יש רגע שמגיע בסוף הלילה. אור ראשון מתחיל לעלות בחוץ, אבל בתוך המועדון המוזיקה עדיין דוחפת קדימה. הבאסים מסתנכרנים עם פעימות הלב, תנועות הגוף נטמעות בגופים אחרים, והתודעה רועדת בין פנים לחוץ, בין הניתוק שבתוך האולם ליום שמתחיל מחוצה לו. סוף המסיבה – הרגע שבו האור פוצע את החשכה והחשכה בולעת אותו בחזרה – הוא נקודת המוצא ל"00:00", תערוכת היחיד של להלי פרילינג, המתבוננת על סוף הלילה כעל מצב קיומי, שבו לא ניתן להפריד בין זוהר לאפלה, בין מגע לבדידות, בין מרכז המסיבה לקצוות.

חלל המועדון מאפשר למי שנמצא בתוכו לברוח לרגע מהמציאות, לנטוש את הכאן-ועכשיו לטובת הווה חלופי. הלילה מייצר עולם אחר, שבו כל תנועה, מבט או הבזק אור הם בעלי משמעות שונה מזו הנקראת בעולם שבחוץ. בחסות החושך והמוסיקה החזקה מוּסרת מן הגוף הזהות היומיומית שהוא נושא עליו, ומורכבת דמות חדשה, זמנית. המשתתף חדל להיות "אני" מובחן, הופך לאחד עם הוויית המועדון, וברגעי השיא זוכה לחוות הווה חושי טהור. אבל לא רק הגוף מאבד את יציבותו; גם הזמן מרחף ומשתנה כמו דופק: מאיץ ואז נרגע, נעצר ואז שוב מתפרץ. בתוך כל אלו נוצר מרחב, שבו יכול אדם לדמיין את עצמו מחדש: להתמסר, להתמוסס ולהיוולד מחדש בשבריר שנייה.

בפנטסמגוריה – מופעי קסם ואשליה שהיו פופולריים במאה ה-18 – הוקרנו צללים על גבי עשן כדי לייצר חוויה מתעתעת, שבה מתערבבת המציאות עם האשליה. ולטר בנימין שאל את המונח "פנטסמגוריה" לצורך ניתוח העיר המודרנית והאופן שבו סחורות, קצב מהיר, המוני אדם, אדריכלות ותשוקות מופיעים כאשליה מפתה ומתערבלים לכדי חלום-ער קולקטיבי מתמשך, המסתיר את מנגנוני הכוח שמאחוריו. המועדון תוכנן להציע לנו חוויה כלל חושית. מכדור הדיסקו ועד רחבת הריקודים, מהבר דרך תנועת הקהל בחדרים השונים – המציאות המוכרת מושעית, והאדם נשאב למקום, שבו מה שנתפס כאמיתי ומה שנתפס כמבוים מתאחדים. זהו קסם, הטומן בחובו הבטחה וסדק גם יחד: רצף של רגעים מהבהבים, המופיעים ונמוגים בטרם ניתן לאחוז בהם באמת, רגעים המצליחים רוב הזמן להסתיר את הלכלוך המפוזר על הרצפה.

בדומה לשיטוט במועדון מרובה חדרים, שלכל אחד מהם אסתטיקה, סאונד וטמפרמנט משלו, גם המעבר בין חלקי התערוכה הוא מעבר בין מקצבים ואזורי תודעה שונים, שנותרו על עומדם בסיומה של המסיבה. עמדת להקה משעווה ניצבת במרכז החלל, רגע אחרי ההופעה, בין נגינה להתפרקות. השעווה, חומר המגיב לחום ולזמן, מתפקדת כגוף מותש: היא זוכרת את המאמץ, את הרעש, את המתח. נראה כאילו המוסיקה עצמה השתמשה בה, ואז זנחה אותה לזליגה איטית. צוואר הגיטרה נשבר, הכלים נמסים אל תוך עצמם. כאילו סוף הלילה אינו מתרחש מחוץ לחלל, אלא בתוך החומר עצמו.

בין כוסות משקה לידיים מפלרטטות מתמוטטות בסוף הלילה שתי דמויות אנושיות מסיליקון, שגופן כמו נשמט מהמוסיקה – האחת לבנה והאחרת שחורה; שני קטבים, המחזיקים בגופם פיצול, פוזיטיב ונגטיב. הגוף הנראה לעין והגוף הנעלם בחשכה, הגוף המוסיף לרקוד והגוף שכבר לא עומד בקצב. בפסל ריאליסטי אחר מופיע ראשו של האמן והמוסיקאי אהד פישוף, שנדמה כמו צליל שנחתך מן הזמן – הד אחרון של לילה, שנותר תלוי באוויר גם כשהגוף כבר איננו.

שבריריות החיים וחלוף הזמן, שלרוב מיוצגים בציורי וניטאס (vanitas) קלאסיים באמצעות גולגולת או נר דועך, זוכים אצל פרילינג לגרסה לילית נוצצת. הטבע הדומם בתערוכה – גיטרה, גולגולת, מאפרה וספרים – מכוסה כולו במראות זעירות של כדור דיסקו, המעידות בעיקר על שבריריותו של הרגע. כל הבזק אור המוחזר מהן דומה לניצוץ קצר של זיכרון: מתוק מעט, כואב מעט, משקר רק במידה הנדרשת. אותו זיכרון, שהניסיון לאחוז בו, הרצון לייצר אותו, מלווה הן את הערב והן את התערוכה. אם נתבונן היטב, ייתכן שבסופו של הערב הזה ניתן יהיה להתחיל לראות כבר את המסיבה הבאה.

"00:00" נפתחת ב־31.12.2025, הלילה שבו שנה אחת מסתיימת והבאה מתחילה; רגע שבו העייפות והציפייה מתקיימות זו לצד זו, כמו במהלך לילה סוער. בין הזמנים הללו, בין מי שהיינו בתחילת הערב לבין מי שאנחנו בסופה של השנה, אפשר רק לקוות, שרגע לפני שתעלה השמש, משהו חדש יתחיל להתבהר.