פסטיבל סרטי אמנים 2025

בתערוכה החדשה של אילת כרמי ומירב הימן המוצגות עבודות הוידאו "חמדה" (2025) שזאת הצגת הבכורה שלה, ו"זהרה" (2021) המוצגת בפעם הראשונה במוזיאון.  אף־על־פי שהעבודות שונות מאוד זו מזו, שתיהן משרטטות עולם מקביל, שנראה מוכר מצד אחד ומתרחש במקום אחר ובזמן אחר מצד שני. "זהרה" מבוססת על סיפורה הטרגי של הטייסת הראשונה בחיל־האוויר הישראלי, זהרה לביטוב. העבודה עוקבת באופן דמוי חלום אחר מסעה האחרון שלה בליווי אישה זקנה ברחובות ירושלים של ימינו, לאחר התרסקות מטוסה על חומת מנזר המצלבה בקיץ 1948. ב"חמדה" עולה וצומחת לנגד עיני הצופים קהילה של נשים שנמלטו מאסון לא ידוע והן יוצרות חיים משותפים, המבוססים על עונות השנה ועל מחזור החיים הטבעי.

יחד שתי העבודות מדגימות את עולמן המושגי של אילת כרמי ומירב הימן: עולם נשי ארכיטיפי, המתבסס על דמויות מופת היסטוריות ובה־בעת מציג נשים רגילות שכל אחד יכול להזדהות איתן או לחוש אמפתיה כלפיהן. התערוכה קשורה גם לאנה טיכו, מעניין לקרוא את עבודותיהן של כרמי והימן מבעד למורשת האמנותית שלה. תיאורי הזקנות החכמות שלה מהדהדים בשתי עבודות הווידאו.

באסופה זאת מציעה מאיה ז"ק מבט על הרישום כמדיום אמנותי וכמקור השראה ליצירת וידאו. הרישום בסרטים הנבחרים אינו רק כלי לתיעוד, אלא כלי ביטוי עצמאי החוקר את עצמו, את תהליך התהוותו ואת כוחות היצירה הטמונים בו. הסרטים מתחקים אחר פעולת הרישום, משחזרים את פעולת היד הרושמת או מציעים ניתוח חדש של יצירות מוכרות. בעין המצלמה מודגש הממד החומרי של הרישום, והמדיום שנתפס לעיתים שברירי מתגלה ככוח יוצר דרמטי, עמוק ומחולל שינוי.

מאיה ז"ק היא אמנית, יוצרת סרטים ומרצה בכירה ב"בצלאל”. עבודותיה אשר מוצגות במוזיאונים, גלריות ובפסטיבלי סרטים בארץ ובעולם, ושמורות באוספי אמנות מקומיים ובינלאומיים.

"סדק” הוא מיצג אודיו־ויזואלי פיסולי שבמהלכו יוצר נדב עשור דימויים רב־שכבתיים על גבי מקרן שקופיות, תוך ביצוע פעולות שונות של "חפירה" ישירות על המשטח. על אף שהוא עסוק בהוספה לעומת גריעה, במהלך הפעולה נחשפים תתי־מבנים, חומרים וזיכרונות ממשיים ודמיוניים כאחד , ובעזרת מנעד טכניקות הוא מזמין התבוננות בתהליך החקירה החזותית ובאופן שבו הדימוי נוצר ומתפרק מול עיני הצופים.

האירוע ישודר בזמן אמת מפרובידנס, רוד איילנד, שבארצות־הברית, לשני מוקדי הפסטיבל על מנת ליצור חוויה של נוכחות משותפת.

צלילה לילית רב חושית בעקבות חלוצי הוידיאו ארט הישראליים. הקרנה של עבודות וידיאו נדירות בליווי די ג'י וקוקטייל בשחור ולבן. במהלך הערב נצא למסע באוסף האמנות של מוזיאון ישראל וארכיון הוידאו של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, דרך עבודות חלוציות של אמנים מקומיים שהשתמשו בטכנולוגיות החדשות כבחומר גלם לביטוי אישי ונסיוני.

בין העבודות המוצגות, עבודות מוקדמות של מיכל נאמן, בוקי שוורץ, מיכאל דרוקס ועוד.

הסרטים באדיבות אוסף מוזיאון ישראל וארכיון המרכז לאמנות דיגיטלית חולון.

כיצד נראות מחשבות שנכתבות על תמונה נעה, ואיך אפשר לחשוב באמצעות קולנוע? דרך סרטים נבחרים אריאל אבישר מנסה להשיב על שאלות אלה ואחרות באמצעות מחקר וידאוגרפי של סרטים נבחרים – תחום אקדמי־אמנותי מתהווה, שרואה בעריכת וידאו כלי לחשיבה, פרשנות וביקורת. הרצאתו תעסוק בשילוב הטקסט בדימוי הקולנוע ותציג את מגוון אפשרויות הביטוי, החקירה והיצירה הטמונות בו.

אריאל אבישר הוא מרצה וחוקר מדיה בבית־הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות הוא מקדם את הווידאוגרפיה כפרקטיקה אקדמית בארץ, ויוזם ומעורב בפרויקטים בינלאומיים בתחום. עבודותיו התפרסמו בכמה כתבי־עת אקדמיים מקוונים והוקרנו בכנסים ובפסטיבלים בעולם.

סרטם של אנה ים ואיתמר רוז, שהוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב 2025, מלווה את מערכת היחסים הנרקמת בין האמנית אנה ים לאיילין ניר, דרת רחוב העונה לשם ״פרח״. במכוניתה של ים ומבעד לעדשתה מתפתחת בין השתיים דינמיקה שמערערת מוסכמות חברתיות ומציפה שאלות על טבע האדם ועל יצר החיים.

בשיחה ביניהם יכוונו ים ורוז את המבט אל הסצנות שנותרו על רצפת חדר העריכה ואל הדילמות הנוגעות לעיבוד 150 שעות של חומר גלם לכדי סרט. התבוננותם תחדד את הקשר בין צילום סטילס לווידאו ותמתח את הגבול שבין אמנות לקולנוע.