יעל פרנק

גוף העבודות של יעל פרנק נשען על קונטקסט מקומי ואמצעים אנלוגיים הומוריסטיים כדי להאיר את הקשר שבין סמכות לאושר. פרנק מנכסת את הפוטנציאל הפרפורמטיבי הטמון ברדי-מיידים איזוטריים, ומקצינה אותו כדי ליצור סוג חדש של מערכת יחסים. בספקטרום שנע בין הנפשת ההמנון הישראלי הלאומי ליצירתה של מכונת מזל רע, היא מחוללת בדיחות שבורות – דימויים טקסטואליים בעלי נוכחות הומוריסטית חזקה, המעוותים עד לנקודה בה הם הופכים ללא מצחיקים. מכיוון שאלה בדיחות משוללות פאנצ׳ליין, הן הופכות מאירוע חד פעמי ללופ הולך ומצטבר של חוסר מנוחה פוליטי ופואטי.  

יעל פרנק (1982, תל אביב), היא בעלת תואר ראשון מ Cooper Union Schol of Art בניו יורק ובעלת תואר שני מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודותיה הוצגו בארץ ובחו״ל בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, במוזיאון פתח תקווה, במוזיאון FuturDome במילאנו, ב-Brno House of Art בצ׳כיה, ב- Zachęta הגלריה הלאומית של פולין בוורשה, במוזיאון לאמנות עכשווית בוורוצלב, ובגלריה חזי כהן בתל אביב. פרנק היא זוכת פרס קיפר על שם אינגבורג-בכמן של קרן וולף לשנת 2017.

קראו עוד
יעל פרנק

עבודות

בעיה

2018, צילום מתוך וידאו

מתוך התערוכה ״בעיה״, סדנאות האמנים, תל אביב

קראו עוד

בעיה

2018

מתוך התערוכה ״בעיה״, סדנאות האמנים, תל אביב

קראו עוד

מכשפות כושר

2020

מכונת צילום, יוטיוב, הדפסה על נייר ארכיוני

קראו עוד

In A Nutshell

רדי-מייד

עץ דקל הוא הפנטזיה המושלמת, הכמעט שחוקה – מאגוז קוקוס באי בודד ועד לפוסטר בחדר של נערה מתבגרת, מאיים מלאכותיים בצורת דקלים בדובאי ועד לדקלים הנטועים באיי תנועה ברחבי ישראל, פרושים על פני הטיילת בתל אביב, מעניקים מגע מדומיין וטרופי לחופי הים התיכון. עץ שכמעט אינו נותן צל, שחייו, כשמונים שנה, כחיי אדם, שעומד זקוף וניצב עד שאינו יכול יותר. או עד שמגיעה חידקונית הדקל, כנימה מסתורית שאוכלת אותו מבפנים, מותירה את המרחב הציבורי שלנו מוכה ומלא בגוויות של עצים.מחוץ לחלון של סבא של יעל פרנק ניצב עץ. הסב המהנדס לא הצליח להסביר לה מעולם איך הוא עומד. איך מחזיק הגזע הדק את כל המשקל שבקודקודו. גורל החיים הביא אותו לעמוד. גורל החיים הביא אותו גם ליפול. עץ הדקל המלאכותי שנופל ונופל מהגג של בנין ארטפורט ממשיך את העיסוק של יעל פרנק ברדימייד איזוטרי, בפוקוס על האבסורדיות של מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ומעמיק את העיסוק גם במושג המופשט – של עץ הדקל כסמל, ושל שברו המתמשך. וזה מצחיק וזה כואב בו זמנית. כמו ילד שדגדגו אותו יותר מדי והוא נדמה כצוחק אבל הוא בעצם בוכה, גם לדקל על בנין ארטפורט שורף בשיפולי הבטן עד שהגב שלו מתקפל.יעל פרנק רואה את כאבם של חפצים – את שפלות רוחו של העץ שקורס תחת הנטל והפנטזיות שלא ימומשו, את סבלו של כדור הפילאטיס הנמחץ תחת רגליה של המתעמלת, את הטונוס המדלדל של העמודים התומכים, את הצורך בשחרור עצמות וחילוץ צוואר שחוות הארוניות של איקאה. רואה את הכאב ומושכת אותו עוד קצת. עד שזה מצחיק, ואז עוד קצת עד שזה כבר לא.

צילום: הדס סט

קראו עוד