משחקים באש

אמנות בעידן האנתרופוקן

מאז תחילת שנות האלפיים מכריזים המדענים כי אנחנו נמצאים בעיצומו של עידן גיאולוגי חדש. אחרי שעידנים קודמים נוצרו כתוצאה משינויים בטבע, דוגמת נפילת מטאור, התקרבות לוחות טקטוניים או התפרצות הר געש, אנחנו נמצאים עתה בעידן האנתרופוקן (Anthropocene) בו הפכה לראשונה האנושות עצמה לכוח המשנה את הסביבה.

למעשה – הכל התחיל מהאש. כאשר הצליחו בני האדם לשלוט ולרתום לטובתם את האש, ניצת תהליך הבדלות המין האנושי מצורות חיים אחרות. האש אפשרה לאנושות להגן על עצמה מסכנות, לצוד בפחות מאמץ ולהפוך את המזון לקל יותר לעיכול. יותר מכל, האש אפשרה לבני האדם לשלוט באנרגיה ולחסוך את האנרגיה של גופם וכך להפוך אותה זמינה לפעילויות אחרות, המרחיבות את היכולות המנטליות והפיזיות שלנו.

מאז אותם מפגשים ראשונים עם האש, האנושות פיתחה אינספור דרכים להפיק אנרגיה מהמשאבים הזמינים בעולם, תוך הנעת שרשרת אירועים שנשאה השפעה עמוקה על המערכות בכדור הארץ. בפועל הפכה האנושות לכוח המשנה את הסביבה – כבלים אופטיים שמונחים בים משפיעים על תנודת הציפורים הנודדות, קידוחים בהודו משפיעים על כוח המשיכה, שילובים בין חומרי ההדברה מעלימים את מושבות הדבורים מהעולם.

אייל אסולין בונה ספק מכונה, ספק נקר, ספק משאבת נפט המרעידה את הסביבה, הילה עמרם מזמינה מושבת דבורים לחדור למרחב הביתי, אלונסו+קרסיון (אורוגואי) מספרים סיפורים שנרקמו על הנהר הרחב ביותר בעולם, שחר פרדי כסלו חוקר את הנרטיבים של מינרלים מנקודת מבטו של הסלע, ודנה לוי מגוללת את גילוי המבצר הצבאי שאבד בנבכי הביצות בפלורידה לפני למעלה ממאה שנה.

האמנים המשתתפים בתערוכה "מְשַׂחֲקִים בָּאֵשׁ" חוקרים את ההשפעה האנושית המוכחת על הטבע, את עמידותו של כדור הארץ ואת האופן בו הוא מתאים עצמו לסביבות חדשות. הפרויקטים בתערוכה מנסים להאיר בדרכים שונות את תפקידנו ככוח גאולוגי. כיוון שבעודנו ממשיכים לשחק באש, אנו צריכים לעצור את העולם מלהתלקח.

להמשך קריאה

  • אמנים

    אייל אסולין, הילה עמרם, אלונסו+קרסיון (אורוגואי), שחר פרדי כסלו, דנה לוי

  • אוצרת

    רוקסנה פאביוס

  • כתובת

    דרך בן צבי 55, תל אביב

  • תאריכים

    9.9.2014-18.10.2014

  • תאריך פתיחה

    9.9.2014

בחזרה לתערוכות

מתוך הקטלוג

לחיות מהאוויר: איך אוכל ודלק באים לעולם

תמלול של הרצאה ״לחיות מהאוויר: איך אוכל ודלק באים לעולם״ של רון מילוא, פרופסור במחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן למדע, על העידן הגאולוגי החדש בו אנו נמצאים :האנתרופוקן.

אני רוצה לשאול אתכם באיזו תקופה גיאולוגית אנחנו חיים היום? יש כל מיני שמות שנותנים להיסטוריה של כדור הארץ, שקיים 4.5 מיליארד שנה; כל כמה מיליוני שנים נותנים שם חדש לתקופה גיאולוגית, בדרך כלל לפי היצורים שחיים בעולם ושמוצאים כמאובנים בסלעים. בתקופה שאנחנו חיים בה, השם הוא בדיוק בתהליך שינוי. כל מי שיצא לו להתעניין בזה, מכיר את תקופת ההולוקן, שזה השם שניתן לתקופה האחרונה מבחינה גיאולוגית, אבל בשנים האחרונות מבינים שהגיע הזמן לתת שם חדש, תקופת האנתרופוקן, כלומר תקופת האדם.

