הרצח הבלתי מפוענח של יעקב פרוידנהיים, שהתרחש ברפובליקת ויימאר בשנת 1931, שזור כחוט השני במיצב מבוסס-קולאז' של רונית פורת. פרשת מותו של הרווק היהודי הקשיש בדירתו בברלין הפכה לחומר לוהט עבור הצהובונים, שאותו ליבו עדויות שכניו בשכונת פרנצלאואר ברג.

פורת מתמקדת באופן שבו הפנו דיירי הבניין עורף זה לזה, ופצחו במחול של שמועות ושל האשמות הדדיות תוך גרירת המשטרה לציד מכשפות בלתי נגמר. מעגל האשמה, שהתפתח סביב המוות המסתורי, ממחיש את התבססותה ההדרגתית של מדינת משטרה ואת התפשטותה של אווירת חשדנות כללית; בד בבד, טרגדיית הרצח מרמזת על שקיעתה הקרבה של רפובליקת ויימאר לתהומות הפאשיזם.

עבודתה של פורת מצביעה על מתחים ועל שינויים פתאומיים במעשה ההתבוננות. היא משלבת דימויים של בעלי כנף ברגע של ציד מתוך תצלומים סוריאליסטיים של הצלם פול נוז', שמושאיהם מסיטים את מבטם מן המצלמה, וכך גורמים גם לנו, הצופים, לעקוב אחריו.

המיצב מזמן מציצנות באמצעות שימוש בסטריאוסקופ, המייצר דימוי תלת-ממדי, וכן באמצעות חור בקיר, שדרכו "מציצים" הצופים אל מסדרון הבניין.

 הצלם אורן זיו בוחן את התנהלות המשטרה בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023, ומתמקד ביחסה לאזרחים ישראלים, שנעצרו בגין השמעת ביקורת על המלחמה בעזה. הפרויקט מתעד את הפצת תמונות המעצר באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות תוך הפרת זכויות העצורים. אף שאיש מן העצורים לא הואשם בעבירה פלילית, כולם חוו שיימינג ואיומים נרחבים בעקבות הפצת התמונות.

לצורך הסדרה דיוקנאות של פשיזם יצר זיו קשר עם כמה מאותם עצורים מתוך רצון להשיב להם את השליטה בדמותם. הוא תיעד את מחשבותיהם על החוויה וצילם אותם מחדש, הפעם כשכל אחד מהם מחזיק בתמונת המעצר שלו. "אותן תמונות, שנועדו להשפיל ולהשרות אימה, הפכו לסמלים של התנגדות", הוא מסביר. "האנשים צולמו מחדש, הפעם באופן שנבחר על ידם".

התצלומים, המוחזקים בידי הדמויות בדיוקנאות אלה, צולמו על ידי המשטרה והופצו הן בערוצים משטרתיים רשמיים והן באמצעות השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ובערוצים בלתי פורמליים נוספים. הדימויים הופיעו במקור במסגרת ידיעות חדשותיות, שהתפרסמו במגזינים המקוונים 972+ ושיחה מקומית. קטעים מעדויות העצורים משולבים בתערוכה.

בסדרה Re-Threading חוקרת נרדין סרוג'י את הטטריז, רקמה פלסטינית מסורתית, המורכבת מדגמים וממוטיבים צורניים נושאי משמעות, המקושרים למקומות יישוב מסוימים ולשלבי חיים. נקודת המוצא לעבודתה היא ההכרה שהנכבה – העקירה ההמונית של קהילות ושל תרבויות פלסטיניות – ניתקה את הזיקה בין סמלי הטטריז למשמעותם, אף שהתרבות הפלסטינית מוסיפה לנצור את האסתטיקה האופיינית להם ואת התמדתן של הנשים היוצרות, הממשיכות לקיים אותה.

בעבודתה, שקדם לה מחקר מעמיק בסמלי הטטריז ובמרכיביו, מציעה סרוג'י פרשנות עכשווית למוטיב נבחר. היא מגדילה אותו באופן משמעותי, ובאמצעות חוט צמר אורגת אותו אל תוך חומר טעון: גדר מתכת, המשמשת הן לתיחום מרחביים פרטיים ומסחריים והן במחסומי ביטחון בישראל ומחוצה לה.

בעבודה Twin Trees משחזרת סרוג'י צמד עצי ברוש כחולים, שבהם נתקלה בשוליו של בגד קבורה ירושלמי – עצים המסמלים אריכות ימים ושורשיות, קשר רוחני בין שמים וארץ ורציפות טריטוריאלית. סמל האבלות, שנוצר מתוך חוויית דיכוי, הופך כאן לסמן של שגשוג תרבותי ושל חוסן. בעבודה זו נוגעת סרוג'י במלוא מנעד היגון, שאותו מייצג ברקמה הפלסטינית הצבע הכחול.

 בהשראת מבטים פולשניים של זרים ברחובות ירושלים יצר האמן והפעיל החברתי, מושון זר-אביב, לפני למעלה מעשור את Normaliz.ing – פרויקט המייצר מפה של "נורמליות" חברתית על סמך דירוגים קולקטיביים מצטברים של משתתפיו.

