוכרח להיות נוכח. היא קושרת בין האתמול ליום שיבוא, נצמדת לקירות מתוך ידיעה שיש לשמר ולספר. ויחד עם זאת מערבבת מים וחול, יוצקת ובוראת מחדש את המחר.

לימבו: בתיאולוגיה הנוצרית הקתולית: שפת הגיהינום; התחום שבין גן עדן לגיהינום, בו שוכנות הנשמות שמתו לפני הטבלתן לנצרות. הן אינן זכאיות לגן עדן, אך גם אינן נידונות לגיהינום.

בהשאלה: מצב ביניים; מצב בלתי ברור; מצב של הזנחה ושכחה; אי יכולת להגיע להכרעה, מבוי סתום( מילון אבניאון )

יאיר פרץ מעז ומביט באנשים. את הדמויות העולות על בדי הקנבס שלו פגש הרבה לפני שהופיעו במפגש בין המכחול והבד, בזמנים ומרחבים אחרים, כשהם לובשים בכל פעם מעטפת שונה. בסקרנות הייחודית לו הוא שב ומחפש את החיבור האנושי — כל מפגש הוא אפשרות לציור חדש, כל ציור הוא צעד אל הציור הבא.

הציורים של פרץ בולעים לתוכם את הקלסתרונים הרבים שפגש. הפנים והדמויות הם המפגש האנושי היומיומי, אך הם אינם דיוקנאות ספציפיים ואינם מבוססים על דמות מוכרת, הם המהות — גוף המכיל בתוכו את רצף החוויה עם המפגש האנושי. בסטודיו שלו הוא ימשיך לחפש ולצייר את המפגש הזה שוב ושוב. בדי הקנבס הרבים, הפרושים על קירות הסטודיו, כבדים משכבות הצבע. כל ציור מכיל בתוכו מספר ציורים — שכבה עולה על שכבה, דמות מכסה דמות. פרץ מזיז את הדמויות על גבי הבד כמו היו בובות בתיאטרון צללים ולא חומר דומם. הוא יברא ואז יכסה, יעלים דמות או מבט שרק שלשום היו שם, ועכשיו כבר אינם.

לצד הקלילות הניכרת במלאכת היצירה, הדמויות הנבראות שבורות ומפורקות. הדמויות של פרץ התמוטטו על גבי הבדים הרבה לפני המפגש האחרון והברוטאלי של כולנו עם פירוק הגוף, המשפחה והחברה. עבורו הגוף הוא כלי להבנת הרוח שבתוכו, ואם ניתן לפרק את רוחו של האדם, ניתן גם לשבור את הארגונומיה הפיזיולוגית המוכרת, לפרק כפות ידיים ורגליים ולבחון מחדש את גבולות הגוף והנפש. הדמויות השבורות, הלא תמיד קלות להתבוננות, היו כבר מונחות על הבד, הן נמצאות שם כבר שנים, במרחב הזמני אך התקוע של הלימבו. וכמותן אף הוא.

אותה הימצאות תמידית במצב ביניים, ברגע הדמדומים שאינו פה ואינו שם, העמידה בפחד עמוק מאמינים נוצרים קתולים, אשר חונכו תחת התאולוגיה של הכנסייה שהאמינה שנפשו של אדם עלולה למצוא את עצמה במרחב שבין גן־עדן לגיהנום, וזאת ללא שחטאה בעצמה אך גם לא נוקתה מהחטא הקדמון. הניסיון לאחוז בקצותיו של המצב הייחודי הזה הביא את טובי ההוגים לשוב ולעסוק בו. לאורך השנים הם ינסו לפרק ולמקם את הלימבו. מדאנטה אלגיירי ב״קומדיה האלוהית״ ועד ג׳ון מילטון ב״גן העדן האבוד״, יוכנסו אל תוך הלימבו ענקי תרבות שונים. בעוד דאנטה יכניס תחת מעגל התופת את אבות הפילוסופיה, שלא חטאו אך גם לא עשו את הצעד אל הדת המכפרת, מילטון יצעיד למרחב זה את האבות הראשונים, בוני מגדל בבל, ויאשים אותם בחטא הגאווה, ביומרה האנושית להגיע אל השמיים.

המפגש עם הנצרות ותולדות האמנות שהביאה לעולם, מלווים את פרץ בעבודתו, ונוכחים בציוריו. פרץ, העובד כמורה ומלמד בעצמו את התכנים האלו לדור הבא, פוגש יחד איתם בהתלהבות, כמו היתה זו הפעם הראשונה, את אבות הציור, ומפלרטט עם המוטיבים שלהם הזולגים לציוריו. עבור פרץ נצרות אינה דת, היא אמנות. וככזאת יש לפגוש אותה בסקרנות ודינמיות. בסבלנות והקשבה הוא יצלול לתוך ההסתבכות של הציור, יקדש את היכולת לחפש ולנסות, עד להבנה חדשה, לנקודת הקתרזיס.

במבטו של פרץ כולנו שוהים בתוך מרחבו של הלימבו מבלי שחטאנו. אי היכולת לשנות את התוצאה באמצעות פעולה מתקנת ומרפאת, כמו הנוכחות עצמה בתוך הגזירה שנכפתה, משאירה את הנוכח בתוכה באוזלת יד אינסופית, המשוועת לגאולה. באין מוצא מחוסר האונים, מקבץ פרץ את הדמויות שלו לכדי קהילה. הדמויות המפורקות והבודדות, ציורי דיוקן האמן הבודד בסטודיו, האדם המכונס לכדי ריבוע, כל אלו יתחברו ויתכנסו לפורמט אחד. יחד כבפייטה המונית, בה לא ברור מיהו האוחז במי, הם יקרסו ויתערבבו זה בזה. תחת המרחב הזה, האינדיבידואל שפרץ היה עסוק לראות ולשמר לאורך השנים, יבחר הפעם להיטמע בקולקטיבי. הם יחברו לכדי גושי צבע, לכדי סילואט אחד. יהיה זה ניסיון כושל לעקוב בסריקת גוף אחר התחלה וסוף של דמות בודדת. הדמויות הרפות כמו השילו מעליהן את העצמות המחזיקות אותן, הן יתפרקו, יזלגו ויישענו אחת על גבי השנייה.

דרך הציורים הרבים מנסה פרץ להבין בעצמו כיצד הגענו למצב התווך הזה. האם בחרנו או שמא נכפה עלינו לבחור במתרחש בחוץ? בתקופה בה נדמה שרוחות האימה שהעז להעיר בציורים שלו לפני שנים בסטודיו התחברו אל המציאות שמעבר לקירות, נראה שכבר לא תשנה ההבנה אם השהייה בלימבו נעשתה מבחירה. מתוך כך יישאר לפרץ להציע לדמויות בציורים, לעצמו ולנו רק נחמה. הוא יזכור את ההנחה שעצם הפעולה מניעה שרשרת פעולות המשפיעות אחת על השנייה, וייקח לעצמו חופש תנועה משל עצמו במציאות הקיימת. לצד התפרקות, בין הצבעים העזים שלא מרפים, הוא ינתב את הדמויות שלו למגע אנושי וקרבה, ויזכור תמיד להשאיר מעליהם את השמים כחולים.

בלב התערוכה פרויקט עליו עובד עידו מיכאלי בשנים האחרונות – ארבעה שטיחי ענק, כ-5 מטרים כל אחד, ומתארים את סנטרל פארק בניו יורק. ארבעת השטיחים מתארים את הפארק בארבעת עונות השנה, והצבעים האופיינים להם מתמזגים עם גווני השטיח הפרסי המסורתי. המוני פרטים טופוגרפיים מדויקים ומדוקדקים מהפארק – גנים, אגמים, שבילים וגשרים, מיוצגים כולם כשהם עוברים הפשטה לסגנון השטיח.

ברגע בזמן בו נראה שהמזרח והמערב רחוקים יותר מאי פעם, עידו מיכאלי לוקח על עצמו את מלאכת התרגום. כבן למשפחה ממדינות ערב שגדל בישראל ומתגורר בניו יורק, הוא מנסה לתרגם את סנטרל פארק, בלב המערב, לשפת המזרח, דרך הפיכת הפארק לשטיח. כמהגר המתרגם מערכת קודים אחת לשניה, מנסה מיכאלי לתווך אידאה של טבע מתרבות אחת לאחרת.

לפני עשור, כשמיכאלי עבר לניו יורק, הוא חשב על סנטרל פארק כמו על פיסת טבע פראי שנותרה חשופה מבטון. רק בהמשך הוא גילה שהגן תוכנן לפרטי פרטים ונועד לגרום למבקר להרגיש כאילו הוא מטייל בתוך ציור – טבע שהונדס ובויית לכדי יצירת אמנות בתלת מימד. ב"מלאכת התרגום" משיב מיכאלי את גן העדן המערבי למקורות המזרחיים שלו. הפרויקט מחבר בין המערב של זמננו למסורת הגנים ממסופוטמיה, ערש הציוויליזציה, והקמת גנים עירוניים כמענה לכמיהה לטבע. גם השטיחים שימשו כדרך להכניס את הנוף הביתה. הם נוצרו בהשראת הגן הפרסי, "פרדיזייה" (מקור המילה פרדייז) ונועדו לשקף את גן העדן כפי שהוא מתואר בקוראן – ארבעה נהרות יוצאים מעדן, והם מחלקים את הגן ואת השטיח לארבעה חלקים שווים וסימטריים המסמלים את החלום לשקט והרמוני.

כדי לייצר את השטיחים מתרגם מיכאלי את מפת סנטרל פארק לסמלים, ומעביר את הרישומים וההוראות לאריגת יד מסורתית באפגניסטן. כך, במקום שאין לו דרך להגיע אליו, מול אנשים שהמצב בעולם לא מאפשר לו לדבר איתם ישירות, הוא בונה שותפויות הוא קושר קשרים, אורג מסורות ומקרב בין תרבויות שהלכו והתרחקו. מושך חוטים ארוכים שמקשרים בין מזרח למערב ובין העבר להווה, בניסיון לשחזר את גן העדן, כמקום מוצא בראשיתי המשותף לכולנו.

במקביל לתערוכה בארטפורט תפתח למיכאלי תערוכת יחיד נוספת בגלריה נגא בתל אביב שתציג את רישומי ההכנה לשטיחים 22.3-4.5

"התקווה לשינוי כיוון נובעת תמיד מכך שאיננו יודעים לאן עשויות להוביל אותנו דרכים מסוימות: הסתכנות בסטייה מדרך הישר טומנת בחובה אפשרות לעתידים חדשים, ואלו עשויים להיות כרוכים בהליכה לאיבוד, באובדן דרך ואפילו בהפיכה לקוויר." – שרה אחמד.

התערוכה ״יותר ממספיק“ מאגדת אמניות ואמנים ישראליות.ים המתגוררים בארץ ובחו״ל, שהמשותף לכולם הוא אימוץ נחרץ של נקודת מבט קווירית ושל גישה קווירית, המעזה להסתכן ולסטות מן הדרכים הידועות והמוכרות לטובת חקירה של עתידים חדשים אפשריים. אפשרויות אלה מושתתות בהכרח על פריצת גבולות, ומכאן החשיבות שבשילוב אמנים מקומיים ובינלאומיים, המייצגים תפישה שונה של אותה טענה פשוטה — כי הזהות הישראלית והזהות הקווירית אינן קטגוריות סותרות השוללות זו את זו, אלא קטגוריות העולות בקנה אחד ואף מתקיימות בהלימה זו עם זו. קוויריות היא חלק מהישראליות חרף התפישות ההטרונורמטיביות הרווחות בישראל בנוגע למשפחה, הִִתרבות וילודה וביטחון. זהויות אלה מאפשרות תחושה מורכבת של העצמי והבנה ייחודית של המרחב ושל הימצאותנו בתוכו, בין שמדובר במרחב פרטי, קהילתי או לאומי. התערוכה מממשת את השאיפה להתקבץ ולייצר קהילה עם פרטים אחרים.ות המערערים על היחס האוקסימורוני־לכאורה שביסוד הזהות הקווירית־ישראלית, על הסתירה המהותית המובנית בין שני מרכיביה, ומרחיבות ללא הרף את הגבולות המגדירים מהי זהות.

שם התערוכה ״יותר ממספיק“ מעלה סתירה סמנטית. מצד אחד הוא מסמן דבר מה כמקובל ומעניק לו תוקף; מצד אחר הוא פוקד: ״עצרו!“. עבור סובייקטים קווירים — מי שנתפשים כעודְְפים, כאקסצנטריות, כסוטים או כעוכרות שלווה בהתנהגותם או בנטיותיהן — התקבלות על תנאי היא חוויה יומיומית. בד בבד, סובייקטים קווירים מודעים היטב לכך ש״יותר“ ו״מספיק“ קשורים יחדיו גם באופנים נוספים: כציוויים מנוגדים המסמנים גבול שיש לחצות או לפרוץ אותו; כמערך של יחסים מרחביים הממתינים להיחקר; וכאופק של אפשרויות הקורא תיגר על ההיגיון שבבסיס החשיבה הבינארית, הדיכוטומית. התערוכה חוקרת מרחבים ציבוריים ופרטיים־אישיים ואת הגבולות המפרידים ביניהם מנקודת מבט קווירית במובהק. היא שואלת ובוחנת: מה קורה כשאנו סוטים מדרך הישר הצרה וחוקרים את שטרם נחקר? מה קורה כשהשוליים, מיקומם ההיסטורי של הקוויר ושל הדחוי, מוזמנים לאכלס את חלל הגלריה ולשנותו? מה ניתן ללמוד מהזמנת נקודות מבט הנתפשות כעוֹֹדפוֹֹת להגיב על העבר, ההווה והעתיד?

האמניות והאמנים בתערוכה ״יותר ממספיק“ — ינון אביאור, פאינה גאורגייש פייגין, דנה וינגרט, עודד יונס, נגה אור-ים, שיר כהן, רגב עמרני ולילה קלינגר — מתערבים בחלל באמצעי מבע שונים ובמגוון טכניקות, לרבות פיסול, קרמיקה, מיצב, וידאו ואנימציה, ויוצרים מרחב של שונוּתּ והבדל, של פרשנות מחודשת ושל שיבוש. אף שהמחויבויות האסתטיות, ההיסטוריות והסוציו־פוליטיות שלהן נבדלות, הן חולקות גישה ורגישות, כאלה המאפשרות גיבוש של עצמיוּתּ מובחנת ושל קולקטיביות מבטיחה: כאלה שניתן לאבד בהן את הדרך, ללכת לאיבוד, ולהפוך לקוויר כדרך להיות ביחד.

נונפיניטו 2023, תערוכת הסיום של אמני תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, מסמנת עשר שנות פעילות של מרכז האמנות ארטפורט. עשור של סטודיואים לאמנים מהארץ ומחו"ל, של תערוכות ואירועים, ספרים, סרטים, שיחות ומחשבות. עשור של תמיכה באמנות ובאמנים.

מאז השנה הראשונה מוצגת בסוף שנת הפעילות של התוכנית תערוכת "נונפיניטו", שהשאילה את שמה מסדרת פסלים לא גמורים של כמה מאמני הרנסנס, ביניהם מיכלאנג'לו ודונטלו, ומשמשת לתיאור הרצון המודע להציג רעיונות בשלבים שונים של הפיתוח שלהם. במובן זה "נונפיניטו" אינה תערוכת גמר או תערוכת סיכום, אלא תערוכה שמטרתה לאפשר רעיונות וניסיונות שהם המשך טבעי של מה שהתרחש בחדרי הסטודיו בשתי הקומות העליונות בבנין.

התערוכה הנוכחית נולדה בימים סוערים ודרמטיים, שמלווים בתחושות של ערעור פנימי וחיצוני. בתקופה של חוסר ודאות לגבי המקום בו אנו נמצאים והמציאות בה אנו חיים, רבות מהעבודות בתערוכה מציעות מרחבים אלטרנטיביים, חלקם אוטופיים. ברובן קיימת רק תזכורת לקיום האנושי שחלף דרכן.

אירה אדוארדובנה חוזרת לרגע בו מכרו הוריה את דירתם באוזבקיסטן. בכסף המועט שקיבלו הם קנו הדפסים של צייר סובייטי ורובה ציד עתיק בתקווה למכור אותם בישראל ולרכוש לעצמם ביתם החדש. שלושים שנה מאוחר יותר חוזרת אירה לפריטים שלא נמכרו מעולם ומנסה לשוב ולהפוך אותם לאמנות ששווה כסף, להחזיר להם ולהוריה את הערך שאבד להם.

יעל אפרתי מזקקת זיכרון אורבני מהרגעים האדריכליים והאנושיים שמרכיבים אותו – בשטיח הכניסה בסוף הרמפה המובילה לדירה מוטבע המפתח שהושאר לאורחים; על הסורגים מצופי הגרפיט נותרו סימני הידיים של הילדים שנתלו עליהם; ערימות של אוכל חתולים מחכות בפינה לבעלי הבית האמיתיים של הרחובות האלו.

חן כהן בודקת את האפשרויות הגלומות בחומר לעומת הצילום המלווה אותו. לצד צילום המתחקה אחר תנועות טיפוליות ללא מטופל, היא מציגה עבודות פיסול חדשות המתחקות אחר אלמנטים שמקיפים אותה – כד, מתקן תלייה, חלקי הגוף שלה עצמה – תוך ריקונם מכוחם ומשמעותם.

לי נבו לי נבו מייצרת תא טפילי, שמתלבש על קירות הגלריה ומייצר מעין מרחב אחורי שמתפקד גם כתא וידוי, ומאפשר חוויה פרטית בתוך חלל הגלריה הציבורי.

אבנר פינצ'ובר מבקש להמיר אנרגיה אחת באחרת, לפרוץ גבולות פיזיים ונפשיים. הוא זורק כיסאות על קיר, אבן על זכוכית, יורה נורות פלורסנט על קווי מתח גבוה, דוחק את חלונות הממ"ד בקומה שלא נבנתה, מרסק את גופו כנגד קיר גבס. רגע המגע הוא רגע ההתפוצצות, ורגע ההתפוצצות הוא רגע של התענגות ושל שינוי – מעבר מאנרגיה אחת לאחרת, מחום לאור, מתנועה לשבר.

הלל רומן בנה מכשיר שמציג דימויים. זה אחר זה הם מופיעים, זורחים בצבע ירקרק, בדומה למכ"מ או מכשיר ראיית לילה, ואז – נמוגים ומוחלפים בדימוי חדש, זוהר יותר. בדומה לרישומי הפחם של הלל, שטף הדימויים שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית, מעלה באוב, או אולי חולם שוב ושוב, על מחוז חפץ מרוחק, על עיר אוטופית שלא ברור אם הצופה מתקרב אליה או בורח ממנה.

בארץ זו, / באדמה זו, / בשדה זך זה, / מי ייתן ונטמון / רק זרעי חמלה ואהבה
– רוּמי

המשורר הפרסי והמיסטיקן הסוּפי בן המאה ה-13, ג'לאל א-דין רוּמי, ממשיל את האהבה לזרע הנטמן בקרקע פורייה, זרע שיש לטפחו על מנת שיצמח, ישגשג ויזין אותנו. פעולת ההתמסרות מעניינת במיוחד כשהיא נוגעת לצמחים היקרים לנו מכול, צמחים שעברו מדור לדור. בין הזרעים הקדומים, שנטמנו וטופחו כאן, היו שבעת המינים, מראשוני הגידולים המבויתים באזור הסהר הפורה. בארץ זו ובאדמה זו הם ממשיכים לצמוח גם היום: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

חשיבותם הארכיאולוגית, החקלאית, הדתית והתרבותית של שבעת מיני הדגנים ופירות העץ, ששימשו ומוסיפים לשמש מרכיב מרכזי בכלכלת תושבי האזור והארץ מאז ועד היום, מעלה שאלות באשר לתחושות ולזיכרונות, לערכים, לאמונות ולמסורות שמעוררים בנו גידולים אלה, שרבים מהם הפכו לסמלים של המקום ושל האנשים החיים בו. מה אנו למדים מהם, ובאילו אופנים אנו מיישמים ידע זה? כיצד נמסרו רעיונות אלו במהלך השנים, וכיצד הם מוסיפים להתפתח היום? מה הם הערכים, האמונות והמסורות שנקשרו בהם?

בתערוכה "בארץ זו, באדמה זו" מגיבים שבעה אמנים ואמניות לשבעת המינים בעבודות חדשות. באמצעות מנעד הגישות ונקודות המבט המוצגות בהן בוחנת התערוכה נקודות השקה בין העבר להווה, מעלה שלל מורכבויות הנוגעות במינים אלו, ומציגה שאלות, אמיתוֹת וספקות באשר לחוויות שהם מעוררים בנו, ליחסנו אליהם, ומכאן גם ליחסינו זה לזה וזה עם זה.

ההתייחסות לשבעת המינים נעה מעיון אטימולוגי פואטי ומעיסוק צורני, דרך חקירה בוטָנית ארכיאולוגית והתעמקות בשיטות התססה עתיקות, ועד לחקר זהות, הנחווית מבעד לעדשות של קִרבה משפחתית ותרבותית. רלי דה פריס וגיא גולדשטיין בוחנים את יחסי הגומלין בין ידע, מדע, אלכימיה ומטאפיזיקה. ליאור גריידי, דור גז ואלה ליטביץ פונים להיסטוריה, למחקר ולתיעוד בניסיון להתחקות אחר ה"אמת" ואחר תולָדות ומגמות חברתיות, ומשלבים אותן בשיח רחב יותר. טל שוחט ודן שטוקהולם עוסקים בשינוי, ברוחניות ובחלוף הזמן.