כל סביבת כדור הארץ מושפעת בצורה אינטנסיבית מבני אדם, מה שמחייב לתת שם חדש לא רק מבחינת התפיסה האישית שלנו, אלא מבחינת המשמעויות שרואים על פני כדור הארץ. בואו נראה איפה זה מתבטא: הגרף שאנחנו רואים פה מתחיל משנת 1957, שאז התחילו לעשות מדידות מדויקות; צ'רלס דיוויד קילינג ביצע מדידות של רמת הפחמן הדו חמצני באטמוספרה. כאשר הוא התחיל עם זה לא ידעו למה זה חשוב. ב 1957-8 היתה השנה הגיאופיזית והחלטו למדוד פרטים לגבי כדור הארץ. קילינג התחיל למדוד בצורה מדויקת את ריכוז הפחמן הדו חמצני באוויר, היום ממשיך בכך הבן שלו, שגם הוא מדען בכיר. במדידות האלה ראו דגם שלפיו כפונקציה של השנים יש עלייה דרמטית של רמת הפחמן הדו חמצני. כשהתחילו הרמה היתה באזור ה 300 , היום עברנו את ה 400.  

זה קורה לא רק ליד תחנות כוח שפולטת פחמן, אלא זה נכון להרכב האטמוספרה בכלל, בכל כדור הארץ.

הקצב הגדול שבו אנחנו פולטים פחמן דו חמצני, הוא בשל השימוש שלנו בדלקים, בנפט, בפחם, שאנחנו כורים מהאדמה. מחצבים אלה שנוצרו בעידן גיאולוגי אחר, לפני 200 מיליון שנה, ניתנו לנו בתור מתנה מהביוספרה. הקצב שאנחנו עושים שימוש במשאבים הוא כזה, שכל שנה אנחנו משתמשים בדלקים מחצביים שהצטברו במשך מיליון שנה, אנחנו שורפים כל שנה מתנה שלקח מיליון שנה לייצר אותה.

אפשר לראות את השינוי הזה  לגבי עוד דברים. עם שבעה מיליארד איש ברחבי כדור הארץ, ועם רמת צריכה עולה, הרבה מעגלים – (מעגל החנקן, מעגל הפוספט) – משתנים בצורה משמעותית. מסתבר שגם את הגרביטציה אנחנו משנים. אנחנו רואים דבר מדהים – יש לוויינים של נאס"א שמסתובבים בחלל, שמודדים ומגלים שאנחנו משנים את כוח המשיכה של כדור הארץ. המקום שזה הכי בולט בו הוא בחלק הצפוני של הודו, בחבלים פנג'אב ורג'סטאן. באזורים אלו החקלאים משתמשים בצורה אינטנסיבית בשאיבת מים מאקוויפר (מאגר) מי התהום, ומרוקנים את מי התהום בקצב כזה שכל כמה שנים צריך לשאוב מעומק יותר משמעותי. הירידה במפלס מי התהום משנה את הרכב הקרקע כי הסלעים נהיים ריקים ממים, והלווינים שמודדים את הגרביטציה מראים שכמות המים שאבדה מביאה לשינוי של כוח המשיכה על פני כדור הארץ. דבר דומה קורה בעוד מקומות בעולם, אבל בהודו זה בולט במיוחד.

אפשר לשאול למה בעצם צריך להשתמש בכל כך הרבה מים? אם מסתכלים על ה water footprint, מגלים שהמון מים נדרשים כדי לספק מזון. בחיטה למשל, נדרשת כמות של כ 1,000 ליטר מים בשביל לקבל קילוגרם חיטה. תחשבו על קילו קמח, תחשבו על 1,000 ליטר של מים. המון מים נדרשים, לכן שואבים אותם, לדוגמא בהודו.

