המפה והטריטוריה

באוקטובר 2012 קפץ פליקס באומגרטנר מתוך כדור פורח שריחף באטמוספירה וקבע את שיא העולם בנפילה חופשית. צניחתו, הנוגעת במתח שבין הזמן האישי להיסטורי, היא הרקע לעבודה זאת. דמותו המעומעמת מתוארת בה בליווי כתוביות משתנות המתארות את האיסורים והמסרים שמופיעים על השילוט בשלושה אתרים בירושלים: הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר; אתרים המייצגים במידת מה את הגבולות הפיזיים והדתיים של העיר ואת ההשתייכות אל קהילותיהם. אם באומגרטנר חצה גבולות של זמן ומהירות, הרי שהאמנים דויד ברוניון וסטפני רולאן מעמתים את הזמן האנושי עם הזמן המזרח־תיכוני והטרנסצנדנטי של ירושלים.

*דימוי: מוזיאון ישראל, ירושלים: מתנת נטלי וז'ן־דניאל כהן

עבודתה של קרן רוסו מתעדת את נופיו המרהיבים של ים המלח מבעד לעדשת 16 מ״מ ומלווה אותם בפסקול המגולל סיפור דיסטופי שבו מים הם משאב נדיר. חופש התנועה בעולם הנפרש לנגד עיני הצופה תלוי בקרבה למים ובנכונות לשלם מחירים פיזיים ומנטליים על מנת להשיגם. תיאור הדברים מן הזווית האישית של המספר מלמד על מצבו ומעמדו, על החברה שבה הוא חי, על האסון שפקד אותה, ועל שרידותו בין שיירי ההרס בעל כורחו.  

שבתאי פינצ’בסקי נשען על מושגים טכניים שמקורם במערכות ניווט אלגוריתמיות, ומציב את השימוש בהם כשאלה אתית על רקע המורכבות הגאופוליטית של המרחב המקומי. העבודה משלבת צילום וידאו, טכנולוגיות מיפוי ומעקב ודימויים שנוצרו בבינה מלאכותית כדי ליצור היסטוריה ספקולטיבית ולהציג את ההווה המניפולטיבי שמכוניות אוטונומיות יוצרות. באמצעים אלה, הוא מזמין את הצופים להתבוננות ביקורתית בתשתיות, במנגנוני שליטה ובמרחב הישראלי שהם פועלים בתוכו.