באמצעות פרקטיקות אמנותיות שונות, תהליכי עבודה ושיח, תוך פליאה וסקרנות, ואולי אפילו חמלה ואהבה, כמילותיו של רוּמי, מבקשת "בארץ זו, באדמה זו" לאפשר בחינה מחודשת של הזרעים שהופקדו בידינו, ושל אלו שנבחר להנחיל לדורות הבאים.

דרך כפרית. עץ. ערב.

שורת הפתיחה של המחזה "מחכים לגודו" מגדירה, בשלוש הוראות תפאורה קצרות, את האווירה ששולטת על המחזה כולו. המתנה ללא תכלית, חיפוש ללא משמעות. אבסורד קיומי שמתנקז לאבסורד יומיומי.

דרך מדברית. מלון נטוש. לילה.

העבודות החדשות של נטליה זרובובה מציעות תפאורה ללא מחזה, בונות אווירה ללא מילים. הן מעניקות הוראות בימוי לתיאטרון הקיומי שלנו. אבל גם בלי מילים המחזה כבר נכתב. הוא נמצא אי שם בראש של כולנו, מוכר לנו חלקית, כמו כל תפאורה טובה הוא מעיר חלקים רדומים, מעורר נשכחות, פורט על הזיכרון הקולקטיבי שלנו. בית מלון נטוש בערד, שוק עמוס באנשים זרים, עבודות בכביש.

התפאורה מזמינה אותנו לספר סיפור שאנחנו לרגעים זוכרים אבל עדיין לא מכירים. כמו הציורים הוא מתחיל במציאות, אבל ממשיך ומתפתח במחוזות הדמיון של נטליה, ממשיך ומתפתל במחוזות הדמיון שלנו.

התרגלנו לחיות בתוך תפאורות. התרגלנו כל כך עד שלא תמיד אנחנו יודעים להבחין בין המציאות לבין פרשנות התפאורה שאנחנו נותנים לה. זו התפאורה המושלמת אנחנו חושבים לעצמנו: עצי דקל כפופים מעל האוקיינוס הם התפאורה המושלמת לחופשה, טירה חשוכה עמוסת נרות היא התפאורה המושלמת לרצח. שפת הים בשקיעה היא התפאורה המושלמת להצעת נישואין, שדה תעופה שומם – התפאורה המושלמת לבדידות. סצנות מסרטים ותיאטרון מתערבבות עם תפאורה לפרסומות ועם זיכרונות אמיתיים, עם התפאורה של החיים כפי שחווינו אותם.

העיר ערד משמשת את נטליה כתפאורה המושלמת לחלום ושברו. רק חלק מהציורים בתערוכה "ערד" צוירו באמת בעיר, אבל הרעיון של ערד כאוטופיה מדברית שורה על התערוכה כולה. ערד הוקמה במדבר עם תקווה לייצר חברה אחרת – עיר שתוכננה לפרטי פרטים על ידי אדריכלים שהציבו בה בתי פטיו וגרמי מדרגות שנועדו לתת מענה לאקלים המדברי. עיר שהביאה איתה ניחוח חלוצי ויוקרתי, ומשכה אליה בעלי מקצועות מבוקשים שעברו ועדות קבלה. ערד כמודל לישראל שחלמנו עליה.

החיבור של נטליה לערד ולמדבר התחיל לפני קצת פחות מעשרים שנה, כשבעקבות אהבה עזבה נטליה את אירופה לטובת באר שבע, פנינת המדבר, עיר שהצהוב שולט בה. נטליה חלמה על המדבר עוד בשלג של רוסיה והוא שב וצף בציורים שלה ובחלומות שלה גם היום, אחרי למעלה מעשור ביפו. הצהוב של המדבר משתלב בתוך ציורי הענק, בתוך תפאורות החיים. הוא נמצא ברקע של עבודות הרכבת הקלה בשדרות ירושלים, הוא מציץ מתוך חרכי השוק בערד. גם כשהיא מציירת מחווה לציורו של ניקיפור קרילוב על החורף בערבות רוסיה, המדבר נכנס ומשתלט על הנוף העצום, על החללים הריקים.

בעשור וחצי האחרונים נטליה זרובוב מציירת מהתבוננות. יחד עם קבוצת הברביזון החדש, היא הביאה לציור הישראלי צבעוניות וחיות מסוג אחר. אחרי שנים של ציורים בגדלים קטנים ובינונים, הציורים הנוכחיים של נטליה חורגים מגבולות הגוף וגדלים לשלושה מטר ויותר. זו ההתנסות הראשונה שלה בציורים בסדר גודל כזה, כמו חזרה ללימודי עיצוב הבמה שלמדה בצעירותה. ב"ערד" משחררת עצמה נטליה גם מכבלי המציאות של הציור מהתבוננות. מה שהתחיל בסקיצה מדויקת המשיך בדמיונה הפרוע. מה שהתחיל בעבודות הרכבת הקלה בשדרות ירושלים, נגמר במדבר. מה שהתחיל במלונות נטושים בדרך לים המלח, נגמר כסצנה ממותחן.

הדגמים הקטנים שמלווים את התערוכה מייצגים את הסצנות השונות: הם מפרקים אותן למישורים ומרכיבים אותן כתפאורות מוקטנות, כמקטים של בימת תיאטרון. אלו נופים שנבנים בעקבות הציור ומנסים לחקות אותו ולהרחיב אותו. יותר משהם משקפים את המציאות, הם משקפים את המציאות הציורית: מדבר שנוצר ממשטחי נייר מודבקים שנצבעו בכחול וצהוב, עמק מושלג שנבנה מנייר גלי, פרספקטיבה שבורה שמשעתקת את זו שנתפסה בציור. ניסיון לבנות עולם משלה, שמקורו בקנבס.

במובן מסוים המקטים הם המשך ניסיונה של נטליה לשבור את זווית ההתבוננות היחידה על התמונה. בין אם על ידי הפיכת הציור לפנורמי וניסיון להעניק לציור את הזוויות והעומק של המציאות, ובין אם על ידי הרחבת הציור מעבר למרובע הציורי המקובל, נטליה מנסה לשבור את המסגרת הציורית. הדגמים המוקטנים מאפשרים גם לנו לבחור את זווית הראיה שלנו – למעלה ומהצד, בהצצה מימין או מאחור. הם מגלים לנו את העולם שמאחורי התמונה, ומאפשרים לנו להרחיב את הסצנה, לגלות עוד על המחזה. יותר משנלמד מהם פרטים חדשים על המקום בו צויר הציור, נלמד מהם פרטים חדשים עלינו – על הסיפור שאנחנו בוחרים לספר, על הזווית שאנחנו עומדים בה, על התנועה המתמדת בה אנחנו מתבוננים בעולם. אולי ככה נצליח למצוא את האוטופיה לה אנחנו משתוקקים.

….

נטליה זרובובה, ילידת מוסקבה, חיה ועובדת ביפו. נטליה היא בוגרת תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, שנת 2015

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: "אֶעֱבֹרָה", וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: "הַאֶפְרָתִי אַתָּה?", וַיֹּאמֶר: "לֹא". וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "אֱמָר נָא: שִׁבֹּלֶת", וַיֹּאמֶר: "סִבֹּלֶת", וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן

(ספר שופטים, פרק יב)

חיים ומוות ביד הלשון. והחך. והשפה העליונה. הדרך בה אנחנו מזיזים את החלקים השונים מהם בנוי הפה שלנו, הדרך בה עובר האוויר בגרון, בה אנחנו הוגים אותיות מסוימות, מבטאים מילים, מחברים משפטים, הדרך בה אנחנו מפעילים את מאה השרירים הנדרשים ליצירת קול, מהותית לזהות שלנו. אבל עוד יותר מזה, היא מהותית לדרך בה אחרים מבינים אותנו, שומעים אותנו ושופטים אותנו.

בימי המקרא זו היתה המילה "שיבולת" (מערבולת) שדרך ההגייה שלה חרצה גורלות. בני אפרים שניסו לברוח חזרה אל נחלתם במהלך המלחמה ביטאו מילה זו בס׳ ולא בש׳. אנשי גלעד, שנזקקו לתחבולה כדי לזהותם, הורו לכל העוברים במעברות הירדן להגיד "שיבולת". בני אפרים, שביטאו את המילה כסיבולת, זוהו, נתפסו והושלכו אל המים הסוערים.

במאה ה 13, במהפיכה הסיצליאנית בפאתי פלרמו, שימשה המילה המקומית לגרעיני חומוס – ciciri – כמבחן לזיהוי הכובש הצרפתי שהתחבא בעיר. במלחמת העולם השניה השתמשו אנשי המחתרת ההולנדית בשם הרובע סכוונינגן כדי לזהות מרגלים גרמנים, והדרך השונה לביטוי האות H שימשה לזיהוי בין הפרוטסטנטים והקתולים בזמן מלחמת האזרחים באירלנד. בימים אלו ממש משתמשים חיילים אוקראיינים במילה "פאלאנציה" (Palyanytsya), שם של לחם אוקראיני מסורתי, כדי לזהות חיילים רוסים שהתחזו לאוקראינים.

אבל זיהוי אדם על פי הדרך בה הוא הוגה צלילים מסוימים לא נעצר בחבורת החמושים שעוצרת אותך בצד הדרך ומבקשת שתבטא מילה מסוימת. הוא צלח את צינורות הבירוקרטיה, הוטמע במערכת והפך לדרך זיהוי חוקית ולגיטימית, כשמדינות שונות באירופה החלו להשתמש בו כדי לקבוע אם האדם שעומד מולם, נטול חפצים, מסמכים ודרכונים, אכן זכאי למעמד של פליט. הדבר היחיד שנשאר לו – תעודת הזהות הקולית שהוא נושא עימו, היא זו שתכריע את גורלו. שבעים אחוז סורי מול שישים אחוז איראני, שאריות של מבטא סודני לצד אוצר מילים אריתראי – מדדים שמנסים בכוח להפוך למדידים, ביוגרפיה אישית סבוכה, מלאת פניות ופיתולים, שמתורגמת לכותרת אחת.

אפי ואמיר צוללים לתוך העולם הטכנולוגי שמקיף את מבחני השיבולת המודרניים. דרך שימוש בכלים מדעיים ורפואיים הם מספרים את הסיפורים האנושיים של מי שזהותם פורקה למנגנון הקולי שלהם, ורודדה לכדי צליל יחיד שהם יכולים או לא יכולים להפיק. הם מסתכלים על הדרך בה המערכת מסתכלת על היחיד כעל חלק ממערך של תווים וסימנים, ועל הניסיונות העיקשים לייצר סדר והגיון בתוך מציאות חמקמקה ועולם של גבולות נזילים.

העבודה משוטטת בין הטריטוריות השונות – הקולית, האנטומית והפוליטית, ובין המנגנונים השונים בהם הם נמדדים – הרפואיים, המדעיים והאינטואיטיביים. ממבקש מקלט טיבטי לפליט עיראקי, מטרנסג'נדר בהתאמה קולית מגדרית, לעמדת הכניסה לנמל התעופה בן גוריון, העבודה נעה הלוך וחזור בין יצרני הצלילים לאלו שמאזינים להם, בין המבטא שאנחנו שומעים, למבטא שהעולם שומע, בין נקודת מעבר הגבול החיצונית לגבול הפנימי שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום.

נונפיניטו 2022, תערוכת הסיום של אמני תכנית הרזידנסי של ארטפורט, מציגה פרויקטים ורעיונות חדשים שצמחו בשתי קומות הסטודיואים של ארטפורט במהלך השנה האחרונה.

המושג "נונפיניטו" מתייחס במקור לסדרת פסלים לא גמורים של כמה מאמני הרנסנס, אך משמש גם לתיאור הרצון המודע לייצג רעיונות בשלבים שונים של עשייתם, תוך כדי קריאת תיגר על מושגים של תוצאה, סיכום וסוף. "נונפיניטו" מסמל השנה גם את האפשרות שלא תמיד נוכל לסיים מה שרצינו, שלא הכל נתון בידינו. "ממנטו מורי", זכור את מותך, היא התובנה שהסכנה והסוף עומדים שם, מחכים לנו. תובנה שהפכה השנה לנוכחת מתמיד. תחת מה שמכונה הנורמליות החדשה, אנו חווים את שנת ההסתגלות לחיים שאחרי – חיים שמתנהלים תחת תזכורת בלתי פוסקת לכך שבין רגע הכל יכול להשתנות. הכל יכול להפסק.

ממנטו מורי מרחף מעל העבודות בתערוכה – דרך הכרישים המדוכאים של קרן גלר, ומבעד לניסיונות לשכפל ולהנציח דמויות בעבודתה של להלי פרילינג. המוות שאין לדעת כיצד יגיע נוכח בעבודתה של נרדין סרוג׳י, והוא מלווה את שלושת הנשים שמשוטטות בעיר תוך שיחה על גאולה ועל ניסים בעבודתה של אנה ווילד. יום מותנו מרחף מעל פיסות העץ המרקיבות שפעם היו נדנדות בעבודתו של תומר דקל ובמחזוריות האינסופית שבין החיים והמוות, המים והאבן, בעבודתו של מעיין אליקים.

בשנה בה העולם מנסה לחזור ולעמוד על רגליו מתמודדות העבודות בנונפיניטו עם מציאות משתנה, ועם הפערים ההולכים וגדלים בין המציאות כפי שהיא, למציאות כפי שאנחנו תופסים אותה כיום וכפי שתפסנו אותה בעבר. העבודות מתבוננות בגבולות המשתנים ובפערים ההולכים וקטנים בין מציאות לדמיון, בין הכאן לעכשיו, ומנסות למצוא בתוכם את המקום האנושי והאישי, את נקודת האחיזה ממנה אפשר לשוב ולהמשיך הלאה.

קרן גלר מציגה במיצב פיסול ווידאו חומרים שצילמה באקווריום בטורונטו. המציאות בו נראית מבוימת, כריש חול נמרי שאינו מאיים על אף אחד, פאסיבי כמו התיירים סביבו, המתניידים על מסוע שמעביר אותם מאטרקציה אחת לאחרת להתפעל מטבע פראי מאורגן.

להלי פרילינג משכפלת בסיליקון את חברתה לתוכנית הרזידנסי, אנה ווילד. היא מחפשת את השיבוש שבהעתקה ומקבלת בזרועות פתוחות את חוסר המושלמות של הפיסול ושל החיים.

תומר דקל לוקח את מה שפעם היו נדנדות בגני שעשועים ומרכיב מהם עולם חדש שמחזיק בתוכו את הפוטנציאל הגלום בהם.

אנה ווילד בעבודת חלל וסאונד של שלוש נשים בשיטוט לילי ושיחה אודות ניסים. הקולות שלהן נעים בין הרמקולים השונים, משייטים בחלל ומייצרים בו תנועה.

נרדין סרוג'י לוקחת את יחידת ה x מהרקמה הפלסטינית המסורתית, בונה ופורמת אותה ואת הסמליות שלה אל מול עיני הצופה בשלל דרכים עד שהיא הופכת לסימן אבסטרקטי.

מעיין אליקים מתבונן במזרקה בחצר הפנימית של מוזיאון רוקפלר, כחלק מהעיסוק המתמשך שלו במפגש בין תרבויות מזמנים שונים, וביחסים שבין פיסול, אדריכלות וצילום.

.

הצעה של חבר, חוקר מוח, תביא את מעיין שחר לגשת לבית החולים איכילוב. היא תשתה מנת סם מדודה, מלווה באסיסטנטית תשוטט במסדרונות לבנים. אחר כך תשכב, תוכנס ל-MRI, היא תיתן למכונה להלך בתוך ראשה. לאט תנטר המכונה רקמות מוח בעזרת המים בגופה, תסרוק בצורה אנכית ואופקית מקודקוד הראש לעמוד השדרה, ולבסוף תוציא פלט, שכבות של שחורים, לבנים ואפורים, סריקות שמספרות את מוחה.

שימוש בסמי תודעה נפוץ במחקרים העוסקים בשיטות טיפול שונות, המבקשות לשנות את אזורי התודעה. הם מיצרים חוויה דיסוציאטיבית, המאפשרת זרות והתבוננות תוך ניתוק וראייה מחדש של המציאות. זוהי קליטה אינטואיטיבית, כזאת שאינה עוסקת בקליטה המוכרת לנו דרך החושים, ואינה דובקת בתחושת האני, ברובד הגופני או הזהותי. בכך, היא מייצרת מציאות קפסולה רגעית, העוברת לקשב צף של המחשבה ופותחת צוהר למקום פנימי. זוהי חוויה נדירה שאיננו רגילים אליה כאנשים בוגרים, אשר מרחב ההבנה שלהם את ההווה מבוסס על זיכרונות, רגשות, וניסיונות העבר, לצד תשוקה לחוויה מוגדרת מראש בעתיד. זוהי הזדמנות לחזור לחוויית הילד, שאינו מזוהה במלואו עם חווית האני שלו, שנעלמת עם השנים ואת מקומה תופסת מציאות מובנית.

בשם התערוכה, אישונים מתרחבים בחושך, מעיין שחר מזכירה לנו עובדה מדעית ידועה – גם אם ייקח להם רגע, העיניים יתרגלו לראות בחזרה גם בחושך. זוהי הזמנה לצלילה המתרחשת רק לרגע – עד שהחושים ישובו למקומם, יפרידו בין השכבות השונות, יבינו מרחב ועומק, יבחינו במנעד הצבעוניות הטמונה, ותוך ידיעה בטוחה שעוד מעט הכל ישוב להיות כשורה.

הצבע השחור נגלה בסקאלה רחבה של צבעוניות ומרקמים בעבודות החדשות של שחר. הוא מנצנץ בין אבני האספלט, אותם הפרידה בעמלנות ושקדנות ושיבצה כאבני חן יקרות בסדר ודיוק מחדש על גבי קונוסי התנועה. הוא בוהק מבעד לעשרות האזיקונים המהודקים זה אחר זה לחיתוכי הזכוכית האקרילית, שחור מט פוגש שחור מבריק. הוא מבעבע ומשתקף מבעד לחללים בתוך המים הכהים והעכורים. הוא גרגירי ואטום, עולה ויורד כמפה טופוגרפית, במבט על פני השטח אפשר לדמיין את אצבעות הידיים שפיסלו אותו. הוא מחוספס למגע באחד וקטיפתי באחר. הוא נוכח על גבי גולת זכוכית שנחשפת, כאישון מתרחב, מנסה להתרגל ולראות מחדש בחושך. הוא בולע אותך אבל הוא גם מאפשר להתמסר.

במאגרי הידע הרבים שנגישים לנו כיום, תפקוד המוח וצורת השפעתו על התודעה נותרו עדיין בעלטה. בעזרת אלגוריתם ניתן לפענח ולהגדיר את הרשתות במוחנו, את המהות שלהם, החיבור בין אחת לשנייה וההיררכיה, אך לרוב ייבדק המידע לפי קריטריונים של קבוצה. מעט יוסק מהנתונים של צורת המוח על מבנה האישיות של אינדיבידואל או על המחשבה. החוויה האישית עדיין אינה מדידה.

הרצון להבין מוציא את שחר למסע. אך לנסתר יש לגשת בעיניים מציאותיות: רצפת הגלריה מרושתת בסימני אזהרה, מקבץ קונוסים ניצבים במרכז מבקשים עצירה או אולי דווקא נמצאים שם להכוונה – מפזרים אלומות אור, מתווים דרך להוביל אותנו בבטחה. אספלט הכביש שכיסה אותם, זולג בסמיכות בחזרה לרצפה, מחבק את קירות הגלריה, מחזק אחיזה. הידיים שביצעו את הפעולה, יצוקות אלומיניום, מחזיקות הפעם את הפנים והמחשבה. חוליות השרשרת המחברות ביניהן מתקשות להחליט במאזן שבין אונה לאונה, וזזות מצד לצד ממלאות את החלל בצליל מונוטוני. אל מול תחושת המאבק בין שני דליים התלויים מהתקרה, זוג פחיות משקה תלויות חבוקות. סריקות המוח תלויות בגובה העיניים אך מאפשרות לנו להתבונן ממבט על בהכרה, מבקשות שלא להיבלע בחזרה לחשכה. החלקים החסרים בפסל המונח על הרצפה מגלים תחתם מקווה מים רוטט, דג כסף מתכתי קופץ ראש.

הפרקטיקה של שחר כוללת איסוף אובייקטים וחומרים מהסביבה הקרובה – הבית והרחוב, וביקורים תכופים בחנויות בניין. בסטודיו היא מביטה עליהם בעיניים חיצוניות, נקיות מעבר, משנה, מחווטת ומובילה אותם למרחבים שונים. היא מפסלת בחומר מחדש, ותוך שימוש בהיסטוריה שלו היא מטעינה אותו במשמעות חדשה.

שחר במרחבי העבודה שלה מעיזה לצלול אל הלא הנודע בכל פעם מחדש. היא מייצרת לעצמה הרחקה והזרה מהמציאות המוכרת, מעיזה לשמוט את הקרקע היציבה לה היא רגילה, ולהישאר נוכחת במקום רעוע. חוסר הידע פה הוא ברכה, הוא מאגר מים חיים של מחקר, אפשרויות ושאלות. שחר פוסעת בביטחון אל החשכה, אל מרחב ללא גבול. כחולמת בהקיץ, היא מגששת בעזרת הידיים קדימה באפלה, סומכת על קשר המוח-יד שלה שיוביל אותה נכונה, בטוחה שהעיניים שלה יתרגלו לראות גם שם, בעלטה המוחלטת.