למה צריך כל כך הרבה מים כדי לייצר מזון? מה הסיבה המרכזית שצריך להשקות צמחים בכל כך הרבה מים? הסיבה המרכזית היא כשנכנס אוויר עם פחמן דו חמצני בורחים אדי מים. זו נקודה שהיא משמעותית לאנושות ושווה להבין אותה יותר. דמיינו עלה – דבר מאוד דק, 200 מיליוניות המטר, בתוכו יש מקומות שיש בהם הולכה של המים המסופקים ודברים שיוצאים החוצה , אבל הדבר המעניין קורה בשערים קטנים הנקראים פיוניות. כדי שצמח יוכל לבנות את עצמו, הוא צריך להכניס פחמן דו חמצני מהאוויר. ברגע שהוא פותח את השער כדי להכניס פחמן דו חמצני, בורחים אדי מים החוצה. בגלל השער הקטן הזה, שכאשר הוא נפתח לכניסת פחמן דו חמצני יוצאים מים לכן צריך להשקיע כל כך הרבה מים בהשקיה.

[…] למה צריך את הפיוניות האלה, מה אנחנו רוצים מהאוויר? אנחנו רוצים אפשרות להשתמש בחומר גלם שיאפשר לנו לבנות את הצמחים וגם לאגור אנרגיה. בעצם מה שיש כאן, זו המצאה של הטבע איך לייצר בטרייה. עבור הבטריות שאנחנו מייצרים בדרך כלל צריך ללכת לחצוב באדמה, ולהוציא ליתיום או קדמיום שהן מתכות נדירות. הטבע מצא פתרון אלגנטי, הוא חי מהאוויר. הוא לוקח פחמן דו חמצני מהאוויר, ומזה הטבע מצא דרך לעשות בטריה. הבטריה שלו היא סוכר, אותו סוכר שאנחנו נהנים ממנו בקפה ומהווה גם בסיס לשרשרת המזון.

איך זה קורה? מהשמש מגיעה אנרגיה; שטף האור מהשמש הוא דבר די מרשים כאשר חושבים כמה אנרגיה מגיעה מהשמש.

[…] איך הצמחים יודעים לעשות את זה? מגיעה מהשמש כמות גדולה של אנרגיה, הצמח צריך לפתור את הבעיה איך לנצל את האנרגיה הזאת. בתוך התאים של כל עלה יש אברון בשם כלורופלסט, אליו מגיעה אנרגיה מהשמש ומתרחשת תהליך המכונה פוטוכימיה. האנרגיה מהשמש מעוררת אלקטרונים, שעושים שינוי כימי שמאפשר לאגור את האנרגיה הזאת. את האנרגיה הזאת הצמח יכול לאגור במולקולות שהן כמו מטבעות אנרגיה ונקראות ATP. אבל אלה מטבעות שמשמשים לקניות קטנות לזמן קצר. כדי לאגור אנרגיה לטווח ארוך, לבנות דברים יותר גדולים, הדרך היא להתבסס על מה שעומד לרשות הצמח בצורה זמינה, וזה האוויר.

בתוך האוויר אמרנו שיש פחמן דו חמצני, לא כל כך הרבה, פחות מאלפית . את זה הצמח חייב לקחת, הפחמן הזה הוא אבן כימית הכרחית כדי לאגור אנרגיה ולבנות מזה כל מיני דברים.[…] חיידקים וצמחים הם אשפים ביכולת לעשות זאת, הרבה יותר מבני אדם. זו המצאה גדולה של הטבע. בתחום זה יש את האינטראקציה הכי מאסיבית בין האנושות וכדור הארץ מכמה היבטים. אם מסתכלים על השימוש במים, אז כ 70% מהמים המתוקים שהאנושות משתמשת בהם קשורים להשקיית צמחים, שקשורים ללקיחת הפחמן הזה מהאטמוספרה והשימוש בו לייצור סוכר, שהופך למזון ודלק.

וזה לא רק מים. אפשר להסתכל על משאבי הקרקע שהאנושות משתמשת בהם. אלא לא שכונות, קניונים, וכבישים אלא בחקלאות שהיא כל כולה התהליך זה. אם נוכל לבצע את התהליך הזה בצורה יעילה יותר, בלי לכרות עוד יערות, זו תהיה עזרה גדולה, כי זה התהליך הבסיסי שלשמו נעשה שימוש בקרקע ובמים.

