בתערוכה החדשה של אילת כרמי ומירב הימן המוצגות עבודות הוידאו "חמדה" (2025) שזאת הצגת הבכורה שלה, ו"זהרה" (2021) המוצגת בפעם הראשונה במוזיאון.  אף־על־פי שהעבודות שונות מאוד זו מזו, שתיהן משרטטות עולם מקביל, שנראה מוכר מצד אחד ומתרחש במקום אחר ובזמן אחר מצד שני. "זהרה" מבוססת על סיפורה הטרגי של הטייסת הראשונה בחיל־האוויר הישראלי, זהרה לביטוב. העבודה עוקבת באופן דמוי חלום אחר מסעה האחרון שלה בליווי אישה זקנה ברחובות ירושלים של ימינו, לאחר התרסקות מטוסה על חומת מנזר המצלבה בקיץ 1948. ב"חמדה" עולה וצומחת לנגד עיני הצופים קהילה של נשים שנמלטו מאסון לא ידוע והן יוצרות חיים משותפים, המבוססים על עונות השנה ועל מחזור החיים הטבעי.

יחד שתי העבודות מדגימות את עולמן המושגי של אילת כרמי ומירב הימן: עולם נשי ארכיטיפי, המתבסס על דמויות מופת היסטוריות ובה־בעת מציג נשים רגילות שכל אחד יכול להזדהות איתן או לחוש אמפתיה כלפיהן. התערוכה קשורה גם לאנה טיכו, מעניין לקרוא את עבודותיהן של כרמי והימן מבעד למורשת האמנותית שלה. תיאורי הזקנות החכמות שלה מהדהדים בשתי עבודות הווידאו.