הקירות בסטודיו של ניתאי חלופ גבוהים, מתנשאים למעלה, לבן מלוכלך, פה ושם עקבות קידוחים. מרצפות טרצו ישנות קטנות, כתמי צבע, עליהם מעט רהיטים, שולחן, מדפים עמוסים ברזלים. על הקיר הצפוני חלונות גדולים, בבוקר תצבע השמש את הסטודיו באור בוהק שבמהלך היום יבהיר. יש כיסא משרדי אחד, שמטייל בין החלקים השונים. ובאמצע חלל ריק.

החלל הריק לובש תפקידים מתחלפים. לרגע הוא אתר בנייה: תבניות עץ מלוכלכות עומדות במרכזו מוכנות ליציקה, שקיות מלט נשפכות לאמבטיה שחורה, דליי מים מתערבבים, מוטות ברזל ופיגמנטים מוכנסים לתערובת הבטון, נוסחאות מפוזרות על דפים, משקלים מחושבים. ברגע אחר הוא ארכיון: גופי בטון גיאומטריים בגווני פסטל מורדים ממדפים, ממוינים לסדרות, מוצבים על הרצפה בשורה ארוכה. באור שונה הוא לובש פני חדר חזרות, רגע לפני שעולים לבמה, גוף מורם מקצה אחד ומועבר למרכז החלל, גוף אחר לידו נשען על גוף אחר דומה לו, בודק את אחיזתו. אחד מטפס לגובה על יחידה שניה, ריבוע בטון על רגלי עץ אזדרכת מתרגל יציבות, מטבע מאזן מלבן מתנדנד.

בדיאלוג הפותח בינו לבין גופי העבודה, מגלם חלופ את היוצר. הוא עוסק בבריאת הגופים שלו מאפס, רושם ומתכנן את הצורה והמבנה, מתוך תנועה פנימית הוא מחבר בין חומרים וכמויות. הגמישות היא מרכיב חשוב במלאכת הרכבת העבודה אבל הוא פועל תוך כדי ידיעה – אם לא יחושב נכון לא יעמוד הגוף במרכיבים ובצורה. בשביל לשחרר את החיים מתוך החומר המינונים צריכים להיות הן מדויקים והן מפתיעים.

בסיפור הקדום ביותר, היצור הראשון שנברא מחומר, האדם הראשון, נוצר מעפר. מאז כל הדמויות בסיפורים המקבלות מהאדם היוצר אותם רוח חיים, מתחילות מחומרים גולמיים. בעליית גג של בית הכנסת מפסל הרב גולם מחימר עם אותיות קדושות, בבית מלאכה יושב סבא ומגלף ילד מעץ, בפנסיון ישן מערבב הדוקטור בין חלקי גופות וחומרים כימיים ליצירת מפלצת.

כך חלופ, קודם יוצר בחומריות מסיבית אלמנטים גיאומטריים מוכרים, ורק אחר כך בהצבתם עובר להפיח בהם רוח חיים. הבטון המזוהה עם כובד, חוסר גמישות ומסיביות מקבל בחלל הגלריה קלילות וריחוף, הוא מתחפש ונצבע בצבעים עדינים ורכים המייצרים הרמוניה ורוגע לצד המתח הקיים במנחים. כבר במבט ראשון קל לזהות בפסלים מאפיינים ותכונות חיים: העבודות דקות ומתנשאות באצילות כלפי מעלה, הן עדינות ופגיעות ומבקשות אחת מהשנייה נחמה. הן ביישניות וצנועות ומעט כנועות, נדמה כי עוד רגע לא יצליחו להחזיק את עצמן יותר ויבקשו להתמזג עם הבלטות הקיימות ברצפת הגלריה.

בגישתה הפיוטית ובפרט בעבודת המחול Figure a Sea שיצרה הכוריאוגרפית דבורה היי, היא מעניקה לרקדנים את האפשרות לנהל בעצמם את מרחבי התנועה שלהם. דרך שהייה ארוכה משותפת בסטודיו, היא בונה את המעטפת, מייצרת את התנאים, מגדירה את גבולות הגזרה ומטמיעה בהם את הממדים הקיימים בה. כשיעלו הרקדנים על הבמה יצא הגוף לרפלקציה עצמית אשר נעה בחלל כישות עצמאית זורמת ועממית. מה יקרה אם? היא שאלת המפתח בעבודתה, המאפשרת לרקדנים וליצירה להפוך לים של אינספור אפשרויות. הלמידה והנפרדות ממנה מייצרת חופש אמיתי ויוצרת עבור הצופה יכולת התבוננות על מגוון של מקרים חולפים, סינכרוניים, נקודות מפגש וחיבורים המייצרים גם עבורה אלמנט של הפתעה.

עבודות הבטון המוצגות ב"וסיפורים אחרים" מייצרות גם הן ריקוד של אמנות אנושית. היצורים הפסליים בחלל הגלריה, טעונים בדנא של היוצר הנופח בהם רוח, קמים על יוצרם ויוצאים לדרך חדשה תוך נפרדות מהמקור לצד דיאלוג וקולקטיביות משלהם. בין אם ההנחה שהכל אפשרי, ובין כה וכה יצאו העבודות לעצמאות משל עצמן, נותר לחלופ להיות עוד גוף בתוך אסופת הגופים שיצר. הוא כבר לא ההורה הצופה מלמעלה, אלא לוקח חלק פעיל בעולם החדש שנברא. הוא מזיז את הגופים ומייצר העמדות שונות ההופכות להיות פרדיגמות העומדות בפני עצמן. זהו מרחב דינמי של קשרים – היצורים מבקשים אחיזה בקירות הגלריה, ברצפה, נשענים ותומכים אחד בשני. כל חיבור של כמה פסלים מייצר סיפור חדש אשר עלול להשתנות בהצבה הבאה בהתאם לרקדנים, לזמן, למיקום ולמרחב. נדמה כי גם אם נרצה לעצור את הסיפור, את המחול, אין לדבר סוף.

בעוד תנועה תלויה במרחב של זמן, מתרחשת וחומקת, חלופ ברגישות רבה מצליח להבחין בשברירית השנייה בה מתרחשת הפעולה ולהקפיא אותה. אך בו זמנית, בעזרת הצופה המשוטט בגלריה ומקיף את הפסל, האוריינטציה של החלל משתנה והגוף הסטטי זוכה להמשכיות. בכך הוא מקליל ברגע את הפסל היצוק הכבד, מרחיב את מנגנון הפיסול ומאפשר לו להיות ספונטני ואקטיבי.

באסופת סיפורים, שם הסיפור עליו נקרא הספר אינו בהכרח הסיפור החשוב והמרכזי ביותר. בהבנה עמוקה וחיבור רגשי לחומר ולפוטנציאל הגלום בו, חלופ מאפשר גם לנו לראות מבעד לחומר את הסיפורים המינוריים והפשוטים. הוא חושף אותנו לצורך בזולת, לשבריריות ולסדקים, מדגים לנו היפרדות לצד הכלה ומאפשר לנו לדמיין את המערכה הבאה.

לכבוד עונת הגורים של התנים, השקה מחודשת לפרויקט "יללות זהובות" – מסע אודיו ו AR  בשבילי פארק הירקון. המשתתפים מוזמנים להאזין במכשיר הטלפון שלהם להליכה בעקבות התנים וגוריהם, לצעוד בעקבות אל התן המצרי "אנוביס" ולהתבונן בנקודות המפגש השונות של האדם והחיות המתגוררות איתו בפארק.

דרך אפליקציה ייעודית, בסיור שאורכו כ 50 דקות, יראו המשתתפים את הפארק כפי שמעולם לא ראו אותו – ממקומות המסתור של התנים בהם הם משחקים עם הגורים הקטנים, ועד למציאות רבודה דרך מסך הטלפון שלהם בה יגלו שכבות נוספות בסיפורו של הפארק ושל החיות המאכלסות אותו.

גל נסים עורכת התערבויות עירוניות – הפעולות האמנותיות שלה מתערבות במרקם החיים של העיר ומנסה להתערב ולשנות גם את נקודת המבט של הצופה. יללות זהובות הוא חלק מהפרויקט "השמורה הסיננתרופית שהתחיל בניו יורק ועוקב אחר חיות סיננתרופיות – חיות שחיות עם האדם ומשגשגות מעצם הקרבה אליו, ובעיקר מהזבל שלו. הפרויקט כלל עד כה סיורים בעקבות דביבונים בסנטרל פארק, בעקבות חולדות בטומפקינס סקוור פארק, ובעקבות יונים בוושינגטון סקוור פארק.

פרטים: 
הסיור הינו אישי, וכל אחד עובר אותו עם מכשיר הטלפון האישי שלו – יש להגיע עם טלפון טעון ואוזניות אישיות.

מומלץ להוריד מראש את האפליקציה מחנויות האפליקציה בלינק.
או לבחור באפשרות של גרסת הווב לחוויית סאונד בלבד (מומלץ לטלפונים ישנים יותר, או למי שמעוניין בחוויה נטולת עצירות).

נקודת התחלה:
נקודת מפגש ברחבת אגם השיט (בפינה הצפון מערבית), גני יהושע, תל אביב (נקודת התחלה, כתובת לגוגל מאפס – "יללות זהובות").

"כשאנחנו לומדים לראות כיצד דימויים מתפקדים, אנחנו יכולים ללכת מעבר למה שרוב הדימויים מציגים בפנינו, מעבר למה שרוב הדימויים רוצים שנראה. וכאשר זה קורה, אנחנו כבר לא רואים את הדימוי, אלא את הדימוי הנגדי." 

קווין בי. לי – הרון פרוקי: הדימוי הנגדי

ההצבה האינטימית של "הדימוי הנגדי" מפגישה בין שני דורות של יוצרים. הראשון הוא הרון פארוקי (1944 – 2014), קולנוען, אמן, מסאי ואחת הדמויות המשפיעות ביותר על צמיחת הסוגה האמנותית של "חיבורי ווידיאו" (video essays)  ושל עבודות וידאוגרפיות. השני הוא קווין בי. לי (1975), אחד היוצרים הבולטים בעולם בז'אנר זה, חוקר מדיה ומבקר. לפני שנים אחדות הוזמן לי ליצור גוף עבודות חדש המגיב לעבודותיו של פרוקי. "הרון פרוקי: הדימוי הנגדי", הוא אחד התוצרים של פרויקט זה: ניסיון לפרק ולהרכיב מחדש את הדקדוק שאפיין את סרטיו של האמן, סרטים שבעצמם עוסקים בפירוק ובהרכבה מחדש של השפה החזותית – סרטים, פרסומות, משחקי מחשב – המאפיינת את המודרניות החל מהמצאת הקולנוע. 

אל מול המחווה האמנותית-מחקרית הזו, מוצגת אחת מעבודותיו הידועות ביותר של פרוקי, עבודה שגם סימלה את המעבר שלו מעולם הקולנוע לעולם האמנות. ב"עובדים עוזבים את המפעל" (1995) חוזר האמן אל הסיקוונס המצולם הראשון שהוצג אי פעם לפני קהל – 45 שניות בהן נראים הפועלים והפועלות במפעל לאמצעי צילום של האחים לומייר בעיר ליון, צרפת, עוזבים את מקום העבודה שלהם (1895). את התיעוד המבויים מציב פרוקי בבסיסו של קולאז' המורכב מסצנות מתוך סרטים עלילתיים ודוקומנטריים בהם נראים עובדים יוצאים מבית החרושת התעשייתי. הדימוי הנגדי—"דימוי של המציאות שחושף דימוי אחר של המציאות כפיקציה"—משמש כאן את פרוקי בכדי לפרק את הקלישאה החזותית של עובדים עוזבים את המפעל ולהפוך אותה כנקודת מוצא לדיון על מערכת היחסים בין קולנוע ועבודה, דיכוי ושחרור.

כוס נושקת לכוס, עין פוגשת בעין, ידיים מושטות ללחיצה. ב"טעויות העתיד וכיבוד קל" מפגיש גיא גולדשטיין שני אירועים שונים – היריד העולמי רב המשתתפים וקוקטייל ביתי קטן ואינטימי. מהשקת כוסות יין להשקת גשר הזהב בסן פרנסיסקו, משיחה בארבע עינים למערכת כריזת חוצות, מהדרישה שלא להתקהל לכמיהה להיות חלק מהקהל, התערוכה מתבוננת על הצורך הבסיסי במפגש אנושי ועל המקומות בהם הוא מתכופף ומתאים את עצמו לצורך האנושי בארגון, פיקוח ושמירה על הנורמות – הצורך לדעת את כל מה שקרה, קורה, ואמור לקרות.

ירידי העולם, שהחלו באמצע המאה ה 19, היו חגיגת ענק של תיירות ומסחר – חוד החנית של ההמצאות והחידושים המדעיים, המסחריים, הטכנולוגיים והאמנותיים. קרנבל ענק שמקפל בתוכו ארכיטקטורה מונומנטלית יחד עם שיקולים פוליטיים וכלכליים, מתובלים בחלומות וסקרנות על עתיד האנושות. ההמצאות הגדולות – משידור הטלוויזיה ועד לקטשופ, מצילומי הרנטגן ועד גביע הגלידה הוצגו לראשונה ביריד. ערים התקשטו ומבנים דוגמת מגדל אייפל בפריז, הספייס נידל בסיאטל והקריסטל פאלאס בלונדון נבנו במיוחד. הערים התקשטו לאירוע החגיגי – מבנים פאליים הורמו ופעמים רבות גם הוסרו כהרף עין, העולם הרגיש, ולו לרגע קט, טוב יותר.

באפריל 1939 נפתח היריד העולמי בניו יורק תחת הכותרת "עולם המחר" (World of Tomorrow). בין מבנים מונומנטליים לספינות אויר מרחפות הסתובבו המוני המבקרים עם סיכות הקוראות "ראיתי את העתיד" (I Have Seen the Future), שהשתלבו היטב עם הבטחתם של הירידים לפניו ואחריו להציץ לשחר של יום חדש.

העתיד ההוא, שדמיינו לאורך רוב המאה העשרים, נמצא עכשיו כאן. אנחנו מכירים אותו היטב מסרטים וספרים: מכוניות מעופפות, חדרי בקרה מלאי מסכים, תלבושות כסופות והתעתקות. נראה שרק עם התחלפות המילניום והתובנה שהעתיד ההוא שצפינו בו שנים ארוכות במשדרי שחור לבן נראה קצת אחרת, ויתרנו עליו. ויתור שרק הלך והתחזק בשנתיים האחרונות בהם הובהר סופית כי המציאות עולה על כל סרט מדע בדיוני. ועדיין – התפיסה של העתיד כפי שהתקבעה לאורך ירידי העולם הנוצצים נותרה איתנו: מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.

מתי הפסקנו לדמיין את העתיד? מתי השתנה המבט האופטימי שלנו ולצד השיח על שחר של יום חדש התחלנו לדבר על שקיעתה של האנושות? מתי הפסקנו לעקוב בהתפעלות אחרי חידושי הטכנולוגיה והתחלנו לפחד שהיא זו שעוקבת אחרינו? מתוך שאריות תעשייה שנאספו ממפעלים שנסגרו גיא גולדשטיין בורא מרחב קיום חלופי ללא זמן או מקום ברורים, מרחב של עתיד מדומיין לעבר מדומיין לא פחות, רגע אוטופי בהווה דיסטופי – אפשרות לתיקון בתוך רצף בלתי פוסק של טעויות.

בתערוכת היחיד שלה בגלרית ארטפורט הינדה וייס מתבוננת על הדרך בה מושגים כמו זמן ומרחב קיבלו משמעות אחרת בשנתיים האחרונות. חומרי וידיאו תיעודיים שנאספו בשיטוטים ברחובות ניו יורק במקומות שונים ובזמנים שונים מתחברים יחד בוידיאו קולאז' לזמן מרובד, שמאפשר התבוננות חדשה על רגע הביניים בו אנחנו נמצאים.

מגיפת הקורונה תפסה את העולם נבוך ובלתי מוכן. את הינדה וייס היא תפסה בניו יורק ברגע של מעבר בין דירות. ללא מקום קבוע לגור בו ובימים בהם תוכניות מתבטלות בזו אחר זו, היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות שכל מי שיכל ברח מהם, מצלמת את המרחב הציבורי שהשתנה אל מול עיניה. בין טרטור ההליקופטרים לסירנות האמבולנסים, בין מחיאות הכפיים לצוותי הרפואה לקריאות מחאת תנועת Black Lives Matter נגד המשטרה, הינדה וייס מתעדת את הרגע שבו אירוע עדיין לא הסתיים אך הדימוי שלו כבר התחיל להבנות.

דרך עבודת עריכה מדוקדקת מציגה וייס וידיאו קולאז' שמחבר בין הזמנים השונים. בין רגעי היאוש לרגעי ההפוגה, בין הפארקים וההתארגנויות הספונטניות, להגבלת התנועה והסגרים. הדימוי התיעודי הוא חומר הגלם שלה, ומתוכו היא גוזרת וצובעת, בונה סצנות חדשות ומייצרת מציאות אחרת, מקבילה ואפשרית. בעוד שהשימוש הנפוץ בטכנולוגיות עריכה מתקדמות הוא לזיוף המציאות והצגתה כשונה מזו שהיתה, הוידיאו קולאז'ים של וייס דוקא מקרבים אותנו אל המציאות כפי שהיא נחווית. וייס מציעה בתערוכה התבוננות מורכבת בזמן וברגעי מעבר. זמן מרובד, שמאפשר התבוננות קדימה ואחורה, בשכבות של מציאות שמתקיימות בזמנים שונים ובמקומות שונים במקביל, ומתגבשות יחד לתמונה אחת.

"פני מזרח מאדימין", הזמן בו השמיים במזרח מאדימים כתוצאה משקיעת השמש במערב, הוא הסימן הניתן בגמרא לשאלה מתי מסתיים יום אחד ומתחיל זה שאחריו. שאלת תחילתו וסופו של היום, שהיא בעלת חשיבות סביב כניסת ויציאת השבת, קיבלה משמעות אחרת בשנתיים האחרונות, שנתיים בהן נראה כאילו האלסטיות של הזמן השתנתה – הדקות והשעות איבדו את משמעותם המוכרת והימים הפכו כולם לבין ערביים אחד ארוך. שנתיים אחרי, ואנחנו לא יודעים איך ייראה סופו של המשבר. עוד לא עברנו מספיק כדי להבין איך השפיעו עלינו המגיפה, הסגרים והבידודים. אבל העין שלנו כבר החלה את תהליך עיבוד הנתונים. היא מתחילה לבנות לעצמה פרספקטיבה, לזהות את הגוונים השונים של רגע הביניים, לנסות להכריע האם אנחנו עדיין מצויים בשקיעתו של היום הקודם או שאולי זהו כבר תחילתו של יום חדש.

רוח של נוכחות מתעתעת שוהה על תערוכת נונפיניטו 2021. תחושה של מציאות שקשה לאחוז בה, של דברים שלרגע הם כאן ורגע אחרי כבר אינם. במידה רבה, זוהי רוחה של התקופה כולה – תוכנית משכן האמן השנתית החלה בין הסגרים ונמשכה לתוכם, כשבדרך ניסינו כולנו להבין את ההגבלות והמגבלות, האפשרויות והבעיות. בתוך מערבולת של בידודים וחיסונים, לצד ביקורי סטודיו, סדנאות, שיחות ומפגשים, ניסתה תוכנית הרזינסי להשאר עד כמה שאפשר במרכז, בטבור הקבוע של הסערה, ולהעניק קצת יציבות בעולם שהלך ואיבד אותו.

אבל רוחות הסערה לא יכלו שלא לחדור פנימה. תחושות חוסר הודאות שמלוות את כולנו, תעתועי הנוכחות ותעתועי המציאות, נמצאות במרבית העבודות בתערוכה. המשקל שקיבלה הזמניות בשנה הזו, וחוסר היכולת שלנו להתחייב למה שיקרה בעוד חודש, שבוע, אולי אפילו יום, השפיעה לא רק על הדרך בה אנחנו חווים את העולם, אלא גם על הדרך בה אנחנו יוצרים אותו.

מקורו של המושג נונפיניטו מיוחס לתפיסה האפלטונית לפיה אף עבודת אמנות לעולם לא תוכל להשתוות למקור השמיימי. הפער בין הארץ לבין השמיים ומה שמתרחש ביניהם מורגש ומודגש השנה יותר מתמיד. רוחות הרפאים של ההווה מרחפות בתערוכת נונפיניטו – הן נושפות בסדינים של תכלת רם, מתחבאות בקברי הפסלים של שחר יהלום, ממלאות בנוכחותן הוירטואלית את המסך של אמיר יציב, ידיהן השקופות ננעצות באגרופנים של רועי כהן. הן מציצות אלינו בעינים חשופות בעבודות של שי-לי הורודי, ונחשפות מולנו, עוד רגע ונצליח לגעת בהן, בעבודותיו של כרם נאטור.

בתקופה של מציאות מעורערת אמני תוכנית הרזידנסי של ארטפורט מציבים אפשרויות נוספות להסתכל על העולם. במקום נחמה הם מציגים שאלות; במקום להביט מטה ולחפש קרקע יציבה הם מביטים מעלה ומחפשים משמעות.