זה משפיע גם על הרכב האטמוספרה, שלזה יש השלכות דרמטיות מבחינת שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית. כדאי שנכיר את התהליך, ונחשוב מה לעשות כדי לשפר את היעילות. האתגר הגדול הוא להשיג יותר עם אותה כמות של משאבי טבע. למצוא איך לספק רמת חיים עולה ל 7 מיליארד איש בלי שנשתמש ביותר משאבים, כי יש לנו רק כדור ארץ אחד.

איך מנסים לגשת לזה? בקבוצת המחקר שלנו במכון ויצמן, כחמישה עשר חוקרים שמנסים להסתכל על השאלות האלה מאוסף של זוויות וכיוונים. חלק מהם מגיעים מרקע של פיזיקה, חלק מהנדסה, חלק ביולוגים, ביוכימאים, כימאים, יש גם זואולוג, מתמטיקאי, איש מדעי המחשב. אנחנו מנסים לגשת לזה תוך שילוב תחום ידע שנדרש . השאלה שאנחנו שואלים היא מה הדרך הכי טובה לקחת פחמן מהאוויר? אנחנו רוצים ללמוד מהטבע איך לקחת פחמן דו חמצני מהאוויר ולהגיע לסוכר. מתחילים בלשאול איך הטבע ניגש לזה. אנחנו לומדים משחקנים מולקולרים שיודעים לעבוד בתאים ולהפוך חומר אחד לחומר אחר. כשאנחנו מסתכלים בצמחים וחיידקים, השחקנים האלה נקראים אנזימים. הם יודעים לקחת מולקולה אחת ולהפוך אותה לחומר כימי אחר. אחר כך אנזים אחר לוקח עוד חומר והופך אותו שוב לחומר אחר. בזכות זה שיותר ממאה שנה מדענים חוקרים ביוכימיה, מצאנו שיש תשתית טובה על הרבה שינויים שיכולים לקרות. אנחנו מנסים לשאול את השאלה איך אפשר לקחת את אותם אנזימים, שמצאו באוסף גדול של אורגניזמים, ולנסות לחבר אותם בדרכים חדשות שיעזרו לנו להתמודד עם האתגר הזה.

כמה הנזק יהיה גדול אם לא נשנה משהו באיך שהאנושות פועלת בעולם? זו השאלה הגדולה. כדי לענות על זה בצורה טובה, צריך אוסף מומחים שיש להם פרספקטיבות שונות. הדבר מערב ידע על מערכת כדור הארץ, על אקלים ועוד. זה יכול להיות מאוד גרוע, גם אם ניקח בחשבון שהיו תקופות בכדור הארץ שרמות הפחמן היו גבוהות כמו היום או יותר. אמנם לא תמיד היה כזה תענוג על כדור הארץ. בעידנים גיאולוגיים מסוימים בני אדם לא יכלו לחיות בעולמנו. לכאורה –  כדור הארץ ימשיך להסתובב סביב השמש וגם החיידקים מהמעבדה יסתדרו, אבל אנחנו בתור בני אדם נראה עולם שונה בתכלית מזה שגדלנו בו ושאנחנו נהנים לחיות בו.השאלה היא באיזה סוג של עולם אנחנו רוצים לחיות.

קראו עוד

רוקסנה פאביוס

הכל התחיל באש. כשהצליחו בני האדם לשלוט באש ולרתום אותה לטובתם, החל תהליך הבידול של המין האנושי מצורות החיים האחרות. האש אפשרה לבני המין האנושי להגן על עצמם מפני סכָּנות, לצוד ביתר קלות, להפוך את המזון לקל יותר לעיכול, ובעיקר אפשרה לבני האדם לשלוט בגורלם. האנרגיה שגופנו חסך הפכה לזמינה עבור פעילויות אחרות שהרחיבו את היכולות המנטאליות והפיזיות שלנו ובכך גם את יכולת השפעה שלנו על העולם. יחסי הגומלין בין בני האדם לאש עברו דרך ארוכה מאז התקופה הנאוליתית: למדנו לא רק איך להשתמש באש אלא גם איך לנצל אותה לטובה או לרעה; היא הפכה לחלק המרכזי מתפוקת האנרגיה שלנו, ולבסוף אף התחלנו לקחת אותה כמובן מאליו. בעידן זה שנשלט על-ידי האש ושעצם קיומו תלוי בה, אנחנו מייצרים וצורכים אנרגיה בדרגות גבוהות שכדור הארץ לא הכיר קודם לכן.

