הצורות החדשות של האני

באמצעים מעטים – פאה, ניב לשוני ומניירות מובחנות – תמי בן־תור לובשת את דמות האמנית ואת דמותה של מבקרת האמנות ומציעה מבט ציני וביקורתי על יחסי הגומלין והמנגנונים הפועלים בשדה האמנות. שם העבודה מרמז למאמרו של פרנסיס פוקוימה ״קץ ההיסטוריה״ (1989), ומכאן גם לדמיון בין מבני שליטה פוליטיים לכוחות הפועלים בשדה האמנות. בעידן עתיר משפיענים היא מבקשת להצביע על בעלי ההשפעה האמיתיים.

*דימוי: מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת עוזי צוקר ורבקה סקר, ניו יורק

"הקפיצה" צולמה במהלך סדרת מפגשים של יעל סלומה עם חברות קבוצת הכדורגל "בנות יפו", והיא עוקבת אחר מאמציה של נערה בת 15 משכונת עג'מי לחקות את חגיגות הבקעת השערים של כריסטיאנו רונאלדו ובתוך כך גם להתמודד עם אילוצים דתיים ומשפחתיים. ניסיונותיה לעשות זאת כושלים, אך השימוש באפקטים מיוחדים של סלומה, מאפשר לנערה לפרוץ את הגבולות של יכולותיה הפיזיות ואת המגבלות החברתיות שמאתגרות את הופעתה בסרט. כך, הופכת האמנית לגורם מתווך בין משאלת הנערה למגבלות המציאות ולגורם שמנכיח את דמותה במרחב הציבורי, בשעה שהחברה והתרבות מבקשות להעלים אותה.

שורה של פסיכולוגים עורכים מפגשים אישיים עם "אדם", אווטאר מבוסס בינה מלאכותית. נראה שהם מבקשים להבין אותו ואת העולם כפי שהוא חווה אותו אבל השיחה המתפתחת, שאחד ממשתתפיה הוא החוקר והמשורר זלי גורביץ', מעוררת בקרב המטפלים דווקא שאלות יסוד על המהות האנושית. יציב ממשיך בעבודה זאת את עיסוקו בשאלות של זהות וטכנולוגיה, אך פורץ דרך בשאלת כוחנו לחשוב על מושגים של שליטה וחוסר שליטה בקשר שבין האמן ליציר כפיו.