תכלת רם תופרת מסדינים את קווי המתאר של רהיטים שיצאו מכלל שימוש – שידת מגירות לחדר אמבטיה שנבנתה סביב כיור רחצה, ארון שהפך לחלק מעבודת אמנות, חזר לשמש אותה כארון ובאחרונה המיר את תפקידו שוב לעבודת אמנות.

רועי כהן מפרק מחסומים ואגרופנים מהאלימות שכבושה בהם על ידי יציקתם בגומי. הקשיחות מתחלפת באלסטיות, היציבה הנוקשה בתנועות ריקוד, והם הופכים לסימן של הגוף אותו הם רוצים לעצור, עליו הם רוצים להגן.

שחר יהלום מפזרת ברחבי הגלריה פסלים שהם מעין קברים חלולים לפסלים אחרים, לאובייקטים שכבר אינם שם. פסלים של חיות – תנשמת, עורב ואיילה – שכל שנשאר מהם הוא הד קהה; זוגות רגליים שקובעו לרצפה ונקברו תחת מסה של חומר. בדיקה מתמשכת של יחסי הכוחות והאפשרות של אובייקט דומם לייצג גוף מת.

אמיר יציב משתמש במטווח הוירטואלי מבסיס האימונים שבטה כבסיס לעבודת וידיאו חדשה שמשלבת בתוכה אווטאר המופעל על ידי שחקן בחליפת אנימציה שמעתיקה את תנועותיו. הדמויות על המסך מחקות את האדם, שבתורו מחקה את הדמויות. לופ אינסופי של סימולציה שמנסה לייצר מציאות, ושל מציאות שכלואה בתוך סימולציה אינסופית.

שי-לי הורודי משתמשת באמצעים פשוטים כדי לייצר משחקי אור וצל, ולהתבונן מחדש במי שלרוב אנחנו רק רואים דרכה ולא אותה – העין האנושית.

כרם נאטור מתקשר עם הכוחות והרוחות שמקיפות אותו ומנסה להנכיח בחומר את מה שאין לו גוף.

"סמיכות" מציגה שתי תערוכות יחיד זו לצד זו, מחוברות בחוטים דקים של צבע, חומר, עניין ושותפות גורל.
אורלי סבר ומריה סאלח מחאמיד שהו בתוכנית משכן אמן בארטפורט בקיץ 2020. התוכנית, שהחליפה את תוכנית הרזידנסי הבינלאומי של ארטפורט שהפסיקה בעקבות מגבלות הטיסות לישראל, העניקה סטודיו ומגורים לאמנים שגרים למעלה מ 100 ק"מ מחוץ לתל אביב. אורלי סבר מקיבוץ כברי ומריה סאלח מחאמיד מעין מאהל נפגשו מחדש בארטפורט והפכו לשכנות לרגע. כל אחת בסטודיו שלה יצרה עולם שלם ונפרד, אבל שתיהן יצרו עולם שהצבע השולט בו הוא שחור, בעל מרקם סמיך הבולע את הצופה פנימה כאל מעין חור שחור, כך שנדרש מבט שני ושלישי כדי לגלות את הצבעים והשכבות שמנסים לפרוץ החוצה מתחתיו.

האמניות מציגות ב"סמיכות" עבודות חדשות שתוכננו במיוחד לחלל הגלריה. אצל שתיהן זולג העולם האישי אל תוך התערוכה, עוצר את זרימת היום יום, משבש אותה, מנכיח את העדר התנועה הטבעית ומעמת אותנו עם הריכוז המוחלט שהיינו רוצים לתת לעבודת האמנות, לתת לרגע עצמו. בימים בהם רבים עוסקים במדיטציה, מיידנפולנס, ריכוז והתמרכזות, העבודות בתערוכה מנכיחות את ההפרעות, את רעשי הרקע הבלתי פוסקים, את חוסר היכולת שלנו לעשות רק את מה שהיינו רוצים לעשות.

כניסה לתערוכה מרחוב העמל 8, תל אביב

בתערוכה "חוץ ממני" מקימות תכלת רם ונעמה ערד דירת מגורים בתוך הגלריה של ארטפורט. גבולותיה נזילים – פנים הגלריה וחוץ הבית מתערבבים זה בזה; זהותה מעורפלת – זוהי דירה ריקה מאדם ומלאת סימני חיים; הגדרתה מטושטשת – זוהי אפשרות של בית בתוך גלריה, בתוך בנין לבן וחדש בין מוסכים ישנים, בשכונה שמשנה את פניה מאזור עסקים לאזור מגורים, תוך כדי תקופת חיים בה אנשים מסתגרים בדלת אמותיהם.

המילים home ו-house מתחברות בעברית למילה אחת – בית. בדרך אובדת ההבחנה בין home כמקום שנותן שקט ובטחון, כמושא לערגה וגעגוע, לבין house – החלל בו אמורה להתממש הפנטזיה הזו. פעמים רבות מתקשה השני לעמוד בכובד הציפיות של הראשון ולהיות הבית עליו חלמנו, מתקשה לגשר על הפער המובנה בין המקום בו אנחנו נמצאים למקום בו אנחנו רוצים להיות.

ב"חוץ ממני" מובילות אותנו תכלת רם ונעמה ערד בשבילי הבית ודרך עבודות מלאות הומור הן בוחנות את הפער בין ה House – הבית שמסמן גבולות של חוץ ופנים ומבדיל בינינו לבין שאר העולם, לבין ה Home המדומיין, מושא התשוקה הפנימית שלנו. בין המקום אליו חוזר אדם בסוף בכל יום, לבין המקום אליו לרוב הוא כלל לא מגיע.

תכלת (שמשתתפת בימים אלו בתוכנית הרזידנסי של ארטפורט) ונעמה (בוגרת התוכנית) עובדות מאז ינואר בבניין ויוצרות יחד את העבודות המוצגות בתערוכה. למעלה משנה הן נפגשו לעבודה משותפת בקומת החנייה של ארטפורט, מתחת לגלריה בה הן מציגות. מה שהתחיל כמפגש של יום בשבוע, צמח ליומיים, שלושה ויותר. ימים ארוכים שהוקדשו לעבודה משותפת של ערבוב תמיסות, יציקת חומרים, ניסור ותפירה. עבודה שהיא גם משותפת מאד וגם אינטנסיבית מאד – יד ימין של נעמה מוזגת חומרים שיד שמאל של תכלת מערבבת. האחת תופרת, השניה מחזיקה את הבד. סימביוזה מוחלטת בין שתי יוצרות שהן גם חברות טובות. הדיונים, הויכוחים, הבדיחות והפשרות הפכו לחלק מהעבודות, מתערבלים בתוך הבד, נטמעים בזוגיות אמנותית מוחלטת.

בשנה שחלפה מאז החלה העבודה הפיזית על התערוכה העולם התהפך. יותר ויותר אנשים מצאו את עצמם מסתגרים בבתים ושואלים את עצמם מה מגדיר אותם ואת המקום שלהם, מה יגרום להם להרגיש בבית. אחרי שנים ארוכות בהם נדמה היה שהיחסים בין הפנים לחוץ הלכו והטשטשו, באה השנה האחרונה ובנתה מחדש את הגבולות הברורים בין המרחב האישי המוגן למרחב הציבורי המסוכן. כשהמציאות בחוץ עולה על כל דמיון תכלת ונעמה בורחות למחוזות הדמיון, כשחוסר הידיעה משתלט על העולם שבחוץ הן נסמכות על האינטואיציות ומנסות לייצר לעצמן את המקום הבטוח שלהן. "חוץ ממני" מתרחשת הן במרחב שקורה מחוץ לגבולות הבית והן מחוץ לגבולות ה"אני" – מחוץ לתכלת ומחוץ לנעמה ובמרחב שבין שתיהן לבין המבקרים.

קיץ 2019 החל בהתרגשות גדולה. לאחר מסע חיפושים ארוך נפתח הבניין החדש של ארטפורט וחדרי הסטודיו התמלאו באמני תוכנית הרזידנסי. הממ"ד הוסב לסדנת הדפס, שולחן הישיבות לשולחן פינג פונג והקירות התמלאו בעבודות אמנות. רגע אחרי שהתחילה תוכנית משכן האמן השנתית הציגו כל חברי המחזור החדש בתערוכה הקבוצתית "אמא בשלי לי מיץ גנבים".

12 חודשים וחיים שלמים לאחר מכן, הם שבים ומציגים זה לצד זה עבודות שנוצרו בין כותלי הבניין. במהלך השנה רבת התהפוכות גלריית ארטפורט, כמו שאר העולם, נסגרה למספר חודשים, אבל תוכנית הרזידנסי המשיכה לפעול. דווקא המגפה שהתדפקה על דלתות הבניין שבה וחידדה את מהותו של ארטפורט – מקום שנותן לאמנים חלל וזמן שקט לחשוב וליצור, לרעיונות לפרוח, לחלומות להפוך למציאות.

"נונפיניטו" מטבעה אינה תערוכת גמר או תערוכת סיכום. מוצגות בה עבודות חדשות של אמני התוכנית שנוצרו בחודשים האחרונים ומשקפות את שהעסיק אותם בשנה האחרונה. מוקדם מדי להבין כיצד השפיעה המגיפה על האמנות ובלתי אפשרי לדעת לאן עוד היא עתידה להוביל אותנו, אבל גם אי אפשר להתנתק מהכבדות שמלווה את הימים האלו והשלכותיה על איך שאנחנו יוצרים וחווים אמנות. המהירות בה העין שלנו התרגלה לכתמי טורקיז שמעטרים את הפנים ברחוב, למודדי חום שמופנים אלינו כאקדחים או לבקבוקי אלכוג'ל שעומדים ליד הדלפק, גורמת לנו לפקפק ברגישותה ובהסתגלותה של העין הזו. מה עוד היא רואה? מה היא הפסיקה לראות? ומה קורה לאותה עין נסערת כשהיא שבה ומביטה על יצירת האמנות?

יעל פרנק מציגה מחוץ לבניין ארטפורט עבודה שניתן לראות רק מהרחובות הסובבים את הבניין. מגג המבנה נופל עץ דקל קוקוס שאיבד את כוחו להמשיך ולעמוד זקוף, כמו קורס תחת נטל הפנטזיה והמשמעות שהפלנו עליו, מתמוטט ונותר תלוי הפוך על קירות הבניין.

מרב קמל וחליל בלבין מציגים גוף עבודות חדש, ובו פסלים מעץ המציגים דמויות סוריאליסטיות ונעים בין טקס דת פולחני, תחילתה של מהפכה או סתם שיעור באמנות שמתערבבים אלו באלו. הם מוצגים כחלק ממיצב ציורי ענק, המורכב מעשרות עבודות המתחברות ומשתלבות זו בזו לסצנה אינסופית אחת, המאתגרת את הצופה ונקודת המבט שלו.

גיל יפמן חוזר אל שחרור מחנה הריכוז בוכנוולד, עת זומנו תושבי העיר הסמוכה וייאמר לצפות בזוועות שקרו במחנה. אל מול קעקועי לבד, שמשחזרים את הקעקועים שהוסרו מגופות אסירים ושומרו בפורמלין, הוא מציב מראה בה בבואתנו משתקפת דרך פרצופי התושבים המזועזעים. בעבודת הוידאו "רצח במוזיאון תל אביב", שתי הדמויות בד רנרוא ופנלופה זולגות מהתערוכה "קיבוץ בוכנוולד" ובעודן משוטטות ברחבי המוזיאון, אפידמיה מסתורית פורצת.

אלה ליטביץ מתייחסת לעבודת הקיר האיקונית של דני קרוון במשכנה של הדמוקרטיה הישראלית – בניין הכנסת. ליטביץ מחליפה את אבן הגיר ביציקת בזלת – אבן שמקורה בהתפרצות החומר המצוי מתחת לפני השטח.

דור זליכה לוי הופך את הממ״ד לתיבת נגינה מדיטטיבית, כשהוא מציב בתוכו פסל סאונד רובוטי שמנסה לנשום בכוחות עצמו. אל מול תחושת חנק הולכת וגוברת מבחוץ מתמקד זליכה לוי בפעולת הנשימה, שעל אף היותה לכאורה הבסיסית ביותר אנו עוסקים בה בימים אלו בלי סוף.

רות פתיר מתבוננת במתרחש בחדר ההמתנה של מרפאת הפוריות בבית החולים בפתח-תקווה בו יושבות צלמיות פיריון כנעניות עשויות חרס בנות 3000 שנה. הצלמיות הממתינות, אשר מקורן באוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, הוחזרו לחיים למציאות של אוגוסט 2020. בעודן ממתינות לבדיקה ותוהות באשר לשחרורן, חיות בר פולשות לערים הגדולות ומתחילות לעשות בהן כשלהן.

בהיררכיית הדימויים, לדימוי האנלוגי שמור מקום של כבוד. זהו דימוי מרשים, עשיר, בעל עומק, המתפקד כ"ערובה לחזותיות טהורה", כפי שמנסחת זאת האמנית והתיאורטיקנית היטו סטרייל. מעמדו הפריבילגי של הדימוי קשור קשר הדוק למושגים כמו מקוריות, יחידאיות ואיכות. "רזולוציה", כותבת סטרייל, "הפכה לפֶטיש והיעדרה נתפס כסירוס של מעמד המחבר". אבל הטכנולוגיות החדשות שצמחו בעשורים האחרונים פגעו במעמדו של הצילום האנלוגי, כמו גם בסט הערכים המשויך אליו. הדגש על "המקור" וההילה הכרוכה בו הוסט לעיסוק ביכולת ההשתנות וההעתק של הדימוי. הפילם הפך לקובץ דיגיטלי, משאיר אחריו לא רק נוסטלגיה אל החומריות של הסליל אלא בעיקר געגוע להיגיון האנלוגי, על ההמשכיות, החד פעמיות והאינדקסליות הטבועה בו.

אל מול תפיסה אסתטית ותרבותית זו של הצילום האנלוגי כסמן של "כלכלת היוקרה" מחד, ושל אובדן וגעגוע מאידך, מציגה התערוכה 'קווי ראייה' שורה של עבודות עכשוויות בהם אמנים ישראלים ובינלאומיים חושבים מחדש את השימוש בפילם כיום. דווקא בשיאה של מהפכת הצילום הדיגיטלי – ואיתה, הקושי לייצר ייצוג יציב של המציאות –מציגות עבודות אלו עמדה חדשה. עמדה זו תופסת את הפילם כ"חומר ביקורתי": ההיסטוריה הכרוכה בו והאסתטיקה המזוהה עימו משמשים כאן כאמצעי לרפלקסיה על תהליכים חברתיים ותרבותיים עכשוויים. זוהי אינה פטישיזציה של החומר עצמו – רוב העבודות נועדו מלכתחילה לעבור המרה דיגיטלית – אלא שימוש באופיו של הפילם כנשא של זמן וכרשם של מקום, על מנת להאיר אספקטים שונים באופן שבו אנחנו חווים, זוכרים ורוכשים ידע כיום. הפואטיות, הצבעוניות ו"האלכימיה של הנסיבתיות" (כפי שכינתה זו האמנית טסיטה דין) שאבדו עם המעבר לצילום הדיגיטלי מגויסים מחדש לטובת מבט שוהה ומשתהה על כמה מהנרטיבים הגדולים של המודרניות – לאומיות, קפיטליזם וקידמה – אותה מודרניות שהדימוי האנלוגי מזוהה עימה כל כך.

העבודות ב'קווי ראייה' מתמודדות עם הפערים הבין-דוריים ומשבר המשמעות שנוצרו עם המעבר מהצילום האנלוגי לדיגיטלי באמצעות מבחר אסטרטגיות. הן מציגות מתח לא פתור בין הטכנולוגיות השונות, משלבות בין מציאות ובדיון ויוצרות נרטיבים היסטוריים חלופיים. העקבות שמשאיר האור בסרט וסדרת ההתרחשויות שהוא מבטא משמשות כאן כדי ליצור תמונה מורכבת של הדינמיקה בין המציאות ובין ייצוגיה. עבודות אלו לא שואפות לייצר טוטאליות של משמעות, לסמן רצף של פעולות או לבצר את מעמדו של המחבר הבודד. קווי הראייה שלהן כבר לא מקבילים. הדימוי שהן מייצרות מבקר את "החזותיות הטהורה" של הצילום האנלוגי לא פחות מאשר מייצר אותה באמצעות ריבוי קולות, חיתוכים מפתיעים וסיפורים חדשים.

התערוכה מתקיימת בתמיכתה האדיבה של קרן משפחת אוסטרובסקי ומשכן האמנים בהרצליה.

"ברוכים הבאים ליפו" מציגה את עבודותיהם של אורי אליעז, סופי יונגרייז ונחום ענבר, שלושה פסלים שיוצרים עולמות אנושיים, מסעירים ואינטימיים מעץ ואבן.

המעבר של ארטפורט לפני מספר חודשים למעונו החדש ברחוב העמל לווה בהתרגשות גדולה. לשמחה מהמבנה נוספה גם התלהבות מהשכונה החדשה. אחרי חמש שנות פעילות במתחם מבודד יחסית בדרך בן צבי, מצאנו את עצמנו בלב הפועם של עולם האמנות. לצד המפגש עם גלריות וסטודיואים של אמנות עכשווית שהחל לפרוח בקריית המלאכה בעשור האחרון, שמחנו לגלות גם אמנים ותיקים בהרבה, שפועלים בדרום תל אביב וביפו כבר עשרות שנים.

התערוכה נולדה מאחורי דלתות ברזל כחולות ברחוב אילת, מאחוריהן נגלה אוצר של מאות דמויות עץ. המפגש המלהיב עם הפסלים מעלי האבק הוביל למסע בסמטאות הקטנות של יפו בין חדרים וחצרות עמוסים פסלי אבן, מחברות עמוסות רישומים, קולות הפטישים המכים ישירות בשיש ויצירה שאינה פוסקת.

"ברוכים הבאים ליפו" מציגה חלק מהאמנים שפגשנו בדרך. אמנים שהקדישו חיים שלמים ליצירה שלא תמיד מצאה את דרכה אל המוזיאונים והגלריות בתל אביב. אמנים שעובדים ביפו במשך עשרות שנים, וצפו בעניין כיצד עולם האמנות הלך והתרחק אל עבר כיוונים אחרים.

כתוכנית רזידנסי שמשמשת בית לאמנים בתחילת ואמצע הקריירה שלהם, אנחנו נרגשים לפתוח הפעם את הבית שלנו לדור של אמנים ותיקים, שפעלו ביפו ודרום תל אביב הרבה לפנינו.

אורי אליעז (1931, תל אביב) יציג למעלה מ 60 דמויות עץ שנבנו משאריות פסולת שאסף על חוף הים ביפו החל משנות השבעים.

נחום ענבר (1940, רמת יוחנן) יציג את סדרת "הפסל ופסלו" ובה פסלי אבן שנעשו בשיטת "פיסול ישיר" עבודה ידנית אל מול האבן, ולצידם רישומים המלווים את הסדרה.

סופי יונגרייז (מחנה עקורים באוסטריה, אחרי מלחמת העולם השניה) תציג פסלי אבן רכים, מלאים בקימורים, חלקי גוף ומפגשים בלתי צפויים.

ב 1837, אחרי קריירה מבוססת כצייר, לקח סמואל מורס את מתקן העץ ששימש אותו עד אז למתיחת קנבסים ובנה על בסיסו את מכשיר הטלגרף הראשון. תהילתו הגדולה לא הגיעה, כפי שקיווה קודם לכן, ממשיחות המכחול האלגנטיות וציורי הענק המדויקים והמדוקדקים שלו, אלא דווקא מקווים ונקודות אחרים. הסימנים האלקטרומגנטיים – קו נקודה קו – תורגמו לאותיות והתחברו למילים, ואפשרו, לראשונה בתולדות המין האנושי לתקשר מרחוק. לא עוד תופים, מדורות וכלי נשיפה – מורס נתן לנו את היכולת להעביר מסרים למרחקים ארוכים. מאז לא הפסקנו.

קצת פחות ממאה שנה לאחר מכן ניסה זלמן כהן, מראשוני אנשי הקשר בארגון ההגנה, למצוא שיטה קלה לזכירת קידוד המורס. הוא לקח את הנקודות והקווים שהוריש לנו הצייר והפך אותם למילים או משפטים קצרים שההגייה שלהם מזכירה נקודה (חיריק) או קו (פתח או קמץ). אמא – נקודה קו, בשלי לי מיץ – קו נקודה נקודה נקודה, גנבים – קו קו נקודה. המקרא שלו, שנמצא בשימוש עד היום, משלים מעגל שלם של סימנים שהפכו לרעיונות שהפכו בחזרה לסימנים.

ב"אמא בשלי לי מיץ גנבים" אמני תוכנית הרזידנסי של ארטפורט מושכים קוים, חוטים ונקודות במעבר מתמיד מרעיונות מילוליים לרעיונות מופשטים ובחזרה. כמו ספינה בלב ים הקוראת לעזרה, כמו גיבור הסרט הקוריאני "הפרזיטים" המאותת לבנו, הם משתמשים בקו כדי לסמן רעיון, ונותנים לרעיון להפוך לקו חדש העומד בפני עצמו.