מאז תחילת שנות האלפיים המדענים מכריזים כי אנחנו נמצאים בעיצומו של עידן גיאולוגי חדש. בעוד שתקופות גיאולוגיות קודמות נוצרו כתוצאה משינויים במערכות כדור הארץ: נפילת מטאור, התקרבות לוחות טקטוניים או התפרצות הרי געש, אנחנו נמצאים עתה בעידן האנתרופוקן (Anthropocene) שבו לראשונה הפך המין האנושי עצמו לכוח המְשנה את הסביבה בצורה משמעותית. בעוד שהמדענים אינם מסכימים על הרגע בו התחיל העידן הגיאולוגי החדש הזה, הרי שהם מסכימים על כך שמאז 1950  הואץ קצב ההתפתחות של עידן האנתרופוקן, קצב שעלול בקרוב לצאת משליטה. שלב זה נקרא גם "ההאצה הגדולה" (Great Acceleration) .

הגורם העיקרי להאצה בהתפתחות העידן החדש קשורה לעליה בזמינות האנרגטית (energy affluence) של  המין האנושי. אפשר להגדיר עמידות אנרגטית כיחס הנוצר משימוש בחומר או אנרגיה לנפש לשנה[1], יחס שהשתנה במאות האחרונות.  מחקר ראשוני מראה כי במאה העשרים צריכת האנרגיה לנפש עלתה במדינות המתועשות פי שלושה בין השנים 1900 -1980, ואילו במדינות מתפתחות היא הוכפלה בין השנים 1900 -2010.

כדי לספק את צרכי בני האדם ברחבי העולם, נדרשות כמויות עצומות של אנרגיה המופקת מחציבה במאגרי האנרגיה הנגישים שעל פני כדור הארץ. לנגישות זו למאגרי האנרגיה יש השפעות רבות וחיוביות: הפחתת שיעור התמותה, שיפור תפוקת החקלאות, הצבת רשת תובלת מזון אמינה, זמינה ומהירה גם למרחקים ארוכים, והעברת מידע בצורה יעילה ומהירה[2]. עם זאת, העליה הדמוגרפית של אוכלוסיית העולם דורשת יותר אנרגיה זמינה על מנת לספק את הצרכים ההולכים וגדלים. כדי לענות על הצורך הגדל באנרגיה, פיתח המין האנושי מספר דרכים להפקת אנרגיה מהמשאבים הזמינים לו. מאמצים אלה הניעו שרשרת אירועים שלה השפעה עמוקה על כלל המערכות של כדור הארץ, וזאת מבלי שעצרנו לחשוב על ההשלכות של הפעולות הללו. המין האנושי הפך לכוח המשנה את הסביבה: כבלים אופטיים שמונחים בים משפיעים על תנודת הציפורים הנודדות, קידוחים בהודו משפיעים על כוח המשיכה, שילובים של חומרי ההדברה מכחידים את מושבות הדבורים מהעולם.