Normaliz.ing היא תוכנה מבוססת רשת, שנועדה להיחוות דרך מכשיר הטלפון הנייד. בשלב ראשון היא מצלמת אותך, לאחר מכן מבקשת ממך לדרג תכונות ומאפיינים חזותיים של אחרים, ולבסוף ממקמת אותך על ציר של נורמליות, בהתאם לדפוסים שחילצה מדירוגיהם השטחיים של משתמשים אחרים.

"האפליה השיטתית בימינו מצטברת, מועצמת ומוסווית בנוחות מאחורי המעטה האובייקטיבי-לכאורה של 'הקופסה השחורה' של הבינה המלאכותית", מסביר זר-אביב, "אך החברה היא שסופגת, מאשרת ומפיצה רעיונות אלו".

זר-אביב רואה בבינה המלאכותית של ימינו תוצר של מערכות מיון וסיווג בני אדם, שהיו נהוגות במאה ה-19. Normaliz.ing מוצגת בזיקה לארכיונים אלה, ובפרט לדיוקן המדבר (portrait parlé) של אלפונס ברטיון, שהטרים את תמונת המעצר המודרנית.

*העבודה הופקה בתמיכת Science Gallery, דבלין

רחל אניו משכפלת דימוי בודד מאות פעמים ליצירת מיצבי קולאז' דיגיטליים, שבהם מופיעות צורות מופשטות, יצורים מעולם אחר ומבנים מפתיעים. בעבודה התקודדות היא בונה מיצב, המבוסס על מקטע מתוך דיוקן עצמי בעירום, שבו היא מפנה את גבה לצופה. היא מציבה את גופה כמוטיב אדריכלי, כגון עמוד או גדר, או כשריון עתידני, ומתוך שלוחות גופה יוצרת מארג שהוא מכיל ומגן בעת ובעונה אחת.

העבודה מתחברת לעיסוקה של אניו בהגדרה מחודשת של מושג ההסוואה. במקום להסוות את הגוף מפני איומים פוטנציאליים כמנגנון הגנה, היא מדמיינת גוף, המספק לעצמו הקשר ומרחיב את תחושת השייכות שלו בעודו נע בעולם.

מתוך רצון לקשור את חוויותיו האישיות לקיפוח המתמשך של הקהילה האתיופית בישראל מציג אפרים ווסה דימויים של גופים מקוטעים בשחור-לבן ובניגודיות גבוהה.

העבודה של הגוף, שנוצרה במהלך שהות הוראה בחו"ל, בוחנת נושאים אלו באמצעות אסטרטגיות חזותיות חדשות. הדיוקנאות העצמיים האורגניים והמופשטים הם בבחינת חיפוש אחר טיפוגרפיה אישית. הדימויים הופכים לאותיות בשפה צילומית-גופנית אקספרסיבית וחומלת.

ליצירת העבודות משתמש ווסה בשלושה רכיבים: גופו העירום; מצלמה עם מסנן דיפוזיה שחור, המשמשת בדרך כלל ליצירת תצלומי נוף מרוככים וחלומיים; וחדר המואר באור טבעי.

התנוחות הבסיסיות של ווסה טובלות באור בוהק. עומק השדה הרדוד משווה לתצלומים איכות ציורית ערפילית. הדימויים המסתוריים נולדים מהתפרקות כמעט מוחלטת של ההבחנה בין דמות לרקע.

 לילא עבד אלרזאק פונה לאסתטיקה, השאובה מתרבות הפנזינים ומתאפיינת בעבודת יד, בטכנולוגיה מאולתרת ובגישה בלתי מתנצלת, כדי להפוך סיפורים אינטימיים לביקורת בוטה כלפי החברות שבהן היא מתנהלת. היא עושה כל זאת תוך שימוש בהומור ככלי לריפוי ולהתנגדות גם יחד. פעולתה מעוגנת בהבנה עמוקה של האופן שבו פיקוח משטרי, הבא לידי ביטוי בטיפוח פרנויה, בהחלת אמות מידה נוקשות ובעידוד משטור עצמי, משפיע על קהילות שוליים.

בעבודה טיהור אתני חוזרת עבד אלרזאק לניתוח אף, שעברה בנערותה מתוך רצון להתאים את עצמה למוסכמות היופי השגורות, בחירה שהושפעה משנים של בריונות מצד בני כיתתה הערבים, שלעגו ל"אף היהודי" העקום שלה.

נושאים אלה מטופלים במיצב, המורכב מארבעה גופי עבודות, שהמכנה המשותף להם הוא ההתמקדות בעיניים ובאף: מגילה גדולת ממדים, המגוללת סיפור טרגי-קומי על האמנית, ה"מאבדת" את אפה; רישומים דיגיטליים, שבהם היא פוגשת את עצמה בצורות שונות, בין השאר כדמות קיקלופית; רישומי ארכיון מתקופת ניתוח האף; ומקבץ של קולאז'ים דיגיטליים, המוצעים כשי לקהל המבקרים.