רגע אחרי יום הולדתו הארבעים, שב גבי קריכלי לחוויה מעצבת מתחילת שנות העשרים לחייו. הוא חוזר לנסיעה לילית ארוכה בשדה טבק בארצות הברית, רגע אחרי שהשתחרר מהצבא, רגע אחרי אסון התאומים ששילח אותו מניו יורק. בנסיעה הלילית בשדה שאינו נגמר הוא מבין שאף פעם אי אפשר באמת לברוח. כשהוא מוקף בפרחי הענק היפים עד כאב הוא מחליט לחזור לישראל ולעסוק באמנות.

"גבי קריכלי לא מאמין" מתעכבת על רגעי מעבר של הגבריות – רגע המעבר מנערות לבגרות ורגע המעבר מצמיחה ליציבות. רגע אחד אליו מגיע הנער מלא בהתרגשות לקראת הלא נודע, והרגע, המכונה משבר, אליו מגיע הגבר בדרכו מהבגרות אל עבר הצפוי והמוכר מדי. מה לא ידע הנער שרצה להפוך לאמן? מה לא יודע הגבר שמנסה לגדל את האמנות שלו?

קריכלי לומד מהזכרונות שלו. הוא מרכיב מהם את הפאזל שהופך אותו למי שהוא היום. הוא לוקח את הזכרונות הרצוניים, שאורגנו עבורו דרך המורים, המפקדים, כותרות העיתונים, מהדורות החדשות מדי שלושים דקות: האינתיפאדה השניה, הפיגועים בירושלים, הפיגוע במגדלי התאומים. הוא מנער אותם היטב עם הזכרונות הלא רצוניים – מועקת המטבח הצבאי, תחושת המדים על הגוף, טעמו של התירס בקופסה, ריח הנקניקיות, הצביטה באצבע מקופסת הפלסטיק של הדיסק החדש. הוא מצרף אליהם את הרגעים הכי אישיים שלו – ציור שצייר אביו, תחריט מתוך ספר של אשתו.

כשהוא חמוש בזכרונותיו ובדימוי שלא עוזב אותו של שדה הטבק הלילי קריכלי מקים לעצמו שדה טבק משלו, ומזמין את האנשים שעיצבו את חייו בשנות העשרים להצטרף אליו בבנייתו והריסתו.

בשנת 2012 שכר גבי קריכלי סטודיו במתחם בזק הישן ברחוב בן צבי בתל אביב. רגע אחר כך נפתח מולו מרכז האמנות ארטפורט. במשך ארבע שנים היה גבי נוכח שאינו נוכח בתוכנית. חולק שירותים ומטבח, שיחות וכלי עבודה. ב 2016 הוא הצטרף למחזור האחרון של תוכנית הרזידנסי במתחם ברחוב בן צבי. הסטודיו רחב הידיים שלו פונה לטובת הסטודיו בארטפורט והוסב במשך שנה שלמה לשדה טבק. עבודות האמנות הוצאו, אדמה הובאה, שתילים טופחו, תאורה נבנתה. מאחורי דלת מתכת כבדה, וכשהוא נסמך על שיטות גידול ביתי שמשמשות לרוב לגידול מריחואנה – מנורות חימום עטופות בנייר כסף להנבטה, תאורה שמדמה את שעות היום והלילה ומקצרת אותם על מנת לזרז את מעגל הגדילה – יצר גבי תשתית אמנותית אלטרנטיבית.

שלושה גברים בלי חולצה, בשלבי התקרחות שונים, טיפלו בשדה הטבק שבמרכז התערוכה. גבי שתל את השדה וטיפל בו. המוסיקאי בני אורן (כנורו של רוטשילד) כתב מוסיקה לצמחים והגיע לנגן להם כדי לעודד את צמיחתם ולבלובם. הם מאזינים לו, כמו תלמידים טובים בשוחות ישרות, כשמאחוריו תלויה מפה לימודית של המזרח התיכון. האמן יובל רימון (קבוצת זיק) הגיע לארח לצמחים חברה. הוא הולך לישון לצידם ולצלם אותם למעין סרט דוקומנטרי. סרט שבמהלכו קמל השדה עד למותו.

האם המבט של הצלם הורג את השדה? האם המבט שלנו הרג אותו? שדה הטבק בסטודיו סבל מכנימה קמחית רגע אחרי שהחל לככב ברשתות החברתיות של המבקרים שהגיעו אליו. הוא לא הראשון שנפגע מהמבט. אשת לוט הסתובבה להביט בעירה הנהרסת והפכה לגוש מלח. אורפיאוס המרה את פי האלים כשהביט לאחור כדי לראות אם אורידיקה אהובתו צועדת אחריו החוצה מהגיהנום – ואיבד אותה לנצח. ב"רומא" של פליני נעלמים ציורי הפרסקו העתיקים מהקירות ברגע שאור השמש, ועין האדם והמצלמה, פוגשת בהם לראשונה. האם יכולה יצירת האמנות לשרוד את המבט המתבונן והחוקר? האם אנחנו יכולים?

רק חלק מהזכרונות שלנו שורדים את ההתבוננות הארוכה, את מרחק השנים. הזכרונות הפרטיים מתערבבים בזכרונות הלאומיים, הטראומה האישית מתערבבת בטראומה האמריקאית והישראלית. מומחי פוסט טראומה יובאו לארצות הברית אחרי ה – 9/11 כדי ללמד את המקומיים איך להתמודד עם המלחמה שתקפה אותם בבית. אבל איש לא טיפל בגברים הישראלים שנושאים עימם את השריטות שלהם כמו כוכבים על חגורת הצייד.

ב"לא מאמין" ממשיך גבי קריכלי לתעתע בצופה ולבדוק את הגבולות הדקים בין מציאות לדמיון, בין אמנות לחיים האמיתיים. הוא פועל באזור האי-נוחות שבין המטבח הצבאי לשדה החולה, בין משבר השחרור מהצבא למשבר גיל הארבעים, בין הנער שמאבד את האמון במערכת הצבאית, לגבר שאיבד את אמונתו.

במהלך התערוכה יתקיימו מיצגים בהם יתארחו המוסיקאי כנורו של רוטשילד, אשר לקח חלק בעבודת הוידאו שתוצג בתערוכה. תאריכים:

יום שבת 21.9 בשעה 21:00

יום שבת 12.10 בשעה 21:00

יום שבת 2.11 בשעה 21:00 – מופע נעילה

שיחה אמן וסיור בתערוכה –

יום שישי ה 13.9 בשעה 12:00

יום שישי 25.10 בשעה 12:00

"נונפיניטו" 2017 הוא לא רק רגע הסוף של המחזור החמישי של תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, היא גם סופה של תקופה. זו התערוכה האחרונה שתוצג בגלריה של ארטפורט בדרך בן צבי 55. אחריה יעזוב ארטפורט את המתחם בדרכו לחלל חדש, והמתחם כולו ייהרס בדרך להפיכתו לשכונה חדשה בדרום תל אביב.
ארטפורט הוא בראש ובראשונה תוכנית התומכת באמנים מהארץ ומחו"ל, בדרך להגשמת הרעיונות ועבודות האמנות שלהם. אבל ארטפורט הוא גם מקום. לא יכולנו לדעת לפני שהתיישבנו בקונטיינרים הישנים של בזק את השפעת החלל על אופיו של ארטפורט, על טיב היחסים בין האנשים, על מהותן של העבודות שיצמחו בו. אבל למקום, למרחב, לחלל העבודה ולאזור הציבורי שמחוצה לו יש השפעה על מה שקורה בין כתלי הסטודיו ובתוך הגלריה. ארטפורט בבן צבי 55 הציע אפשרות של מקום פתוח ומאפשר, מקום בו חלומות יכולים לגדול, בו מערכות יחסים יכולות לצמוח, מקום שמזמין את כולם להרגיש בבית. אנחנו רק יכולים לקוות שהרוח הזו תשאר איתנו גם בבית הבא שלנו.
נונפיניטו מטבעה אינה תערוכת גמר, אלא תערוכה שמעניקה הצצה לפרויקטים שנרקמו בתוכנית במהלך השנה. התערוכה הנוכחית לא יכלה להתעלם מתחושת הסוף שעמדה באוויר כבר בשלב מוקדם של השנה, וחלק מהפרויקטים בתערוכה מתעסקים בשאלה זו ומצביעים על האפשרויות הגלומות בו.
גבי קריכלי, שעבד במתחם בחמש השנים האחרונות עוד טרם הצטרפותו לארטפורט בונה חדר קטן סביב עץ אותו גילף לפני כשנה. העץ, חלק מפרויקט מתמשך של גבי בו הוא מגלף על עצים ברחבי הארץ, מיועד לכריתה כחלק מתהליך הבניה המתוכנן. האם אפשר לראות את העץ במנותק מהמקום בו נוצר? מה קורה לעבודה תלוית-מקום כשהמקום עצמו נלקח ממנה?
דרור דאום עוסק ב ״Light From a Dead Star״ בסופה של תקופה דרך דימויים מתוך מגזינים שהופצו בימי נערותו בישראל של שנות השמונים, בתקופה בה חנויות ספרים ועיתונים שגשגו והיו הקשר העיקרי לעולם שקורה מחוץ לכאן. מה קורה לדימויים ששימשו אז כאסמכתא לפנטזיה כשהם מאבדים את התפקיד הסובייקטיבי שלהם ומידת הרלוונטיות שלהם נקבעת מחדש על ידי מרחב חיצוני וממרחק זמן.
ב ״Dig as High as You Can״ ליהי תורג'מן מייצרת מנחת מסוקים משלה, שנוכחותו מרגיעה ומערערת בו זמנית. ה H של ה Helipad  הופכת ל H של ה Help,  של Home. שני מוטותיה הארוכים נדמים לרגעים למוטות המזבח שאינו יכול עוד להציל איש, וממשיך את העיסוק של ליהי בטריטוריות, צורות ראשוניות, במסמנים ומסומנים.
סדרת האובייקטים של יערה צח מורכבת מקביים ושוטים שמתחברים למעין "כלים מיוחדים" הנותרים רפויים בחלל. אלו ממשיכים את עיסוקה של צח באינטימיות שבמפגש בין גוף לחפץ, בפנטזיה על פעולה מול אובייקט דומם, ובקשר בין אלימות ליופי.
גילי אבישר משבש את הסטודיו הצבעוני והפעיל שלו. הכניסה הצדדית מובילה לחלל אפל ואפוקליפטי, בו דמויות מחופשות מחפשות את דרכן ומנסות להנפיש את שלל המסכות והבדים, למצות את רגעי הזהב מתוך החושך הסופי.
פאטמה שנאן, שבמהלך השנה האחרונה ציירה את גופה בעיקר בתוך שטיח, מרחפת בנונפיניטו מעליו. בעבודות הוידאו הראשונות שלה היא בוחנת את יחסי הגוף והשטיח דרך נערים שמפזרים שטיחים על גגות ורחובות ג'וליס, ודרך גופה שלה המתרומם – בכח האנרגיה הספיריטואלית, הדיבוק או הקסם – מעל לשטיח אותו חקרה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. "נונפיניטו" 2017 היא לא רק רגע הסוף של המחזור החמישי של תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, היא גם סופה של תקופה. זו התערוכה האחרונה שתוצג בגלריה של ארטפורט בדרך בן צבי 55. אחריה יעזוב ארטפורט את המתחם בדרכו לחלל חדש, והמתחם כולו ייהרס בדרך להפיכתו לשכונה חדשה בדרום תל אביב.

לאחר חמש שנות פעילות במתחם בדרך בן צבי 55, ולאחר כמעט שנתיים של פעילות ללא בית של הפסקה בחיפוש אחר מקום חדש, ארטפורט פותח שוב את שעריו במבנה ברחוב העמל 8 בתל אביב!
עם הפתיחה מחדש תמשיך תוכנית הרזידנסי להתקיים כבעבר, עם שישה אמנים ישראלים שמגיעים לשהות אמן של שנה, ואמנים ואוצרים בינלאומיים המתארחים לתקופות קצרות יותר. לצד תוכנית הרזידנסי תפתח מחדש גלרית ארטפורט ובה פעילות ענפה הכוללת תערוכות, יריד ספרי אמן שנתי, מפגשי אמן, סדנאות מקצועיות, קבוצות קריאה, הקרנות ועוד.
מרכז האמנות העכשווית ארטפורט הוקם בשנת 2011 במטרה להוות בית לאמנים בשלבים משמעותיים בהתפתחותם המקצועית, ולקיים סביבה מאפשרת ותומכת ליצירת אמנות חדשה. ארטפורט נוסד ביוזמתו של ג'ייסון אריסון והוא פועל בתמיכתה המלאה של קרן אריסון.
תערוכת הפתיחה "בחזרה לארטפורט" חוגגת את האמנים המצויינים שעברו בארטפורט בשנים האחרונות ומציגה עבודות של הבוגרים הישראליים של תוכנית הרזידנסי המתפרשות על פני שתי קומות בבנין החדש.

התערוכה הצעות לסֵדֶר מעמידה במרכזה את החוק, המשפט והצדק. היא מבקשת לקדם סדר יום בו מתקיים חיבור אמיץ, מפתיע ואקטיביסטי בין שדה המשפט ושדה האמנות החזותית העכשווית דרך עבודות אמנות המדברות עם השדה המשפטי. התערוכה נולדה בעקבות סדרת מפגשים תחת הכותרת 'לקראת דמיון משפטי' בהשתתפות אמנים/ות, אוצרים/ות, משפטנים/ות וחוקרי/ות תרבות שהתקיימו בארטפורט במהלך השנתיים האחרונות ועסקו במתח שבין דמיון משפטי לדמיון אמנותי.

נקודת המוצא של המפגשים, כמו גם של התערוכה, הינה שהמשפט מתווה ומשפיע על כל מהלכי החיים בעודו נותר סמוי, מתעתע, ובלתי נתפס בכללותו. כוחו של המשפט אינו נובע רק מעקרונות הצדק, אלא גם מעצם היותו טבוע ונטוע בכל, ומכאן הקושי לפרוץ את החוק, להתנגד לו, לעצב אותו מחדש, לראות דרכו ומעבר אליו. מתוך המורכבות הזו התערוכה הינה הצעה לבחינתם ועיצובם של אופני תודעה, חשיבה, פעולה והתערבות פוליטית-אמנותית-משפטית

במהלך התערוכה יוצגו פרויקטים ותהליכי עבודה שנוצרו בין חלק מהמשתתפים/ות במפגשים אשר ביקשו להמשיך ולחקור במשותף את מהותו, מעמדו ותנועתו של החוק. ניתן לראות בתערוכה פלטפורמה המציעה ומאחדת חמש הצעות לסדר היוצאות מתוך קו התפר שבין משפט ואמנות מתוך חתירה לאתגר ולבקר קשר זה באופן מתמיד. כל העבודות נוצרו במיוחד לתערוכה והן נעות בין וידיאו, מיצב סאונד לפרפורמנס, כאשר חלל התערוכה משתנה תדיר בעקבות אופני התצוגה המשתנים והפעולות שיתקיימו בו במהלך התערוכה כולה.

טליה הופמן תציג עבודת סאונד ופרפורמנס החוקרים את הקשר שבין מזון, משפט, לאום ובטחון. העבודה מבוססת על מספר סעודות שקיימה הופמן עם משפטנים, חוקרי תרבות, סוציולוגים, ופסיכולוגים. במהלך התערוכה הקהל יוכל להאזין לשיחות, וגם לקחת חלק בפרפורמנס אינטימי במתכונת של 'ארוחות הזנה' במהלכם יבחנו יחסי הכוחות שבין מזין למוזן, בין מארחת לאורחת, ובין סועדת לסועד.

הינדה וייס, בשיתוף פעולה עם עו"ד אסף וייצן, תציג מיצב וידיאו המתרגם טקסט משפטי לשפה ויזואלית. וייס יצרה שפת סימנים חזותית מקורית המבוססת על קידוד טקסט משפטי בניסיון לאפשר קריאת מסמך משפטי בדומה לקריאה של תווי מוסיקה, תווי תנועה, או שפת סימנים.

תנועה ציבורית יקיימו אירועים פרפורמטיביים המתבססים על הריאיון האישי שמתקיים טרם הגיוס לצבא. במהלך האירועים הקהל יוזמן לסדרה של רגעים, מפגשים, שיחות וסיפורים אישיים העוסקים בטכנולוגיית הריאיון שפותחה עבור הצבא כבר בשנת 1955. זו הפעם הראשונה בה תנועה ציבורית בודקת הפעלה של הריאיון כמודל פרפורמטיבי, ובשיתוף הציבור תתרגל את האירוע האמנותי כמרחב של העברת ידע.

רועי רוזן יהפוך את התערוכה לסט צילום לסרט חדש שלו באמצעות שילובו של מופע ופאנל מומחים מתחום המשפט והספרות. המופע והפאנל, שיהיה פתוח לקהל, יעסקו באפשרות של עיבוד סיפורי פרנץ קפקא לילדים תוך דגש על מקומו של החוק אצל קפקא

עינת עמיר תקיים פרפורמנס המהווה ניסוי פסיכולוגי בזמן אמת. בשיתוף עם ד"ר אורלי אידן ובסיוע משפטי של ד"ר טלי קריצמן-אמיר, מבקשת עמיר לחקור באיזו מידה השפה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו ואת החוויות הרגשיות שלנו. הקהל יקח חלק בניסוי דרך מילוי שאלונים אלקטרוניים, אינטראקציות אינטימיות עם שחקנים וקבלת תוצאות הניסוי בזמן אמת.

בין השנים 2015-2016 שהו 21 אמנים וחוקרים ישראליים ב"מגדל העוצר" בקושנדל שבצפון אירלנד, עיירה קתולית עם שורשים אירים- רפובליקנים.

מגדל הלבנים  הקטן, המתנשא לחמש קומות,  נבנה בצומת הדרכים המרכזי בעיירה  ב 1817, על ידי הפאודל פראנסיס טרנלי, פרוטסטנטי ומבעלי חברת הסחר הגדולה East India Company, שבין השאר סחרה בתה ובאופיום באותן שנים. את מגדל העוצר הוא בנה בהשראת מגדלים סיניים שראה במסעותיו. במקור נבנה המגדל כבית מעצר לבטלנים  ופורעי חוק ולמי שהעז להפר את שעות העוצר שטרנלי השליט בעיירה.

בשנת 1994 קנה האמן/ מוסיקאי ביל דראמונד את המגדל, ובשנת 1999 הפך אותו לתוכנית שהות  לאמנים. מאז הוא מזמין יוצרים לחיות ולהפיק עבודות ביחס לחוויית מגורים ועבודה במגדל ובקושנדל. מדי שנה מזמין דראמונד אוצר אחר למגדל.

בשנת 2014 הוזמנה האמנית הישראלית שגית מזמר לאצור את התוכנית, לתקופה שנמשכה 18 חודשים.

עשרים ואחד יוצרים  הוזמנו לשהות במגדל במשך מספר שבועות, לחקור ולהכיר את המקום. התוכנית מציעה סוג של ניתוק מהעולם החיצוני תוך כדי התקרבות אל הקהילה המקומית – כל אמן שוהה בגפו במגדל, כמעט ללא קליטה סלולרית או אינטרנטית ובמקביל מתארח אצל בני העיירה והופך להיות 'האורח מהמגדל'. "מגדל העוצר" מאפשר לאמנים להיות, לשהות, בקצב זמן אחר, להיחשף לרבדים השונים של עיירה אירית בצפונו של האי, ולחוות את האפשרויות הגלומות באזור זה של העולם, שהיה בעבר הלא רחוק במרכזו של סכסוך שנראה היה שלא ייגמר לעולם.

בינואר האחרון נפתחה תערוכה מקיפה של האמנים Nothing But Longing #1, בגלריה void, בדרי, צפון-אירלנד.