האמנות הפלסטית התעמתה בעבר עם דפוסי התנהגות שיוצרים שינויים דרסטיים בסביבה. בתחילת תקופת ההאצה הגדולה של עידן האנטרופוקן (great acceleration) התפתחו, במודע או שלא במודע, זרמי אמנות דוגמת "אמנות אדמה" (לאנד ארט Land Art) שביקשו לצאת מהגלריה לטבע במטרה להפוך את הנוף והאדמה עצמה לחומרים מהם עשויה האמנות. המניפולציות שערכו אמני ה"לאנד ארט" על הטבע נעשו מתוך מחשבה שכדור הארץ הוא המשך ישיר של המוזיאון או הגלריה, ואין סיבה שלא לשנותו[3]. העבודות פותחו מתוך ניסיון לייצר סביבה חדשה שקולטת את האמנות כחלק בלתי-נפרד מהנוף. אבל אותה האמנות שביקשה לצאת מהגלריה לטבע ולעצור את המעגל הקפיטליסטי סביב עולם האמנות מצאה את עצמה בהרבה מהמקרים מתערבת בסביבתה באגרסיביות, שאינה נופלת מהאסטרטגיות של תעשיית הכרייה והמחצבים. הנוף הראשוני הפך לנגוע בטביעות ידו של האדם, והאמנות שבתחילה ביקשה לצאת כנגד המניפולציות המסוכנות של האדם על הטבע, (למשל הנסיונות בפצצות אטום במדבר נבאדה), הפכה בסופו של דבר לדוגמה נוספת לכך שפעילות בני האדם היא כוח גיאולוגי וסביבתי הפועל לכאורה  בשם האמנות.

כל עוד מערכות כדור הארץ התנהלו באיזון, יכולנו להתמודד עם דפוסי מחשבה מסוימים הקובעים שהטבע והאדם הינם שני דברים נפרדים. אבל עכשיו, כשמערכת יחסים זו יצאה משליטה, היא דורשת ניסוח מחדש. איננו יכולים להתעלם יותר מהעובדה שאנחנו חולייה בשרשרת התגובות שנוצרת על פני כדור הארץ, ושהקשר שלנו עם הסביבה צריך להתחיל בכך שאנחנו מבינים את חלקנו בשרשרת זו.

בתחילת תהליך ההאצה הגדולה טענו הוגים מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והגיאוגרפיה, שנדרש שינוי במערכת היחסים בין האדם לכדור הארץ ושצריך ליצור מערכת חדשה שתיקח בחשבון את מעשיו של המין האנושי ואת השלכותיו על הסביבה. הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור (Bruno Latour) מצהיר בכתביו כי קיים הכרח להשתחרר מהרעיון שהטבע חיצוני לאנושות ונפרד ממנה, וממליץ לאמץ השקפת עולם בה יש מעמד שווה לכל: לטבע, לבני הברייה ולדומם. הוא לוקח בחשבון את הפונקציה האידיאולוגית של הטבע ומצביע על כך ש"הטבע" נותן לגיטימציה לשיח מדעי שאינו ניתן לערעור ושרואה את עצמו מחוץ לפוליטיקה. בעוד שהמדע מתייחס לסביבתנו הטבעית מנקודת מבט אנתרופוצנטרית ששמה את האנושות במרכז, לאטור מציע השקפת עולם בה ניתן מעמד שווה לכולם. לדידו, ערעור התפיסה שהטבע הוא מציאות חיצונית לנו, הוא הצעד הראשון בבניית עולם בו נוכל לחיות מתוך הדדיות[4]. אכן, קיים קושי בהפנמת הרעיון שלבקטריה ולאדם חשיבות זהה, אבל התפיסה שאין עוד הפרדה ברורה בין האדם לטבע, ושההשפעה של המין האנושי, בין אם דרך צריכת אנרגיה מאסיבית והשפעתה על רמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, ובין אם בפעולות ישירות של כרייה וחציבה, הולכת ומשתרשת ומקרבת אותנו לתפיסתו של לאטור.

השינוי התפיסתי הזה מתבטא בפרקטיקות השונות שמאמצים האמנים המשתתפים בתערוכה, ושלא כמו ה"לנד ארט", הם בונים ובוחנים נרטיבים מהעבר כשמבטם מופנה לעבר העתיד; הם מגלים רגישות רבה יותר לתפקיד של המין האנושי ולהשלכות של תפקיד זה על המערכות השונות של כדור הארץ. הם חוקרים את השפעתו המוכחת של האדם על הטבע, את עמידותו של כדור הארץ מול השפעה זו ואת האופן שבו הוא מתאים את עצמו לסביבה חדשה, ומנסים בכך לבחון בדרכים שונות את תפקיד המין האנושי ככוח גיאולוגי.

