מה שהצילום מסתיר

במרכז העבודה של ג'וליה שפר מוצג אלבום משפחתי שתצלומי נקניקים רבים ושונים מחליפים בו את דיוקנאות המשפחה. העבודה נוצרה במסגרת לימודי תואר שני של שפר, אמנית ממוצא גרמני, ב"בצלאל". חזרתה לדימויים לא־אישיים לכאורה אלה הובילה אותה לעסוק בעבר של משפחתה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה ובקשר שבין צילום, שתיקה ואלימות.

עבודתה של קרן בנבנישתי עוקבת אחר מאמציה של האמנית ליצור תפוז בצבע כחול, באמצעות הנדסה גנטית. הניסוי אומנם נכשל, אבל מאפשר לאמנית לשלב את הסמליות של התפוז בהיסטוריה הציונית והפלסטינית עם מעמדה שלה כבת למהגר מטורקייה וכמהגרת בעצמה. באמצעותו היא מתארת סדרה של כישלונות לאומיים ואישיים להגיע, להישאר, להצמיח שורשים ולהשתנות מן הבסיס. וירוס הטריסטזה(העצבות, בעברית) התוקף עצים ומחייב את עקירתם, משמש כאן מטאפורה ליחס בין אדם, זהות ומקום.

עבודתה של האמנית ג'ניינה וגנר משלבת בין סרט מסע פיראטי שצולם בזמן הדיקטטורה הצבאית בברזיל בשנת 1975 (Iracema, uma transa amazônica) ובין יצור מיתולוגי בשם curupira המשמש על פי האמונה המקומית כשומר היערות. בדומה לסרט המקורי, גם בעבודה זו, נערה ילידית בת 14, תופסת טרמפים לאורך הכביש המהיר שחוצה את יערות האמזונס (Trans-Amazonian Highway) והפך לאחד מסמלי המאבק בין השלטון לבין השבטים באזור ומתנגדי משטר. סדרת צילומי שחור לבן המתעדים את בניית הכביש משמשים בסרט כמניע עלילתי וכאמצעי המחבר בין עבר, הווה ועתיד.