שהו במגדל: רפרם חדד/ יונתן אופק/ שחר יהלום/ רון דודאי/ שי רטנר/  יונתן לוי / טליה קינן עם גיא שרף/ גיא גולדשטיין/ תכלת רם/ אפי ואמיר/ קרן ציטר/  עידו הרטוגזון/ אלי פטל/ וניה שאוב/ זוהר שפיר/  אסף בן צבי/ זמיר שץ/ עילית אזולאי עם יונתן טואיטו ומיקה חזן-בלום/ נטעלי שלוסר
בתוכנית:
יום חמישי, 23.3
19:30 התכנסות
20:00 ביל דראמונד בפרפרומנס מיוחד לארטפורט. ספור המגדל של האמנים שהתארחו בתוכנית במהלך 2015-2016.
במהלך הערב, טרייסי מוברלי (לונדון), תכין ותגיש את הקארי המסורתי המוגש במגדל בכל שנה בפסטיבל הקיץ של קושנדל
יום שישי 24.3
12:00 התכנסות – הצגת תוכנית מגדל העוצר ותוכנית היום
12:15 הרצאה ״הדרך הארוכה לשלום בצפון אירלנד״, לימור יהודה
12:50 הרצאה באנגלית "מגדלים, חומות, מראות וגשרים – בין צפון אירלנד לישראל", ד"ר רון דודאי (שהה במגדל במהלך מאי 2015)
13:20 הרצאה "אלטנוילנד הפסיכדלית, כיצד לכתוב אוטופיה פסיכדלית-ציונית ממגדל בצפון אירלנד״, ד"ר עידו הרטוגזון (שהה במגדל במרץ 2016)
14:00 – הפסקה
14:15 הרצאה באנגלית – ״18 חודשים עם אמנים ישראלים במגדל: על ליווי האמנים בין הפוליטי למיתי בצפון אירלנד״, ריימונד ווטסון
15:00 חן תמיר בשיחה עם שגית מזמר ואמני המגדל

״הלשכה להנפקת מסמכי אמינות״ מזמינה אתכם לקחת חלק באירוע ההסמכה הראשון שיתקיים ביום שבת, ה23 ליולי, בשעה 19:30.
הלשכה הינה עבודת פרפורמנס שבמהלכה יסקרו האמנים את החפצים שיובאו להם על ידי מבקרי התערוכה, תוך בחינת המרכיבים הפיזיים והסיפוריים סביב אותם חפצים. עבור כל חפץ תופק תעודת אמינות מקורית ומהודרת, שנוצרה כתוצאה מסקירתו ומהסיפור שסופר אודותיו. עותק אחד מן התעודה יוענק למשתתפים בפרפורמנס בעוד שהשני יאורכב בארכיון של "הלשכה להנפקת מסמכי אמינות".
הציבור הרחב מוזמן להגיע לערב ההשקה כשבאמתחתו חפצים בעלי סיפור מקורי במטרה שאלו יעברו בחינה והערכה של "הלשכה להנפקת מסמכי אמינות".
הפרפורמנס יתקיים בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית) – הציבור מוזמן להשתתף ללא תשלום.
למידע נוסף אנא ראו את ההזמנה הרשמית המצורפת למייל, או צרו איתנו קשר: thebureauofauthentication@gmail.com
בזמן ההמתנה לפעילות הלשכה יוכלו המשתתפים לצפות בתערוכה "מעל הקו השחור" שמתארת את הפעילות המחקרית של רשמי הלשכה באתר הארכיאולוגי מצדה.
שעות פעילות הלשכה והנפקת אישורים:
יום שבת, 23.7 , 19:30 – 22:30
יום רביעי, 27.7, 17:00 – 20:00
ארוע סגירה במהלך מסיבת הקיץ של ארטפורט – יום חמישי 28.7, 19:00 – 21:00
ובתיאום מראש במהלך השבוע באימייל thebureauofauthentication@gmail.com
בברכה,
מיכל בראור ופטריק היו
רשמים, הלשכה להנפקת מסמכי אמינות

התערוכה "ידי זהב" היא תוצאה של שנת עבודה משותפת בין דוד עדיקא והילה טוני נבוק בארטפורט, שבסופה רעיונות אודות אסתטיקה, חלל, עיצוב וקיטש, התגבשו יחד לשיתוף פעולה שבו כל אחד מהצדדים תומך בשני, משבש את פעולתו ומפתיע אותו.

מתוך שיחה בין ורדית גרוס, הילה טוני נבוק ודוד עדיקא:

דוד: במבט חטוף, העבודות של טוני ושלי לא נראות קשורות כל כך זו לזו. במהלך השהות בארטפורט גילינו שאנחנו מתעניינים בדברים דומים – שנינו משוטטים הרבה לקראת תערוכות, לשנינו תשוקה גדולה לאדריכלות, עיצוב, אמנות והיחסים ביניהם. אם אצלי זה לרוב חיפוש בשדות הקיטש, בחלונות ראווה, במה שמצוי על מדפים, אני חושב שטוני נמשכת יותר לריהוט פנים, כלי בית, מחשבה על האסתטיקה של הבית הישראלי בפריפריה. הרבה מאד מהפעולה האמנותית של שנינו זו ההתמרה – העבודה עם מה שנתפס כבנאלי, כפרברי, והקישוט שלו בנוצות.

טוני: מבחינתי, העיסוק ביום יום קשור תמיד למופשט. אני מנסה למצוא עקבות ושיירים של אסתטיקה מופשטת, "גבוהה", בסביבה היומיומית.

דוד: כשהבנו שאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד, חיפשנו מקום מסוים שמעניין את שנינו ושיפעיל אותנו, וכך עלתה המחשבה על יפן בכלל, וטוקיו בפרט. היא עניינה אותנו כעיר ששורר בה כאוס גדול, אך בתוכו הדברים מתנהלים מתוך סדר מופתי וניקיון. אסתטיקה מאד מדויקת ומינימליסטית, לצד רעש ויזואלי ועודפות. הדרך הזו שאתה עושה פיזית ביפן – ממקדש האלקטרוניקה למקדש הזן – הוא סוג המסע ששנינו מנסים להשיג בעבודות שלנו, להשתמש ב"זול" כחומר גלם ומקפצה לחוויה אסתטית ורוחנית עשירה.

ורדית: את שני הצבעים ששולטים בתערוכה, אדום וכחול, בחרתם בהשפעת קרב איקבנה שנכחתם בו כצופים: קרב בו מתחרים שני רבי אמן בשזירת פרחים מול קהל, כשהקהל בוחר אם להצביע להצבת הפרחים של המועמד באדום או לזו של המועמד בכחול. בתערוכה בארטפורט השארתם בעצם רק את המסגרת, ללא הפרחים – את הצבעים, ואת רגע הבחירה.

דוד: אני חושב שעבור שנינו הצפייה בקרב הייתה רגע עוצמתי מאוד – לצפות בניסיון אמנותי של שנים (של שני אמני הפרחים) מרוכז לתוך משך זמן קצרצר, חמש דקות. זה הזכיר לנו קצת את הפרקטיקות שלנו – צילום, פיסול ורישום. גם בהם מתקיים הרגע הקריטי, הרגע שבו אתה פשוט מניח את הדברים ו"זה זה".

טוני: עבורי, לדוגמא, הרישום הוא אף פעם לא סקיצה – זה רגע שחייב להיות מדויק, פעולה שאני מתחילה בה, לא מוחקת ולא חוזרת אחורה. פעולה חד פעמית, שיש לה משך ומתרחשת ברצף.

דוד: הבחירה בקרב האיקבנה היא גם של המתמודדים, וגם של הקהל המצביע. גם בתערוכה, החלל דורש ממך בחירה – ימינה או שמאלה.

טוני: חשבנו על חלל הגלריה כחלל בתוך חלל– ועל האפשרות של ״חלל ביניים״, חלל מעבר, שמתווך את החוץ עם הפנים – שמערבב כניסה ביציאה.

דוד: הקירות הזמניים (של חללי הביניים) מתפקדים כרקע, כאובייקט וכחוצץ. רצינו לשמור על העיקרון היפני לפיו הרקע והאובייקט שווים בהיררכיה.

ורדית: הקירות הזמניים בתערוכה באמת הופכים להיות חלק מהתערוכה, אבל הם גם מסתירים את האובייקטים האחרים שיש בה. 

טוני: עבורי אחת החוויות הכי חזקות ביפן הייתה האסתטיקה של המיסוך – כמעט בכל מקום משהו מוצב כדי לרכך את הכניסה, לחסום את הראיה, לחסום את הדימוי השלם. במסעדה, למשל, יש וילון  מטקסטיל או נייר שמסתיר את אלו שאוכלים בפנים. במזללת רחוב, מרקיזה שתכסה את פניהם של הסועדים בעמידה. וכמובן שבמקדשי הזן, בהם הסלעים מסתירים זה את זה, כך שבכל נקודה הגן נראה שונה. ענין אותי לנסות ליישם בחלל את ההשהיה של החשיפה, את נטרול המציצנות.

דוד: אני דווקא לא חשבתי על זה כמיסוך, אלא כתיווך להצצה, קריאה להצצה.

טוני: זה אותו דבר – המיסוך מנטרל את ההצצה אבל גם מעורר אותה.

ורדית: למרות שלכאורה יש חלוקה בין שני צידי הגלריה, כשכל אחד מכם שם עבודה שלו בין העבודות של האחר, מעין מתנה.

טוני: אני לא חושבת על חצי הגלריה כ"שלי”. זה חלל שלם שחשבנו עליו יחד.

דוד: ההתערבות אחד אצל השני הייתה חשובה גם עבור ההתכה, וגם כדי לשמור על תחושה של חוסר ודאות והפתעה.

טוני: כל אחד מאיתנו גילה באמצעות ההתערבות הזו משהו שהשני חושב עליו. בעצם זו גם מתנה וגם הפרעה.

דוד: מצחיק, אני רואה בזה מתנה ואת רואה בזה הפרעה.

מה שמאד בולט בעשיה של טוני, בשונה ממני, זה שהיא רואה את ההפרעות. אם אני מחפש את המקום ה״מתוח״ ו״המהודק״, אני חושב שטוני מחפשת את השיבוש ואת הפרימה.

בתערוכה קצת אימצתי את דרך החשיבה שלה. לדוגמא, בתצלום של חדר האירועים רואים רגל שנכנסה לפריים. בהתחלה, מתוך אינסטינקט, חתכתי אותה החוצה. בסוף החלטתי להשאיר אותה – לעבוד עם ״השיבוש״ ועם ״הפרימה״.

טוני: זה לא מקרה שאתה קורא לזה מתנה. אני חושבת שבכל העשייה שלך יש נדיבות ומבט שמיטיב עם האובייקט המצולם, מנכס ומחבק אותו בו זמנית. קודם אמרת שבעבודות שלנו, שנינו מנסים לחלץ יופי ומורכבות מתוך בנאליות או דלות, אני חושבת שבעבודות שלך יש הרבה פעמים דווקא נסיון אחר, שבעיני דורש תעוזה גדולה – לעסוק ביופי של דבר שכבר ״נחשב״ ליפה.

סוף השנה הרביעית של תכנית הרזידנסי של ארטפורט ממשיך את מסורת תערוכת "נונפיניטו" – תערוכה שמתקיימת עם סיום השנה ומציגה פרויקטים ורעיונות חדשים שצמחו במהלך תקופת הרזידנסי, אך מתעקשת שלא להיות תערוכת סיום או סיכום.

המושג "נונפיניטו", שמתייחס במקור לסדרת פסלים לא גמורים של כמה מאמני הרנסנס, משמש גם לתיאור הרצון המודע לייצג רעיונות בשלבים שונים של עשייתם, תוך כדי קריאת תיגר על מושגים של תוצאה, סיכום וסוף, ותוך השארת מקומות פתוחים עבור הצופה. התערוכה "נונפיניטו" מציגה עבודות של ששת אמני תכנית הרזידנסי – מיכל בראור, טוני נבוק, דוד עדיקא, נעמה ערד, תמיר צדוק ואלעד רוזן – אשר במהלך השנה האחרונה עבדו, דברו, ראו אמנות ויצרו במקביל בשדרת הסטודיואים של ארטפורט.

מיכל בראור מציגה את הלשכה להנפקת מסמכי אמינות, מיצב שנולד מעבודת פרפורמנס שערכה במהלך הקיץ יחד עם פטריק יו בגלריה של ארטפורט. תיעוד החפצים והסיפורים שהובאו על ידי הקהל הופכים את הלשכה מרעיון מופשט על גבולותיה הדקים של האמת למסמך חי שמתמודד עם רבדים שונים של מציאות ואותנטיות.

דוד עדיקא מתבונן בכדים שנוצרו בישראל בשנות השישים והשבעים, ובוחן את האלמנטים האפריקאים שהוא מוצא בהם דרך ציורים, צורות וצבעים. בסדרת הדפסי משי עדיקא מתחקה אחרי בדי טקסטיל אפריקאים, משטיח את המקורות השונים וממשיך את המחקר שלו על זהות, הגדרה ומקור באמצעים אסתטיים, כמו גם על תשוקת המערב לאפריקה.

נעמה ערד עובדת עם האנטומיה של חומרי היום יום. היא מייצרת עולם שהוא יצרי וחושב בעת ובעונה אחת, נע בין הילדותי לאמנותי, בין האפתי לרגשי. חלל הסטודיו על מגבלותיו – כיור, עמוד תמיכה ומזגן הופך עבורה לחלל תצוגה בתוכו ניתנת לכל חפץ קריאה שניה ושלישית.

אלעד רוזן מבודד את האלמנטים שמרכיבים את ציוריו. החיבורים בין תותים לגולגולות, בין בננות לאיברים קטועים, מותחים את גבולות הטעם הטוב ודוחפים את הצופה אל קצה גבול הקיבולת הפיזי והמנטלי.

הילה טוני נבוק מייצרת שפה אישית המורכבת מסימני היום יום. העבודות שלה, שעוברות מדו-ממד לתלת-ממד ובחזרה, משתמשות בקווים פורמליסטים וברעיונות אבסטרקטיים, כדי ליצר סביבה שמרגישה זרה ומוכרת בו זמנית.

תמיר צדוק מציג חלק מפרויקט בו הוא מתבונן על הדרך בה עובדה יכולה להפוך לסטריאוטיפ, דרך סיפורו של בכיר לשעבר במוסד שיצא לשליחות במצרים תחת מסווה של צייר צרפתי. הוא משתמש בטקטיקות של צילום מבוים, צילום דוקומנטרי ורדי מייד כדי לחשוף אופני מבט שונים על האוריינט.

Artport – NonFinito #4 – 2016 from Artport on Vimeo.

התערוכה "נקודת מגוז"בוחנת את דרכי ההבניה של נראטיבים לאומיים תוך עיסוק בשאלות של חוויות וזכרונות קולקטיביים ודרכי היווצרותם. בבחינת מנגנונים אלו, מביטים האמנים פנימה – חושפים, בוחנים ומהתלים במנגנוני הייצור שבאמצעותם מבקשות אומות לבסס ולבדל את זהותן, תרבותן וגיבוריהן.

נקודת המוצא של התערוכה היא מספר אירועים מקבילים שהתרחשו במזרח התיכון ובתת-יבשת ההודית בשנים 1948-1947 ובמרכזם סיום השלטון הבריטי. דרך עבודותיהם של אמנים ישראלים, פלשתינים, הודים ופקיסטנים, התערוכה חוקרת את אותם קווי התרחשות מקבילים ששורשיהם בראשית המאה שעברה, ומבקשת לתהות על אודות האפשרויות הטמונות במפגש ביניהם מפרספקטיבה בת זמננו. שמה של התערוכה, שנלקח מעולם הציור, מרמז על האמונה שיש בכוחו של מפגש אמנותי כזה לייצר פרספקטיבה, או אם תרצו – מבט לעומק.

האמנים בתערוכה חוקרים ומשתמשים במגוון כלים ואמצעים תרבותיים המשרתים את עיצובן של היסטוריה וזהות לאומית נבדלת. בין העבודות: עבודת הווידאו של אמיר יציב "איש עם שני זקנים" אשר מבוססת על איורים שמופיעים בספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים; עבודותיו של פריד אבו שקרה עוסקות בסדרות בולים בישראל ובמגוון הסמלים הלאומיים שעולים מהן; עבודתה של נועה גור מתרחשת באגף האמנות הישראלית של מוזיאון תל אביב אל מול אחד מסמליה הקאנוניים של האמנות הישראלית (הציור "מנוחת צהריים" של נחום גוטמן); אימראן צ'אנה  בודק את קודי הלבוש והנראות של מייסד והמושל הכללי הראשון של פקיסטן, מוחמד עלי ג'ינה.

 התערוכה "נקודת מגוז" היא פרויקט משותף לארטפורט ולגלריה בית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי בחיפה. חלקה הראשון של התערוכה הוצג בבית הגפן בין החודשים דצמבר 2015  לפברואר 2016.

טקסט הקטלוג:

בשנים 1947-1948 התרחשה בשני קצוות שונים ומרוחקים של העולם סדרת אירועים פוליטיים אשר במובנים רבים חולקים לא מעט מן המשותף. ב-14 באוגוסט 1947 הוכרז באופן רשמי על סיום השלטון הבריטי בתת היבשת ההודית. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-29 בנובמבר 1947, התקבלה בארגון האומות המאוחדות החלטה דומה לגבי סיום המנדט הבריטי בפלשתינה. טיבו ומשכו של השלטון הבריטי בכל אחד מהמקרים היה שונה, וכך גם הנסיבות בהן הסתיים. עם זאת, בשני המקרים ההחלטה על סיומו סימנה רגע משמעותי ומכונן בלידתם המתוכננת של ארבע מדינות לאום: הודו, פקיסטן, ישראל ופלסטין.

בעוד תכנית החלוקה של האו"ם הסתיימה במלחמה בין תושביה היהודים והערבים של פלשתינה ובהקמתה בפועל של מדינת לאום אחת, תת היבשת ההודית התפצלה בהתאם לתכנית החלוקה הבריטית, לשתי מדינות לאום חדשות: מדינת רוב הינדי (הודו) ומדינת רוב מוסלמי (פקיסטן). עם זאת, דווקא יישום התכנית במקרה זה הביא עמו תרחישים טרגיים (שכללו כמיליון הרוגים ועקירה חסרת תקדים של כ-18 מיליון בני אדם), אשר מטילים עד עצם היום הזה צל כבד על סיפור היווסדן של שתי המדינות.

מידת ההצלחה (או שמא חוסר ההצלחה) של יישום החלטות החלוקה עודה מלווה את המציאות החברתית והפוליטית המורכבת, הן בתת היבשת ההודית והן בחבל הארץ בין נהר הירדן והים התיכון. היא מתבטאת ביחס האמביוולנטי לתקופת השלטון הקולוניאלי, בסיפורי אלימות ופליטות שעדיין מתקשים למצוא עבורם מקום בנרטיביים הלאומיים, בסכסוכים טריטוריאליים הנמשכים עד היום ובמאמצים מתמשכים לגבש זהות לאומית נפרדת, שאינה מכירה תמיד בלגיטימיות של האחר.

'נקודת מגוז' מבקשת לכנס אליה את אותם קווי התרחשות מרוחקים ומקבילים ששורשיהם במחצית המאה שעברה, ולתהות על אודות האפשרויות הטמונות במפגש ביניהם מפרספקטיבה בת זמננו. היא מפגישה בין אמנים ישראלים ופלסטינים לאמנים מהודו ופקיסטן  ומציבה לדיון במסגרת חיבור זה סוגיות היסטוריות ופוליטיות משותפות. כמתבקש משמה, שמקורו בעולם הציור, בפעולת חיבור זו גלומה האמונה שיש בכוחו של המפגש האמנותי לייצר פרספקטיבה, ראייה לעומק.

התערוכה בוחנת את דרכי ההבניה של הנרטיב הלאומי, ומבקשת לאתגר אותו ולומר מתוך הפרט דבר מה אודות הכלל. העבודות בתערוכה עוסקות בשאלות של חוויות וזיכרונות קולקטיביים ודרכי היווצרותם. כחלק מבחינת מנגנונים האמנים מביטים פנימה, אל שורשי הכוחות המניעים את פרקטיקות הבניית הזהות הלאומית. הם חושפים, בוחנים ומהתלים במנגנוני היצור שבאמצעותם מבקשות אומות לבסס ולבדל את זהותן, תרבותן וגיבוריהן, וחלקם אף מבקשים לאמץ את אותו הגיון פנימי על מנת להפוך לשחקנים פעילים וחתרניים בתוכן.

האמנים בתערוכה חוקרים ומשתמשים במגוון כלים ואמצעים תרבותיים המשרתים את עיצובן של היסטוריה וזהות לאומית נבדלת. עבודת הוידאו של אמיר יציב "איש עם שני זקנים" מבוססת על איורים מתוך ספרי לימוד ישראלים ופלסטינים; עבודותיו של פריד אבו שאקרה עוסקות בסדרות בולים בישראל ובמגוון הסמלים הלאומיים שעולים מהם; עבודתה של נועה גור מתרחשת באגף האמנות הישראלית של מוזיאון תל אביב אל מול אחד מסמליה הקאנוניים של האמנות הישראלית (הציור "מנוחת צהריים" של נחום גוטמן) ועבודתם של סכנדר קופטי ורביע בוכארי מתארת שוטטות ברחבי יפו במתכונת של סיורי מורשת.

העבודות אינן עוצרות  רק בהצבעה על אותם מנגנונים של עיצוב זהות לאומית כגון ספרי לימוד, מוזיאונים, אנדרטאות, בולים ועוד, אך ממשיכות גם אל עבר חקירתם, הפנמת ההיגיון הפנימי  שלהם וביצירת התערבות עצמאית בתוכם. אמיר יציב מוציא את האיורים מתוך ספרי הלימוד ומבקש מקבוצת ילדים ישראלים ופלסטינים להתבונן בהם ולחבר עבורם סיפור חדש; פריד אבו שאקרה משתמש בבולים רשמיים של רשות הדואר, אך ממציא עבורם חותמות משלו ומדביק זו ליד זו סדרות כמו 'מועדים לשמחה' וטנקים או 'עופות מן המקרא' ומטוסי קרב, באופן המדגיש את הערכים המיליטנטיים והבעייתיים לעתים באידיאל התרבותי שהם מבקשים להבנות; נועה גור מגיעה למוזיאון עם קבוצת ילדי מהגרים, מבקשת לעמת אותם עם דמויות הפלסטינים מהמדריך הקולי ולחשוב באמצעות מפגש זה על האופן בו התרבות הישראלית מבנה את ה'אחר'.