העבודות בתערוכה "לשחק באש" מציעות מבט אחר בהשוואה לעבודות אומנות מהעבר ומזמינות את הקהל להכיר במצב החדש שנוצר כהזדמנות לשינוי. כמו הטכנולוגיה, המדע והפילוסופיה, כך גם האומנים מבקשים לאתגר את גבולות הדמיון של האדם ולהציע פתרונות בני קיימא אפשריים שמציעים את הניצול האופטימאלי של המצב השברירי הנוכחי. אמנות יכולה גם להיות חלק מהמערכת המפעילה דמיון מסוג זה; היא יכולה לעזור לנו לדמיין עתיד שבו אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהמחזורים הסביבתיים וככוח גיאולוגי לא הרסני.

למרות התערבות האדם בדרכי הטבע, בצ'רנוביל עוד פורחים עצים, גם אם בני אדם כבר לא. הטבע התגלה כגמיש והוא מצליח להתאים את עצמו למעשים שלנו, לטעויות שלנו וגם לאסונות שאנחנו מפילים עליו. תערוכה זו מבקשת להאיר את תקופת המעבר הזו שמאפשרת לחקור את עמדות העבר, את השלכותיהן, ולשער כיצד יראה העתיד. אחרי הכל, על אף שאנחנו ממשיכים לשחק באש, אנחנו גם אלה שצריכים למנוע מהעולם מלהתלקח.

קראו עוד

במסגרת התערוכה - הרצאתו של אלון שפון

play

עבודות

דנה לוי

האברגליידס (Everglades) הוא אזור של מקווי מים טרופיים בדרום פלורידה. לאזור היסטוריה מורכבת שמתחילה עוד  לפני הגעת האירופאים לאמריקה, דרך החוקרים הראשונים שהלכו לאיבוד בטבע, תוכניות לאכלוס האזור, לייבושו, וליצירת חקלאות בגבולותיו, ועד למסקנה  ב1970 שבשל הירידה בתנאי המים יש לשחזר את המאפיינים הסביבתיים של האזור. התכנית לשחזור האברגליידס נחשבת לאחד הפרויקטים האקולוגיים החשובים בהיסטוריה.

ב Emerging from the Swamp דנה לוי  בונה מחדש אתר של מבצר צבאי שנבלע על ידי הטבע. האברגליידס נחשב פעם למקום בו טמונה רוח הקודש, גן עדן על פני האדמה, מעיין נעורים. המבצר שנעלם לפני כמאה שנה התגלה בשנת 2014 על ידי היסטוריונים חובבים. עבודתה של לוי ממוקמת במפגש בין הפנטסיה למציאות, כשהיא מגדירה את עצמה כחוקרת עכשווית של האזור.

הילה עמרם

הפרעת התמוטטות המושבה

בחמש עשרה השנים האחרונות אלפי דבורים נעלמות מהעולם. לתופעה זו, הידועה בשם ״הפרעת התמוטטות המושבה״, עשויות להיות השלכות קטלניות: ראשית, כל עצירה, אפילו חלקית, של תהליכי ההאבקה, תפחית משמעותית את היכולות של האנושות לייצר מזון. שנית, תופעה זו מתרחשת עקב שילובים של חומרי הדברה איתן באו הדבורים במגע, אותם שילובים שגם בני אדם נחשפים אליהם.

המיצבים של הילה עמרם יוצרים אינטראקציות עם הטבע המתרחשות תחת פיקוח. העבודה "הפרעת התמוטטות המושבה" הנובעת מתופעת היעלמות הדבורים, היא דוגמא ליכולת ההסתגלות של הטבע, שמוצא אפשרויות צמיחה גם בתנאים קשים. ביצירה זו עמרם מזמינה מושבה של דבורים להיכנס למרחב הביתי ולכבוש אותו. במהלך הפלישה למשק הביתי, מתערערות ההיררכיות בין בת האנוש והדבורים, והתפקידים שלהם מתהפכים.