מתוך פעולות אלה, הממחישות את הנזילות והפונקציונאליות של אותם אמצעים ביד היוצר, התערוכה מבקשת לדון גם במערכת היחסים שמקיימים מנגנוני הבניית הזהות בין פעולות של מחיקה, שימור ודימיון.  בעבודת הווידאו "האמת" של קופטי ובוכארי, השניים מבקשים לייחס חשיבות היסטורית לאתרי מורשת בדיוניים, ובכך מעלים תהיות אודות האופן בו נרטיבים בעלי חשיבות פוליטית מונחלים כאמת היסטורית ובמידת הצורך גם נמחקים או מומצאים. גם העבודה "מצאו את ג'ינה האמיתי" של אימראן צ'אנה, תצלום מטופל בו מציג האמן שבעה גברים עטויים תלבושות וסממנים תרבותיים ודתיים שונים ישובים זה לצד זה, עוסקת בשאלות של ניכוס היסטוריות ומערכת היחסים שבין צו השעה הפוליטי וכתיבת ההיסטוריה .ברטוריקה של חידות מאויירות, הצופים מתבקשים "למצוא את ג'ינה האמיתי", כשלמעשה כל שבעת הגברים- מהמערבי המודרני ועד המוסלמי המסורתי הם אותה דמות מסתורית ורבת רבדים: מוחמד עלי ג'ינה, המושל הראשון ואביה המייסד של פקיסטן.

שאלות של שימור ומחיקה שבות ועולות גם בעבודתה של טג'אל שאה "אני אוהב/ת את הודו שלי". שאה מבקשת לברר מה חושב הציבור המקומי על המצב בהודו בסמוך לאירועים האלימים שהתרחשו  בגוג'ראט מספר חודשים קודם לכן. אך במקום אמירות ביקורתיות אודות הסכסוכים הדתיים בהודו או על רדיפת מיעוטים, היא נתקלת שוב ושוב באותה תשובה קלישאתית "הודו היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם" ונאלצת לסכם: "לפעמים, לא לראות משהו היא פעולה פוליטית ממש כמו לראות אותו".

*

בהמשך למשולש היחסים שבין שימור, מחיקה ודמיון, מעניין לחשוב גם על האופן בו מרחבים מחוקים ומדומיינים משמשים לא רק כמצע נוח לביקורת אודות ההווה, אלא גם כאמצעי המאפשר חשיבה על אודות מציאות אלטרנטיבית. כך למשל, בסרטה של טליה הופמן "שמה"" , העוסק בחוויית פליטות בדיונית, העתיד מהווה מרחב מדומיין ממנו ניתן להגות במגוון תרחישי המשך קטסטרופליים מחד, אך גם אופטימיים מאידךבמובנים רבים, עבודה זו הניצבת בסופה של התערוכה, מהווה מעין מתווה דרך לקראת היציאה חזרה אל המציאות המורכבת בה פרויקט זה מתקיים. בדומה לתהליך שהתערוכה כולה שואפת לייצר, היא מזמנת מפגש שבנקודת הזמן הנוכחית נראה חיצוני למציאות חייהם המיידית של הצופים. זוהי  סיטואציה שבה מסיבה לא ידועה, מוצאים עצמם יהודים וערבים נפלטים מתוך הארץ שבעת הקרבות והסכסוכים שבעבר חלקו אל עבר יעד ועתיד לא ידוע. המשתתפים אינם נראים במנוסה ולא ברור מדוע הם עוזבים ומה הם מותירים מאחור. עם זאת, נדמה שדווקא אותה סיטואציית משבר מגלה את ההרגלים, הזיכרונות והגעגועים המשותפים, וההמתנה הדרוכה והמתמשכת הופכת אט אט למצב חיים ולאפשרות של היות יחד. במצב זה היכולת לדון בכל אחת מההתרחשויות, הקטסטרופלית והאידיאלית גם יחד, נעשות פשוטות יותר כשהן עוברות הזרה ומתקיימות בעולם בדיוני ומקביל.

האמניות והאמנים המציגים בתערוכה הם בני הדורות שלא חוו על בשרם את אירועי 1947-1948. למרות שאין ספק כי להתרחשויות של אותן שנים ולהשלכותיהן הייתה השפעה מכרעת על עשייתם ועל המרחב בו הם פועלים, העבודות שמוצגות כאן אינן מתיימרות לבקר אירועים אלה, לשחזר את הטראומות הגלומות בהם או לשפוט את מי שנטלו בהם חלק. זאת, לא מכיוון שיש בפרויקט זה משום כוונה להתעלם מהיסטוריות מורכבות אלו, כי אם מתוך השאיפה של האמנים להתמקד בחשיפתם, בחינתם והבנייתם מחדש של המנגנונים שבשמם אירועים אלה התרחשו ועודם מתרחשים. העבודות המוצגות שואפות לאפשר לצופים בהן נקודות חיבור והתבוננות מרובות, להכיל דיאלוג ויתרה מכך, להניע אותו. הן שואפות לאפשר לצופים לחזות בסיפור שהן מספרות, ולמצוא את הנקודות בהן הסיפורים הללו (גם אם לא ידעו עליהם דבר קודם לכן) פוגשים את מטען החוויות והזיכרונות האישיים שלהם.

*

"נקודת מגוז" היא תערוכה בת שני חלקים. בחלקה  הראשון, אשר נפתח בחודש דצמבר 2015 בבית הגפן בחיפה, נידונו שני נושאים שנפרשו בהתאמה על שתי קומות הגלריה. בראשון, פוליטיקות של חלוקה, הוצגו עבודות העוסקות בשאלות של מתיחת גבולות וסכסוכים טריטוריאליים, כמו גם בבחינה של המערכות הפוליטיות, האידיאולוגיות והכלכליות שנוצרות בעקבות גבולות אלה ומסייעות בשימורם. הנושא השני על גבולות הארכיב, הוקדש לעבודות העוסקות באוכלוסיות ובהתרחשויות המגיעות הן מן השוליים החברתיים והן משוליו של הקאנון ההיסטורי, והאופן בו סיפוריהן עשויים לאתגר ולהאיר מחדש את הנרטיבים הלאומיים המקובלים.

נושאים אלו, לצד הדגשים בחלקה השני של התערוכה סביב בחינת מנגנונים ומחיקה/שימור/דמיון, הם רק ארבעה שערי גישה אופציונליים למגוון החיבורים והסוגיות אשר עולות בנקודת המפגש שתערוכה זו מבקשת לייצר. הם מציעים התבוננות בתהליכים פוסט-קולוניאליים של כינון אומות ותוהים האם יש בכוחם של תהליכים מקבילים אלה לסייע האחד בניסוחו של השני. ההתבוננות באחר המוצעת דרכם שונה מחוויית החיפוש אחר האקזוטי, הצבעוני ומשולח הרסן, כפי שנוטים לעתים לדמיין את הודו. היא גם אינה חוויית המציצנות אל הפונדמנטליסטי, הקיצוני והמושתק, כפי שרוצים אולי לחשוב על פקיסטן. הן אינן נבנות או מתפרקות מכוח ההשוואה ואינן ממתינות להתגלות, לזכות באישור או להתחרות אלה באלה בשאלות של עוול ומוסר.

נרטיבים מכוננים נוטים להדגיש את הייחודיות והחשיבות של ההיסטוריה המקומית-לאומית ולעגן אותן בזיקה גיאוגרפית. דווקא מתוך הבנה זו, מנסה התערוכה לייצר תהליך הפוך ולשאול אם פרישתם כמניפה המצביעה על דפוסים חוזרים והיגיון פנימי משותף, עשויה להעלות תובנות חדשות אודות הנרטיב העצמי או לשפוך אור על דיונים שנדמה כי מוצו עד תום. היא מטילה ספק במונחים כגון היסטוריה, נרטיב וזיכרון, ושואפת להגדיר מחדש את האמצעים דרכם אלה נבנים ומוטמעים בקרבנו כאמיתות ואידיאולוגיות ואת כוחנו כיחידים בתוך אותן מערכות.

Vanishing Point from Artport on Vimeo.

אנו שמחים להציג גרסה מקומית ומורחבת לביתן שייצג את ישראל בבינאלה האחרונה לארכיטקטורה בונציה. הביתן עבר התאמה לגלריה של ארטפורט, ולתערוכה התווספו גם תצוגה עשירה של חומרי המחקר סביבה, ושל סיפורים קצרים שנכתבו במיוחד עבורה.
ה Urburb הוא יציר כלאיים חדש המתייחס לטשטוש בין האורבני (Urban) ובין ההתפרשות הפרברית (suburb) שמאפיינת את רוב אזורי המגורים בישראל. ה Urburb הוא פסיפס מקוטע הבנוי איים איים, שילוב של עיר גנים גרעינית מראשית המאה העשרים, שיכונים ציבוריים משנות החמישים, ובנייה תאגידית גנרית של העשורים האחרונים.
כמו כלל הבינוי הישראלי העכשווי גם ה urburb אינו סדור אך מתוכנן לעייפה, יציר כלאיים שמבטא את הדרישות הסותרות שעמדו בפני מפעל הבניה הגדול בארץ הישנה-חדשה: ליצור קהילות שוויוניות קטנות ובה בעת לספק את הצרכים של אוכלוסיות מהגרים גדולות ומגוונות; להתפשט במרחב וליישב את כל חלקי הארץ, ובמקביל להתלכד פנימה; להכות שורש באדמה אך לעשות זאת באמצעות מערכת תכנון המוטלת מלמעלה ורואה בפני השטח טאבולה-ראסה, לוח חלק.
הUrburb  אינו רק תופעה ארכיטקטונית אלא גם בבואת הישראליות עצמה: דפוסי פעולה חזרתיים והלכי רוח מקובעים במסגרת שאיבדה את הפשטות, הצמצום ואידיאל השוויון לטובת כלכלת שוק ניאו-ליברלית.
התערוכה חוקרת את הכוחות המנוגדים האלו דרך הפיכת חלל הגלריה למעין אתר בניה. ארבע מדפסות-חול ענקיות משרטטות את סיפורן של מאה שנות בניה ישראליות – מקנה מידה ארצי, דרך העיר והשכונה ועד למבנה הבודד.
המדפסות מציגות ריבוי-תרחישים העוסקים בתכנון – יתר, דפוסים חזרתיים, ופעולות מנוגדות של בניה ומחיקה. הסימנים שנחרטים על פני החול נמחקים ממנו באותה מהירות, באותו אופן שבו התוכניות מונחתות מלמעלה בכפוף לאידיאולוגיות ולתוכניות-אב משתנות. למדפסות מצטרפת עבודת וידיאו וסאונד המתרגמת את דפוסי ה- Urburb לצליל ואור כתיבת נגינה.
בתערוכה בארטפורט מתווספים למדפסות חומרים נוספים המתעמקים בחיים בסביבה הפרברית-אורבנית ובמתגוררים בהם. דרך מודלי D3 של בנייני מגורים גנריים, חומרי מחקר, וארבעה סיפורים קצרים על ״ערי החול״ או החולין הישראליות שנכתבו במיוחד לתערוכה ומוקראים על ידי הסופרים שכתבו אותם: אשכול נבו, שמעון אדף, ג'וליה פרמנטו ואייל שגיא ביזאוי.
Urburb הוא סוג של עירוניות פרברית חדשה, ללא מרכז גרעיני אך עם קצב וחיות משלה. אלו ערי החולין הישראליות, מקומות חסרי קדושה או הילה של מסתורין.  התערוכה מנסה ללכוד את הרגיל והיומיומי שעל פי רוב נעלם מן העין, ובה בעת להטעינו בעומק ובמשמעות המיוחדת הגלומה בו.
במסגרת התערוכה יתקיימו ימי עיון ומפגשים.
נעילה: 9.5.2015
במסגרת התערוכה יתקיימו המפגשים הבאים:
דפוסי חיים יומיומיים וערי החולין – ביום שישי ה 13.3 בשעה 11:00 יערך כנס של מכון מינרבה מאוניברסיטת תל אביב, שיכלול סיור בתערוכה בהנחיית אוצרי רועי ברנד ודיון בהשתתפות חיים יעקובי (אוניברסיטת בן גוריון), אסתר זנדברג (עיתון הארץ), איל שגיא ביזאוי (בצלאל) ונועם יורן (אוניברסיטת תל אביב). ראו הזמנה בהמשך.
אותנטיות הרחוב – ביום שישי ה 20.3 בשעה 12:30 יתקיים כנס של תוכנית התואר השני לתכנון אורבני בבצלאל – דיון ציבורי בהשתתפות אלס ורקבל, רן חקלאי, שמאי אסיף, קרן יעלה-גולן וארז אלה.

urburb from Artport on Vimeo.

מאז תחילת שנות האלפיים מכריזים המדענים כי אנחנו נמצאים בעיצומו של עידן גיאולוגי חדש. אחרי שעידנים קודמים נוצרו כתוצאה משינויים בטבע, דוגמת נפילת מטאור, התקרבות לוחות טקטוניים או התפרצות הר געש, אנחנו נמצאים עתה בעידן האנתרופוקן (Anthropocene) בו הפכה לראשונה האנושות עצמה לכוח המשנה את הסביבה.

למעשה – הכל התחיל מהאש. כאשר הצליחו בני האדם לשלוט ולרתום לטובתם את האש, ניצת תהליך הבדלות המין האנושי מצורות חיים אחרות. האש אפשרה לאנושות להגן על עצמה מסכנות, לצוד בפחות מאמץ ולהפוך את המזון לקל יותר לעיכול. יותר מכל, האש אפשרה לבני האדם לשלוט באנרגיה ולחסוך את האנרגיה של גופם וכך להפוך אותה זמינה לפעילויות אחרות, המרחיבות את היכולות המנטליות והפיזיות שלנו.

מאז אותם מפגשים ראשונים עם האש, האנושות פיתחה אינספור דרכים להפיק אנרגיה מהמשאבים הזמינים בעולם, תוך הנעת שרשרת אירועים שנשאה השפעה עמוקה על המערכות בכדור הארץ. בפועל הפכה האנושות לכוח המשנה את הסביבה – כבלים אופטיים שמונחים בים משפיעים על תנודת הציפורים הנודדות, קידוחים בהודו משפיעים על כוח המשיכה, שילובים בין חומרי ההדברה מעלימים את מושבות הדבורים מהעולם.

אייל אסולין בונה ספק מכונה, ספק נקר, ספק משאבת נפט המרעידה את הסביבה, הילה עמרם מזמינה מושבת דבורים לחדור למרחב הביתי, אלונסו+קרסיון (אורוגואי) מספרים סיפורים שנרקמו על הנהר הרחב ביותר בעולם, שחר פרדי כסלו חוקר את הנרטיבים של מינרלים מנקודת מבטו של הסלע, ודנה לוי מגוללת את גילוי המבצר הצבאי שאבד בנבכי הביצות בפלורידה לפני למעלה ממאה שנה.

האמנים המשתתפים בתערוכה "מְשַׂחֲקִים בָּאֵשׁ" חוקרים את ההשפעה האנושית המוכחת על הטבע, את עמידותו של כדור הארץ ואת האופן בו הוא מתאים עצמו לסביבות חדשות. הפרויקטים בתערוכה מנסים להאיר בדרכים שונות את תפקידנו ככוח גאולוגי. כיוון שבעודנו ממשיכים לשחק באש, אנו צריכים לעצור את העולם מלהתלקח.

תערוכת היחיד של יאיר פרץ נוצרה בעקבות המפגש אישי של האמן עם פגועי נפש במסגרת עבודתו בשנים באחרונות. התערוכה יוצאת מהפן האוטוביוגרפי אך מציעה בו בזמן התבוננות ובחינה של מושגי ה"שיגעון" ו"מחלת הנפש" בראי החברה כיום. התערוכה כוללת עבודות ציור ופיסול משלושת השנים האחרונות ומלווה בטקסט של מנחם גולדברג.
עבודתו של פרץ, אמן שפועל במסגרת תוכנית מתחם האמנים "ארטפורט" מיסודה של קרן אריסון, מרבות לעסוק בתכנים חברתיים ובדמויות השוליים של החברה הישראלית. ניתן לראות זאת גם בעבודותיו הקודמות כגון סדרת העבודות "טבע אורבני" (2005-2008) שבה התייחס לחיי הרחוב בדרום ת"א דרך חייהם קבצנים, חסרי בית ו"גוררי" עגלות שהפך ליצורי כלאיים של אדם-חיה המנסים לשרוד. תערוכת היחיד של פרץ, "עבודות מטבח" )2010) עסקה במושג "עבודה שחורה" ובריטואלים אלימים שהוצגו דרך הומור שחור באמצעות דימויים של הווי של עובדי מטבח.

התערוכה שמיים משוחררים עוסקת בשאלה כיצד ניתן להפקיע את המבט מלמעלה מבעלי הכוח (הצבא, המדינה ותאגידים גלובליים) ולאזרח אותו כך שהידע המופק באמצעות צילום אווירי למשל, ישרת את האזרחים ולא ישמש כנגדם. תהליך זה של הדמוקרטיזציה של המבט מלמעלה מעסיק כיום אמנים, חוקרים ואקטיביסטים רבים, במיוחד לאור השימוש ההולך וגובר במערכות מיפוי דיגיטליות מצד אחד, והשימוש האינטנסיבי במזל"טים צבאיים למטרות ריגול והתקפה. זהו תהליך שמשפיע על כולנו בדרכים ישירות ועקיפות, והתערוכה מציגה כמה מהפרויקטים המעניינים ביותר שנעשו בתחום הזה בשנים האחרונות על ידי אמנים מובילים בארץ ובחו"ל. בכך מתייחסת שמיים משוחררים גם למגמה ההולכת וגדלה בשדה האמנות העכשווית שבה אמנים משתפים פעולה עם מדענים וחוקרים מתחומים שונים על מנת למצוא שפה ויזואלית המשלבת בין האסתטי ובין האתי.
העבודות בשמיים משוחררים מציגות אסטרטגיות מגוונות ולא שגרתיות כדי להמחיש את הפוטנציאל האדיר של אזרוח המבט מלמעלה. חלק מהאמנים בונים בעצמם מצלמות אוויריות, אחרים ממציאים שיטות מיפוי חדשות, שניים מהם עושים שימוש בפלטפורמה שלGoogle Earthבכדי להבין כיצד הטכנולוגיה החדשה הזו משפיעה על החיים שלנו. בנוסף, כוללת התערוכה גם חלק היסטורי המציג את הצילום המקוריוהמפורסם "הריסות רעידת האדמה בסן פרנסיסקו" שצילם ג'ורג' לורנס בשנת 1906. צילום זה הושאל מהמוזיאון ההיסטורי של העיר שיקגו וזו הפעם הראשונה שהוא מוצג בתערוכת אמנות עכשווית.
האמן האמריקאי פיטר פנד שמציג בתערוכה יגיע לישראל במהלך החודש הקרוב כדי לעבוד על הפרויקט שהוא עתיד להציג לראשונה במסגרת שמיים משוחררים.
*במסגרת ובמהלך הצגת התערוכה תתקיים תכנית ציבורית ענפה אשר תכלול בין השאר סדנה ללימוד צילום מהאוויר בסגנון "עשה זאת בעצמך", הקרנות סרטים, רב שיח בהשתתפות האמנים, האוצרים ועוד.
גרסאות מוקדמות של התערוכה הוצגו  בניו יורק ובברצלונה,הגרסה הראשונה זכתה במקום הראשון מבין מאות הצעות שנשלחו לקול קורא שפרסם מרכז האמנות Apexart בניו יורק והוצגה שם ב 2014.
אודות האוצרים:

יעל מסר וגלעד רייך פועלים כצמד אוצרותי תחת השם High&Low Bureau החל משנת 2011. הם הציגו תערוכות ותוכניות סרטים בכמה ממרכזי האמנות הנחשבים בעולם, כמו מוזיאון הסטדלייק באמסטרדם (2011) המרכז לאמנות מאטאדרו במדריד (2012),הביאנלה לאמנות באיסטנבול(2013) ואפקסארט ניו יורק (2014). בישראל הציגו השניים את התערוכה'זמן/התנגדות' במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון (2013) שזכתה לביקורות נלהבות. טקסט שכתבו השניים בעקבות המחקר שהוביל לתערוכה שמיים משוחררים התפרסם בכתב העת האקדמי 'תיאוריה וביקורת' בשנה שעברה.

יעל מסר היא אוצרת עצמאית ומנהלת המחלקה החינוכית במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. היא בוגרת תכנית האוצרותDe Appel באמסטרדם (2009) ובעלת דיפלומה בלימודי אוצרות מאוניברסיטת גולדסמית' בלונדון (2007). בין השאר, אצרה פרויקטים ותערוכות בשיתוף פעולה עם מוזיאון ואן-אבה בהולנד, המרכז לאמנות עכשווית של וורשה וגלריית זומר בתל אביב.

גלעד רייך הוא אוצר, חוקר ועיתונאי. בעבר שימש כעורך הראשי של אתר "עכבר העיר" וכיום הוא דוקטורנט בחוג לתולדות האמנות בתל אביב ועובד בשיתוף פעולה עם גופים שונים בתחום התרבות. טקסטים שלו מתפרסמים במגזינים, ספרי אמן וקטלוגים בישראל ומחוצה לה.

תערוכת סוף השנה של ארטפורט מתרחשת ברגע מלאכותי בזמן – רגע שלפני תוכנית הרזידנסי מסתיימת, אבל לאו דוקא כשהפרויקטים עליהם עבדו האמנים בשנה האחרונה מגיעים לידי סיום. גיא גולדשטיין, הינדה וייס, נטליה זרובוב, ציון אברהם חזן, רון עמיר ותנועה ציבורית לא מציגים תערוכת סיכום שנה – "נונ פיניטו" היא הזדמנות להכיר את הפרויקטים לפני שהושלמו, אך כשהם כבר מוכנים לחשיפה לקהל.

שדרת הסטודיו השקופים בארטפורט מטעה. היא מעניקה תחושה של הצצה לתוך עולם אמנות נסתר מן העין. המבקרים תמיד מבקשים להכנס לתוך הסטודיו, לראות מה קורה בו. בתוך פופולריות הולכת וגוברת של אירועי סטודיו פתוח ושיחי אמן, גם כאן מתחזקת התחושה שדי בהסטת וילון ופתיחת דלת כדי לאפשר לעוברים ושבים לגלות משהו נסתר, לפצח את סוד עשיית האמנות. בפועל, ארטפורט הוא חלל עבודה אליו נבחרים למשך שנה ששה אמנים שעובדים זה לצד זה על הפרויקטים האישיים שלהם. רוב הזמן עונים בו לאימיילים, מדברים בטלפון, עורכים סרטים, כותבים רעיונות, מערבבים צבעים.

האם אפשר בכלל להציץ לתהליך עבודה? האם ניתן לתפוס משהו ממנו במילים? בתמונות? בביקור חטוף? עבור רוב האמנים במחזור השלישי של תוכנית הרזידנסי של ארטפורט שנה אינה פרק זמן ארוך ליצירה. הפרויקטים שלהם דורשים אורך נשימה. רבים מהפרויקטים שנבטו השנה בארטפורט יבשילו רק בשנים הקרובות.

רון עמיר הוא צלם למרחקים ארוכים. הפרויקט האחרון שלו ערך כשתיים עשרה שנים. הצילומים שלו ממתקן חולות חושפים מציאות של ארעיות וזמניות, אבל הם רק תחילת הדרך של מערכת היחסים שנבנית עם אנשים שיציבות היא הדבר לו הם כמהים יותר מכל.

גיא גולדשטיין עוסק בשנים האחרונות בתרגום צבעים לסאונד ובחזרה. הפרויקט השאפתני שלו כולל אינספור ניסיונות, ציורים והדפסים. רק מתי מעט מהם מוגדרים על ידיו כעבודות שלמות שימצאו את דרכם אל הקירות. איך מחליטים מתי העבודה גמורה? מתי תרגום הצליל לתמונה הוא ניסיון ומתי הוא עבודת אמנות? התבוננות בחלק מהגיליונות שנשארו מאחור בתהליך המיון הקפדני מעלה שאלות על ההבדל בין עין האמן, האוצר והקהל.

תנועה ציבורית תפעיל את תדרוך II פרפורמנס של אחד על אחד עם סוכן/ת של תנועה ציבורית במהלכו נפרשת רשת מורכבת של קשרים ושיחות שהיו חלק מהמחקר של הקבוצה אודות אמנות מודרנית שנעשתה בפלסטין לפני 1948. תדרוך מממשת את רגע המעבר בין מחקר לפעולה על ידי הפיכתם של ציבור המתודרכים לסוכני מידע.  הפעלה של תדרוך בזמן גיבוש העבודה, היא מעין הרצה לבחינה ועיצוב של הפעולה ועל כן המשתתפים ותגובותיהם הם בעלי השפעה על המבנה הסופי של הפעולה.

נטליה זורבוב לא הפסיקה לצייר כל השנה. אבל בחודשיים האחרונים של השנה היא נתקעה במטבח המשותף של ארטפורט, ודבקה בסצנת הבישול השבועית. בתערוכה תחשוף נטליה את התהליך הארוך בדרך לתמונה הכולל רישומי ביניים, התבוננות מחודשת וחזרה שוב ושוב לאותה נקודה במקום ובזמן.

הינדה וייס צוברת חומרי וידאו בעולם האמתי שהופכים תחת ידה לסצנה סוריאליסטית מתמשכת. היא אוספת חומרים עכשוויים ומקומיים ומתייחסת לנוף כמשקף מצב, עיצובו מחדש מאפשר לה לחשוף את מה שמוסתר בו. פעולה זו בוחנת כיצד הופך ההווה לסוג של אסקפיזם על ידי טשטוש מתמיד של העבר והעתיד.

ציון א­­­ברהם חזן, שהקדיש את השנה ליצירת שני סרטים שיבשילו במהלך שנת 2016, מציג מיצב וידאו שמיישם חלק מן העקרונות שמנחים את העבודה על סרטיו. חזן מתייחס בעבודתו לאופן שבו זווית צילום הווידאו מכוננת דימוי של גוף ולקשר בין דימוי זה לחוויה טקטילית.

תוכנית רזידנסי היא מעצם מהותה מעין מקום ביניים – לא המקום המלוטש  של הגלריה, ולא לגמרי המובלעת הפרטית והאינטימית של הסטודיו. זוהי מסגרת זמנית המאפשרת לאמנים להיפגש עם הקהל לעיתים קרובות.   זהו זמן (זוהי הזדמנות) להתנסות, להרפתקאות חדשות, לעבודה על רעיונות שאינם נדרשים להיות מעובדים עד תום. אפשר לדמות את הרזידנסי למעין מעבדה – מקום בו ניתנת לאנשים יצירתיים יד חופשית לעבוד זה לצד זה.  

האמנים בתוכנית מגיעים מפרקטיקות ותחומי עניין שונים ומגוונים, אך במהלך השנה האחרונה בוריס אויכרמן, נעה גור, ליאור גריידי, נבט יצחק, גיא פיטשון והאוצר רני לביא עבדו, דיברו, התווכחו, התייעצו, בישלו ויצרו אמנות זה לצד זה (זו) באותו המקום. כמו חללי העבודה בארטפורט החשופים לרחוב המרכזי, היחסים בין האמנים  הם יחסי שכנות – עבודה שאינה משותפת אבל מתרחשת במקביל, זה לצד זה. 

נונפיניטו מציג את התוצאות של שנה זו. שלא כמו בתערוכת סוף שנה טיפוסית מוצגת כאן הצצה אל תהליכי העבודה והמחקר של האמנים. חלק מהאמנים מציגים פרק חדש בגוף העבודות שלהם, בעוד שחלקם האחר מציגים פרויקטים חדשים לחלוטין. (מרשים לעצמם להעיז ולהתנסות בעשייה חדשה לחלוטין).  כיוונים שונים וייחודים, שהתגבשו בשנה של שכנות ושיחות, מתחברים בנונפיניטו לתערוכה שמציגה עבודות בשלבי התהוות שונים, ומרשה לעצמה להשאיר חלק מהקצוות פרומים.

בוריס אויכרמן מציג אלמנט פיסולי בתוך הסטודיו בו עבד כל השנה, והעומד עתה על סף עזיבה. המיצב בנוי מ 16 מאווררים התלויים כוילון ומהווים חיץ החוסם את הצופים והודף אותם החוצה אך בו בעת הם מפתים את הצופה לחדור פנימה לחלל ולהתרענן. המיצב ממשיך את המחקר של בוריס בבניית סביבות רב חושיות ובחוויית הצופה, הפעילה או הפאסיבית, אל מול עבודת האמנות.

גיא פיטשון מפרק סמלים שנלקחו מעולם של קעקועי אסירים ברוסיה. הקעקועים, שמתפקדים בכלא כשפה פנימית ברורה וכמעין תעודת זהות, הופכים לשפה חדשה בידיו של פיטשון. הבשר השרוט של פיטשון הוא זכוכית, שקופה כקירות הכלא בו נתון האמן עצמו, הלועג לנסיונות השליטה תוך שהוא מתכנן בריחה.

ליאור גריידי מציג את 'הו כנרת' סדרת עבודות הבודקות את מעמדה של הכנרת כארכיטיפ לאומי חילוני; הוא נשען על דימויה כפי שעולה מכתיבתה של רחל המשוררת וממכתביהם של עולי תימן שהוזמנו לעלות ולעבוד בה, וכמו רחל, הוגלו ממנה בנסיבות עגומות.

באמצעות רקמה, ציור ופיסול, גריידי מעמת בין הנרטיב המספר על האגם כמקום שהגשים והגדיר את החזון הציוני לבין המציאות בפועל והמחיר הרגשי שגבתה.

נועה גור בוחנת את גבולות ההכרה והנראות כמו גם הכוחות התרבותיים והפוליטיים המשרטטים אותם, כפי שהם באים לידי ביטוי בעולם האמנות ובהקשר לאומי. עבודת הוידאו ארט דובאי מספרת על סיור לילי ביריד האמנות שבו נערכת צנזורה במוצג הנושא את מפת העולם. בעבודה הפיסולית שלה היא שואלת שאלות על הניסיון לפרוט זהות לפרטים ביומטריים אובייקטיביים, תוך התעלמות מהקודים התרבותיים שחוסמים את שדה הראיה שלנו. 

נבט יצחק עוקבת אחר סיפורו של האובליסק, שנעקר ממקדש לוקסור במצרים, שם עמד לצד אובליסק זהה במשך כ 3000 שנה, וניתן במתנה לצרפת בשנת 1829. היא עוקבת אחר המסע הארוך שהתפרש על פני שבע שנים, עד שהוצב בכיכר הקונקורד בפריז, ושואלת שאלות על תשוקת המערב למונומנטים מהמזרח.

התערוכה "חריגה" באוצרות רני לביא, עוסקת בתערוכה "חריגה – אמנות עכשווית מפריסטינה" (2008), שהציגה בגלריה קונטקסט בלגרד אמנות עכשווית מקוסובו, ונסגרה באלימות בערב הפתיחה עקב מהומות של לאומנים סרביים שראו בה בגידה באומה.

בעברית נהוג להשתמש במושג "מסתננים" כדי לתאר חדירה דרך גבול מדיני לשם ביצוע מעשה טרור. גם המקבילה האנגלית של המושג, infiltrators, מתארת חדירה עוינת מעבר לקווי אויב או התגנבות למטרת ריגול, הפיכה או השתלטות הדרגתית. לאחרונה השתרש הביטוי ביחס לאפריקנים שחצו את הגבול מאפריקה לישראל, ולצד כינויים אחרים כמו פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה הוא ממלא תפקיד חשוב בדיון על מעמדם ועתידם. בהקשר של מבקשי המקלט, המושג "מסתננים" מקבע את מעשה חציית הגבול ומותיר את מושאיו כסובייקטים לימינליים, שנותרו לכודים, לא שם ולא כאן, אזרחים של שום מקום.
התערוכה "המסתננים" מתבוננת במצב המקומי והגלובלי של מבקש המקלט או הפליט דרך עבודות שנעשו בהשתתפות קהילות של מבקשי מקלט בארץ ובעולם. אך שם התערוכה משחק כאן תפקיד כפול, כיוון שהוא מבקש להתבונן על האמנות המוצגת בה כמעשה של הסתננות. האמנים מנסים לחתור תחת הסטריאוטיפים הקיימים באמצעות פרקטיקות שונות של שיתוף והשתתפות, ולערער את האופן שבו אנחנו תופסים את המצב המורכב של מבקש המקלט או הפליט. האמנים מסתננים אל תוך המרחב הציבורי והקהילתי כפורעי חוק או מרגלים ערמומיים, וחודרים דרך קו הגבול הדק שבין מציאות לפיקציה כדי לבחון ולערער את יחסי הכוחות השולטים במרחב ומגדירים אותו. הם מחפשים את הסדקים שבין הדיכוטומיות, מרחבי הביניים שבין נקודות המחלוקת, ושוהים בתוכם.
העבודות בתערוכה משקפות  אופני השתתפות שאינם חוששים לעורר קונפליקטים ולהלך על הגבול שבין האתי לאסתטי. באמצעות ארבעת פרויקטים אלה, כמו גם באמצעות שיחות, הדרכות וסיורים עם המשתתפים השונים- מבקשי מקלט, תושבי דרום תל אביב, אמנים ופעילים, התערוכה חוקרת גם את אופני הייצוג והתצוגה של אמנות השתתפותית ואת מגבלותיה, לצד היחסים בין אמן לקהילה ולקהל.

תערוכה "Double Bind" בארטפורט פותחת צוהר לעבודתו של האמן האוסטרי קלמנס קראוס, החי ויוצר בברלין. "Double Bind" היא תערוכת היחיד הראשונה של קראוס בישראל, והיא מציגה סדרת ציורים חדשה של קראוס כמו גם עבודת וידאו שפיתח בתקופת שהותו כאמן-אורח בארטפורט לצד עבודות וידאו מהתקופה האחרונה.

יצירתו של קראוס עוסקת במשמעותן של מחוות ובמרכזיותן. הוא מנתח את דרכי הייצוג ואת המניעים בבסיסן של תנוחות, תנועות ושפות של אינטראקציה כדי להאיר את אזורי הביניים של המחווה על הדקויות המוצפנות בהם. סדרת הציורים החדשה שלו, שמטענה מרומז אך כבד משקל, מתארת בני אדם בתוך סביבות הרוסות וחרבות. הקומפוזיציות המפתות של ציוריו המופשטים מתגלות במבט שני כסימבוליזם סוציו-אנליטי עמוק. הטיפול החומרי בצבע, מתקשר לזהות הביוגרפית שמתגלה דרך הנרטיב בעבודות, ומלווה באסוציאציות חופשיות.

בעבודת הווידאו "Double Bind", עליה עבד קראוס במהלך שהותו בארטפורט, בוחן קראוס את הקורלציה בין סביבתו החברתית, הפוליטית והתרבותית בתל אביב ובברלין. העבודה מציגה דיאלוג בדיוני בין שתי דמויות בין-דוריות מרקע שונה, שעולמותיהן מתקיימים במקביל זה לזה. השניים משוחחים על שאיפותיהם, מחליפים דעות והשקפות על ההיסטוריה ועל ההווה המיידי של שתי הערים, אך דרכיהם כמעט אף פעם לא נפגשות.

בעבודת הוידאו "הטועמת" מוצגת אישה קשישה אוכלת. מרגוט וולק, שנולדה בברלין ב-1917, אולצה בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה לדגום את ארוחותיו של אדולף היטלר למקרה של הרעלה. וולק, הנודעת כעדות החיה האחרונה למנגנון מעין זה, מצולמת בווידאו תוך כדי אכילה – פעולה קיומית, אינטימית וביזארית בעת ובעונה אחת.

עבודת הווידאו "ER", שנוצרה יחד עם הבמאי הגרמני בנימין הייזנברג, מכילה קונוטציות אוטוביוגרפיות. חומריה, שצולמו על ידי האמן בנעוריו המוקדמים, הורכבו מחדש לכדי סיפורה הבדיוני והמוזר של דמות המוכרת רק בשם "ER" (הוא). קול ממוחשב מספר את סיפורו של הנער, שגדל בסביבה כפרית על הגבול בין גרמניה לאוסטריה וסוחט את הוריו באמצעות התקפי זעם והתקפי אפילפסיה מבוימים.

קלמנס קראוס מתמקד בעבודתו בקונספטים שונים של הגוף, שבסיסם תפיסת הגוף כאתר של סכסוכים פוליטיים ויחסים בינאישיים. עבודתו מנכסת חוויות, ובוחנת את הגבולות העדינים שבין הסטוריה פרטית וזהות אישית. במקביל, עבודותיו מדגישות את האיכויות האורגניות של "הגוף" במובן רחב יותר, שכולל בתוכו גם חומרי עבודה והסביבה החיה.

קראוס, יליד אוסטריה, 1981, הציג את עבודותיו בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בינלאומיות רבות. בין היתר הציג ב Kunstmuseum בבון, Kulturhuset בשטוקהולם, Berlinische Galerie, המוזיאון לאמנות מודרנית בברלין, MOCA בלוס אנג'לס, גלריה לאמנות של ניו סאות' וויילס, סידני, MAM Museo de Arte Moderna, ריו דה ז'נרו ומוזיאון תל אביב, תל אביב. בשנת 2012 הוא השתתף בתערוכה "אני ברלינאי" במוזיאון תל אביב, שהציגה אמנים בינלאומיים המתגוררים בברלין.

התערוכה "תנאי חיים" היא הגרסה המקומית של התערוכה הניו יורקית המדוברת Living as Form – שהוצגה בניו יורק בשנת 2011 על ידי ארגון האמנות Creative Time   ומאז מוצגת בגרסאות מקומיות ברחבי העולם.
"תנאי חיים" מציגה את המגוון הרחב של אמנות מעורבת חברתית ושיטות הפעולה השונות שלה ברחבי העולם וגם בישראל. מספינה שיוצאת למים האקסטריטוריאליים ומבצעת הפלות במדינות בהם הדבר אסור ועד למקהלה ששרה תלונות מכל העולם, מעבודתו של ויק מוניז עם ממייני זבל בברזיל ועד לספריית העובדים הזרים בגן לוינסקי בדרום תל אביב, מהבתים ההרוסים ששיקם כריס לואו בטקסס ועד  לגירי ענק שהציבו אלורה וקלזדילה ברחבי העולם כשופר לאזרחים, "תנאי חיים" מציגה אמנות שמנסה לשנות מציאות.

אמנות מעורבת חברתית מאתגרת את השיח האמנותי המסורתי, שכן היא מאמצת לחיקה מטרות וטכניקות מתחומים שאינם מקורבים לאמנות ומערבבת בין הקטגוריות השונות – עבודה קהילתית, תכנון עירוני, אג'נדות אזרחיות, שימור מסורות, מהפכות ועוד. לא פעם קשה להגדיר אותן כאמנות, אבל תמיד מעניין וחשוב לבדוק ולנסות להגדיר את השפעתן.

מעצם אופיין קשה להציג את הפעולות המדוברות בגלריה. הייצוג הארכיוני – דרך תמונות, וידאו וטקסט הוא רק צל חיוור של הפעולה אמיתית אשר אירעה בשטח. ועדיין, היקף התופעה, הטווח הגיאוגרפי הרחב והאופי המגוון של הפעולות מצביעים על הדרך בה עבודות מסוג זה משתלבות בנוף החברתי והפוליטי והופכים לחלק ממציאות חדשה, בה הפקות חברתיות ופוליטיקה חיות בכפיפה אחת ובהדדיות הולכת ומתעצמת.

התערוכה המקורית הוצגה על ידי Creative Time בניו יורק, 2011, אוצר:  נאטו תומפסון

בתערוכה עבודות של למעלה מ 30 אמנים, ביניהם הביאנלה לאדריכלות בבת ים, ארטים (ספרית לוינסקי), אנחל בורגו קוברו, סוזן לייסי, קתרינה שדה, אלורה וקלזדילה, ויק מוניז, ריק לואו, איי ווייווי, לחם ושושנים, מאיר טאטי, תנועה ציבורית, ניסן אלמוג ועוד

"נונפיניטו" היא לא תערוכה קבוצתית, היא גם לא בדיוק תערוכת סיום. היא הזדמנות לחגוג את סופה של השנה הראשונה של תוכנית הרזידנסי של ארטפורט ולראות על מה עבדו האמנים עינת עמיר, רפרם חדד, עידו מיכאלי, יאיר פרץ, רונית פורת והאוצרת מעין שלף, שהוזמנו לתקופה של עבודה במקביל, חשיבה משותפת והפריה הדדית בשניים עשר החודשים האחרונים.

המושג "נונ פיניטו", לא גמור, מתייחס בדרך כלל לעבודותיהם של כמה מאמני הרנסנס, ביניהם מיכלאנג'לו ודונטלו. גם אם במקור יוחס הביטוי בעיקר לסדרת פסלים לא גמורים, הרי שכיום הוא משמש לתיאור הרצון המודע לייצג רעיונות שעדיין לא פותחו עד תום. הוא מסמן את רצונם של האמנים ללכת צעד נוסף מעבר ליכולותיהם ומגבלותיהם, מבלי לחשוש להעמיד במבחן את הפרקטיקה הרגילה שלהם, את המקום בו הם יודעים לצעוד בבטחה.

בהמשך לקו המחשבה הזו "נונ פיניטו" מבקש להראות רעיונות, נסיונות, מיצבים ועבודות אמנות שאינם בהכרח בשלב הסופי שלהם.

עינת עמיר, שהמשיכה במהלך השנה את החקר שלה בנוגע למיצבים המבוססים על מחקר חברתי, תציג חלק מחומרי המחקר בדרך לפרויקט החדש שלה, שיוצג במוזיאון פתח תקוה בשנה הקרובה.

רפרם חדד יציג לצד ההתרחשויות החברתיות והקולנריות המזוהות איתו, פסלים שמבוססים על האוטוביוגרפיה הייחודית שלו.

עידו מיכאלי מציג מתווה לעבודת קבע שתוצב על קיר בגן החשמל. חלל העבודה שלו בארטפורט הפך למשרד אדריכלים, בו יפרוס את תוכנית המתאר של העבודה ומחקר אורבני של המקום.

יאיר פרץ מנצל את ההזדמנות לחבר בין הציורים והפסלים שלו לבין עבודתו כמטפל, ויבנה מיצב שמציע קומפוזיציה של חדר תרפיה.

רונית פורת תתרגם את הניתוח והמחקר המאפיינים את עבודתה לפינוי הסטודיו שלה, והצבתו מחדש בחלל הגלריה. החלל האינטימי של הסטודיו לשעבר יאפשר הצצה אל תוך הפרויקט המתהווה שלה.

מעין שלף, ששימשה גם כ"אוצרת הבית" במהלך שנתה הראשונה של ארטפורט, תציג את "פרנקי" פרויקט רובוטי שחוקר את רגשות הקהל, בשיתוף ערן הדס, מתכנת, משורר ואמן רשת, וגל אשל, יוצר המתמחה ברובוטים אינטראקטיביים.

תחזוקת התערוכה : לוסי פונטיין