שחר פרדי כסלן

מתוך סדרת "רישום בסלע"

כל שינוי המתרחש על כדור הארץ זקוק להתערבות אנרגטית. כאשר ציפורים עומדות על סלע, ​​או גשם נופל על חול, המינרלים המרכיבים אותם שוב לא יהיו אותו הדבר. העבודה של שחר פרדי כסלו מורכבת משלושים רישומים שנוצרו כדי לשמש כחלק מספר ילדים שיספר את סיפורו של סלע, את קיומו במשך אלפי שנים, מהיווצרותו ועד לשחיקתו, לקראת היווצרות של סלעים חדשים.

כל "רישום מסלע" שונה, ומראה אישיות מורכבת שיוחסה לו על ידי מתן צבע, עיניים ומבט ייחודי. תהליך היצירה של רישומי הסלעים מצביע על הקושי שיש לנו בהתייחסות לחפצים דוממים כשווים. על מנת להבין את הסלע, ​​כדי להעביר את ההיסטוריה שלו, היינו זקוקים להאנשה, גם אם קטנה. תהליך זה, שנושא בחובו את אפשרות ההשוואה בחשיבות בין סלעים ואנשים, נעשה באמצעות מתן תחושות ורגשות לסלע, ולא בתהליך ההפוך של הפיכת בני אדם לאובייקט.

סבסטיאן אלונסו ומרטין קרסיון

מספנה

אלונסו + קרסיון הוא קולקטיב אמנים (סבסטיאן אלונסו ומרטין קרסיון) מאורוגוואי. הפרויקטים שלהם מתמקדים בשיתוף בין אמנות, ארכיטקטורה, וחברה. סדרת עבודות הוידיאו Ataranza (מספנה) מתמקדת  בריו דה לה פלטה / ריו אורוגוואי, שני הנהרות העצומים המשמשים כגבול בין אורוגוואי וארגנטינה.

העבודה "חוליה לפרנקוני" מראה אי הממוקם בתעלה שנויה במחלוקת בנהר. באי הקטן שנוצר על ידי עצים וצמחים הקימה משפחה אחת "מדינה" משלה. המדינה נשלטה על ידי חוליה לפרנקוני (לפי האגדה, אשה שהתנהגה כגבר), שניהלה משם את תנועת הצמחים, האנשים והסחורות בזמנים שבין הדמוקרטיה והדיקטטורות של תחילת המאה ה -20. כוחה נבע לא רק מהעובדה שהיא אימצה גישה גברית כלפי סביבתה, אלא גם מהבנה עמוקה של הקשר האנושי עם הטבע.

העבודה "טירינקון" היא סיפור פיקטיבי עכשווי על התנועה בנהר שהפכה לחשובה במיוחד בסבב האחרון של הדיקטטורות באזור בשנות ה-70 וה-80, ושמשה גם להצלתם של אסירים פוליטיים. באותן שנים הסירות הקטנות שנשאו סחורה מוברחת מצאו את דרכן  על ידי האזנה לקולותיהם של בעלי החיים והצמחים, כדי להבין איפה בטוח לעצור, לעגון או להמשיך כדי להתחמק מהצבא ולהביא את המטענים בשלום לחוף. עבודת הוידאו בנויה על תערובת מעורפלת של פנטזיה, מציאות ונוף.

אייל אסולין

בין

אייל אסולין בונה מכונות המחקות פעילויות אורגניות או אנושיות. מכונה מוגדרת כמתקן מורכב, לרוב חשמלי או ממונע, שמיועד לביצוע פעולה. העבודה הנעשית על ידי מכונה משפרת את היכולות אנושיות לבצע פעולות. עם זאת, המכונות של אסולין מבצעות פעילויות שאינן מובילות לשום תוצאה, ופעילותן אינה מובילה לחיסכון באנרגיה. עבודותיו,  אשר נעות בין פסלים למכונות, מבוססות על היגיון אנושי מוקצן, המייתר את המטרה המקורית לשמה נבנו המכונות.

"בין" אינו נקר ואינו משאבת נפט, אך הוא דומה לשניהם. הפעולה הרפטטיבית שלו מתרחשת אחת לכמה דקות, כשהמכונה מופעלת והמקור המתכתי נופל על העץ המעובד. הרעד המורגש ברחבי הגלריה מזכיר לנו את ההשפעה שיש למכונות ולמשאבות על הקרקע עליה אנו ניצבים.  

דילוג לתוכן